עלץ ליבי ב ה'

"שלום", לחש בני. סיפור אישי על נס שאירע ערב יום הכיפורים

משה פייגלין | 26/9/2010 14:05

א וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּ ה' רָמָה קַרְנִי בַּ ה' רָחַב פִּי עַל-אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ. ב אֵין-קָדוֹשׁ כַּ ה' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ. ג אַל-תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת ה' ולא (וְלוֹ) נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת. ד קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל. ה שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד-עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה. ו ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. ז ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף-מְרוֹמֵם. ח מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם-נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַ ה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל. ט רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי-לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר-אִישׁ. י ה' יֵחַתּוּ מְרִיבָו עָלָו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם ה' יָדִין אַפְסֵי-אָרֶץ וְיִתֶּן-עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ.

תודה לאל - עלצה חנה על בנה. מתאימה לי, שירת חנה עכשיו.

בין השמשות של ערב יום כיפור - ואני מהלך אחוז שרעפים ברחובות השכונה. זה עתה סיימתי את הסעודה המפסקת בביתם של חברים ואני שב אל ביתי. צלצול קולות הדחת כלי הסעודה האחרונים זולג מן הבתים אל הרחובות הריקים מאדם. כולם עוסקים בשטיפת הכלים והנשמות לקראת היום הקדוש.

ניצלתי את זמן הפסיעות למילות פרידה אחרונות והתקשרתי לציפי שלא עזבה את בית החולים מאז התאונה.

"תגיד שלום לדוד" – אומרת אשתי ומצמידה את הנייד שלה לאזנו של בני.
"שלום דוד, הרבה יהודים יתפללו עבורך ביום הכיפורים הזה".
"שמעת את זה?!" צועקת פתאום אשתי בקול חנוק.
"שמעתי מה?"
"הוא אמר 'שלום'!"
לא שמעתי – אבל נעמדתי אחוז הלם.
"את בטוחה ששמעת אותו? זה לא נדמה לך?"
"מה אמרת? אתה יכול להגיד את זה שוב?" – אני שומע את ציפי פונה לדוד.
"ש-ל-ו-ם" – אני שומע את בני לוחש בשנית.

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" - אני מברך בקול חנוק בטבורו של רחוב ריק מאדם.
"אמן" – עונה אשתי מעבר לקו.

עלץ ליבי בה'... רמה קרני בה'... שמחתי בישועתך.

"שבת שלום" - אומרת לי שכנה רגע לפני שאני נכנס לבית הכנסת. "דוד אמר שלום" אני עונה – והיא צועקת משהו ומתחילה לבכות. עוד לא מתחילים 'קול נדרי' וכל בית הכנסת בהתרגשות.

עוד ארוכה הדרך

בערב צום י"ז בתמוז הוחש דוד לבית החולים עם פגיעת ראש שהוגדרה אנושה. לקראת תשעה באב, החל לנשום לבד.

בערב ראש השנה משך דוד את ה"זונדה" – צינור ההזנה – מאפו והחל לבלוע בעצמו, טיפין טיפין.

בערב יום כיפור – כמעט שלושה חודשים לאחר התאונה, אמר דוד את המילה הראשונה.

"האם הוא מבין שיום כיפור היום?", אני חושב לעצמי בזמן התפילה. "אולי מחר תספר לי ציפי שהוא סירב לאכול". "תפסיק לפנטז" – אני גוער בעצמי. הרי רק עכשיו הוא מתחיל לצאת ממצב של חוסר הכרה, הוא איבד יותר מעשרים קילו, שוקל עכשיו פחות מחמישים (גובה 1.85) הוא אוכל כמו מורעב ממש – מה פתאום

שלא ירצה לאכול. חוץ מזה אין לו מושג באיזה מקום ובאיזה זמן הוא נמצא, תישאר מציאותי, תישאר מציאותי.

"הוא סירב לאכול", מספרת ציפי במוצאי הצום. אמר "לצום", רק בצהריים הצליחה אחת האחיות להאכיל אותו.

בחג הראשון של סוכות הבאנו את דוד הביתה לראשונה ל-24 שעות. חבר נגר סידר רמפה לכיסא הגלגלים – כל הרחוב לבש חג.

עוד ארוכה הדרך. יש עליות וירידות, ארוכה הדרך וקשה מאוד. אבל התפילות פועלות.

ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף-מְרוֹמֵם. מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן.