געגועיי למינכן: אביב לביא חזר לתל אביב ונתקף ייאוש
עזבו את הבדיחות על הקשר בין גרמנים, רכבות ויעילות - במינכן כולם נוסעים בתחתית כי זה קל ונגיש, ואם לא בתחתית אז באופניים. באבן גבירול, לעומת זאת, אתה עומד בתחנת אוטובוס, ואין לך מושג אם האוטובוס יגיע בעוד דקה או בעוד שעה. איפה אנחנו ואיפה הגרמנים
מחוץ לטרמינל משתרעת רחבה מקורה גדולה, מעוצבת בנעימות, זרועה בתי קפה (כלומר מקומות שמציעים מעט קפה והרבה בירה). חציתי אותה בהליכה מהירה, וירדתי במדרגות הנעות. שם, מתחת לאדמה, כבר המתינה על המסילה רכבת, קו .S8 לחיצה קלה על הדלת ואני בפנים, נוחת על המושב, המזוודה לידי.
שתיים-שלוש דקות המתנה, הרכבת מתניעה, פה ושם מגיחה אל מעל פני הקרקע וחולפת בין שדות ירוקים, לקראת הכניסה לעיר שוב חודרת למעבה האדמה, ואחרי חצי שעה עוצרת בתחנת התחתית המרכזית והסואנת של מינכן. שני מפלסים של מדרגות נעות - הפעם בכיוון מעלה - ואני עומד באחת הכיכרות המרכזיות של העיר. המלון שלי מעבר לכביש. כל כך פשוט, כל כך קל. כמו שתחבורה ציבורית - כמה קל לשכוח את זה בתל אביב, בישראל - צריכה להיות.
בארבעת הימים הבאים, שבהם חרשתי את מטרופולין מינכן מעל ומתחת לפני האדמה, תחושת הפליאה לא עזבה אותי לרגע. איך, לעזאזל, הצלחנו לסבך משהו שיכול להיות כל כך פשוט, יעיל ונגיש? מפת הקווים של הרכבת התחתית (קוראים לה "או-באן", אבל מאז המפגש שערכתי בגיל 16 עם המטרו של פריז, מבחינתי כל תחתית היא "מטרו") נראית בשנייה הראשונה כמו קשקוש צבעוני חסר פשר, ובשנייה השלישית היא כבר הדבר הכי בהיר וידידותי בעולם. כולם נוסעים בתחתית, ומי שלא נוסע בתחתית רוכב על אופניים. בארבעה ימים במינכן ראיתי מיליון אנשים על אופניים. 900 אלף ספרתי, המאה אלף הנותרים הם בגדר
מה הפלא שכולם רוכבים על אופניים? שבילי האופניים רחבים, משתרעים בין הכביש לבין המדרכה, מזמינים, משרים תחושת ביטחון. בכל פינה וכיכר בעיר חונים אלפי זוגות אופניים, רבים מהם לא קשורים. מדובר בתעלומה שכדי לפענח אותה שווה לממן לבוקי נאה (לאן הוא נעלם?) כרטיס טיסה למינכן: הרי גם בגרמניה לא חסרים גנבים, וגם שם אופניים עולים בין כמה עשרות לכמה מאות יורו. אז מה גורם לגרמנים להשאיר את האופניים שלהם שעונים על עץ, בלי חשש ובלי זכר לשרשרת?
איפה הימים שבהם אמסטרדם הייתה המעוז החלוצי והיחידאי של רוכבי האופניים. אחריה הגיעה קופנהגן, ועכשיו זו כבר הנורמה. עורכי דין מעונבים, נשות עסקים מחויטות, פקידי בנק, כולם רוכבים בבוקר במינכן בטור ארוך אל המשרד. עכשיו עדיין נעים, לפרקים כבר גשום, אבל הרכיבה לא תלוית אקלים - זה עניין של תרבות. כששואלים ישראלי למה הוא לא עובר לאופניים, תמיד מצעד הצידוקים המופרכים יגיע בשלב כלשהו אל מזג האוויר. חם לנו, קר לנו, אנחנו נורא מזיעים או נורא מצוננים. לנו יש תירוצים, לגרמנים יש אופניים.
מינכן היא כמובן לא העיר האירופית הראשונה שאני מבלה בה, אבל העובדה שנסעתי למטרות עבודה - ושבשל כך הייתי צריך להגיע ממקום למקום בפרקי זמן קצובים ובלו"ז תובעני - חידדה עבורי מה באמת חשוב בתחבורה ציבורית: הבהירות והוודאות.
האדם המערבי העסוק זקוק לשליטה. יותר מהכול, הוא צריך לדעת: לדעת מתי עליו לצאת כדי להגיע מנקודה א' ל-ב', ומתי בדיוק יגיע אל היעד. בתל אביב אני מעדיף לנוע באופניים - לבד מהשיקולים המובנים מאליהם של סביבה, בריאות ותקציב - משום שרק כך אני יכול לתכנן את לוח הזמנים שלי. השליטה בידיי, כלומר ברגליי.
את הביטחון הזה מעניקה באופן מושלם הרכבת התחתית של מינכן - שיוצאת לעתים קרובות עד כאב, בדייקנות מרגיזה (זה המקום לשלוף את כל הבדיחות האפלות שאתם מכירים על הקשר בין גרמנים, רכבות ויעילות), ולא מטרידה את עצמה בשאלות של פקקים וחניות. בכל רציף יש לוח אלקטרוני שמבשר מתי בדיוק תגיח הרכבת הבאה: שתי דקות, חמש או שמונה. עצם הידיעה שווה זהב. חוסר הוודאות של הנוסע בתחבורה הציבורית הוא מתכון לתסכול ועצבנות.
אתה עומד בתחנת אוטובוס באבן גבירול, אין לך מושג מתי עבר האוטובוס הקודם ומתי יגיע הבא. אחרי חמש דקות כבר מתרוצצות המחשבות על הנהג המניאק שבטח משחק שש-בש בתחנת המוצא. יכול להיות שהמסכן בכלל תקוע בפקק באלנבי, ייתכן שהוא יהיה כאן עוד דקה והכול עובד לפי הלו"ז המתוכנן. לו רק יכולנו לדעת מהו, למען השם, הלו"ז הזה.
כמעט שלוש לפנות בוקר, טיסה 690 של לופטהאנזה נוחתת בנתב"ג. הקפטן מכריז "ברוכים הבאים לתל אביב", ובזאת נגמר החלק הנעים של קבלת הפנים הישראלית.
בדרך ליציאה מאולם הנוסעים, כמו בתמונת תשליל של מינכן, כולם מחפשים מונית. אין אוטובוסים, רכבות יש רק כל שעה, שלא לדבר על השאלה הקיומית הנובעת מסדרי התחבורה הבעייתיים בתוך תל אביב: ונניח שנחתי בתחנת רכבת השלום, מה אז?
כשאני יוצא מהטרמינל חושכות עיניי. תור של מאתיים איש משתרך בהמתנה למונית. אנשים נחתו מטיסה מתישה, תכף ארבע בבוקר, נרדמים בעמידה, מתים להגיע הביתה או למלון, חושבים שהמסע מאחוריהם, ועכשיו נופל עליהם העניין הזה של לחכות בתור אין-סופי שמזדחל באטיות מייאשת ומתאפיין באדיבות ישראלית טיפוסית.
אז עמדתי, נשען על מזוודתי, מפתח מוקדם מהצפוי געגועים למינכן, ונזכרתי במשהו שאמר לי ערב קודם לכן בעצב - על כוס בירה גרמנית משובחת - איתן עטיה, משפטן ואיש שיחה נעים שהוא גם מנכ"ל פורום 15 הערים הגדולות בישראל. "ברוב הנושאים הסביבתיים אנחנו בפיגור של 15-10 שנה אחרי אירופה", הוא אמר בכנות. "ובתחבורה?" שאלתי, והוא השיב: "בתחבורה אנחנו בפיגור של מאה שנה".
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם