ירוחם שוב על המפה: קדחת בחירות בעיצומה
ב-23 בנובמבר ילכו התושבים לקלפיות ויבחרו ראש מועצה לאחר 5 שנות ועדה קרואה. מועמד שיגייס 2,000 איש יוכל להיכנס לנעליו של מצנע
עובדה שחוץ ממצנע אין עוד אחד שאפשר להזכיר, אלא אם כן מרחיקים עד בן גוריון שהלך לנגב ב-1963 עד מותו כעבור עשור. וזה לא מפתיע. רוב החומר האנושי של הפוליטיקאים הישראלים לא בנוי למידת הקרבה עצמית גדולה כזאת בימים אלה.
אפילו מצנע עצמו אמר לנו השבוע שחשב שייסע לירוחם ויהיה שם שנתיים, וזו גם הייתה ההבטחה שנתן לאשתו. אבל כשהבינו במשרד הפנים שלהפתעתם המהלך הצליח, ולא הגיע לשם עוד פקיד מטעם הוועדה הקרואה כדי להעביר את הזמן ולדפוק כרטיס, ביקשו ממנו שיישאר עוד שנתיים. והוא נשאר.
אבל עכשיו הוא הולך, וב-23 בנובמבר יבחרו תושבי ירוחם בעצמם מנהיג מקומי חדש, ואולי חדש-ישן.
אחרי יום שלם שאתה מסתובב בירוחם, פוגש אנשים, מתרשם, מכיר, לומד וחושב שיש עוד תקווה למקום שהתייחסו אליו פעם כאל "מקרה אבוד", אי אפשר לסגור עניין בלי להרים טלפון לברוך אלמקייס.
עד לפני חמש שנים היה אלמקייס האזרח מספר אחת של ירוחם, עשר שנים וחצי ראש מועצה בשלוש תקופות מעוררות מחלוקת, שהסתיימו בקריסה כלכלית ובשתי הדחות מביכות מהתפקיד. האחרונה שבהן, לפני חמש שנים, הציבה את מצנע בראש הוועדה הקרואה, כדי לנסות לשקם את החורבן.
אלמקייס ומשפחתו עקרו מירוחם לפני שנה וחצי, והיום הוא גר בפתח תקווה ועוסק בבניית
ב-1977 עזב אלמקייס את פתח תקווה והגיע לירוחם. זו הייתה שנת עלייתו לשלטון של מנחם בגין, ואלמקייס נחשב מטאור בהנהגה הצעירה של מפלגת העבודה המזדקנת, שהייתה רעבה באותם ימים לאיש כמותו - צעיר, משכיל, דעתן ומזרחי.
הוא הגיע לירוחם לנהל את סניף בנק הפועלים, אבל מצא את עצמו בתוך פחות מחמש שנים ראש מועצה. בבחירות המקומיות של 83', בעיירה שרק חמישה אחוזים מבוחריה שמו פתק "אמת" בקלפי בבחירות לכנסת ב-81', הוא סחף אחריו את התושבים, נבחר ברוב של 70%, וגבר על חמשת מתחריו.
ההמשך היה פחות אופטימי, אבל חוקי המשחק לאורך שנים רבות במקום קטן כמו ירוחם - ייצרי, תככני ועם לא מעט תושבים שנותנים יד למניפולציות שנעשות מעל ראשם - קבעו כי לא תמיד מי שכשל גם שילם את מחיר טעויותיו, ולא תמיד מי שקידם, שדרג וביצע למשל רפורמה בחינוך זכה לתגמול בקלפי.
בבחירות של 2003 רקם אלמקייס דיל עם החרדים וניצח ברוב של 50 קולות את יריבו המיתולוגי מוטי אביסרור, שדומה היה שלא יוכל להפסיד לעולם, כיוון שחובק על ידי הממסד והפך למודל של ראש עיר מתקדם שלא נכנע ללחצים של אינטרסנטים.
אביסרור נשאב לעשייה, סמך ידו על האוכלוסיות החזקות ביישוב, הפך ממלכתי ומנוכר מעל הנדרש, ובעיקר, טענו מתנגדיו, הקשה עורף כלפי האוכלוסיות הקשות ודגל בסיוע כלל מערכתי ופחות בתמיכה פרטנית באזרחים קשי יום.
ביום פקודה בקלפי הוא שילם את המחיר ונראה שלא הכיר את עיירתו, שנקמה בו על קרירותו ועל כך ש"התאשכנז" והתאהב בפרסים שהעטירו עליו המוסדות מכל עבר. הם רצו דילים, חיבוקים חמים, והוא דיבר אליהם במונחים סוציולוגיים ואנתרופולוגיים.
זה נגמר, כאמור, בהמלכתו מחדש של אלמקייס. בעיני רבים הפסדו של אביסרור היה הפסדם של בני האור במאבקם נגד בני החושך. אלמקייס שרד בקושי שנתיים. בנובמבר 2004 היה מעורב בתקרית אלימה עם מנכ"ל משרד הפנים לשעבר, גדעון ברלב, לאחר שזה הודיע לו על מינוי חשב מלווה למועצה. אלמקייס הכחיש וטען שברלב "והגורילות שלו תקפו אותי".
השבוע התקשרתי אליו לפתח תקווה. חמישה מועמדים ירוצו הפעם לבחירות, אבל הוא בחוץ, לא מתקרב בכלל. יותר מזה - אלמקייס טוען שהוא מנסה כבר הרבה זמן למכור את הדירה שלו שנותרה מיותמת בירוחם, אבל אין עליה קופצים.
"יש לי וילה של שבעה חדרים, אבל אני מקבל עליה מחיר של שני חדרים בפתח תקווה, ואתה יודע שגם פתח תקווה זה לא משהו. ירוחם זה בית קברות, הכל מת, סגור. פעם היה כאן יישוב תוסס, הייתה חמימות, פתחו מסעדות..
"היום, מה זו ירוחם? היא הפכה כמעט להתנחלות, עם כל ישיבות ההסדר שהתיישבו בה. האווירה כבר לא נעימה. לא נשאר אתגר במקום הזה".
אני מנסה להשחיל לשיחה שלנו את השם "מצנע", ואלמקייס בשלו, מגחך וממשיך בתיאורים האפוקליפטיים: "מצנע הוא חבר מפלגה שלי, אלוף וכל זה, אבל הוא דרדר את ירוחם בכל תחום. החינוך התרסק, התעשייה על הקרשים, הוא נפל בהובלת הצעירים ולא בנה פה אפילו בית אחד.
אלישיב רייכנר, עיתונאי ב"מקור ראשון", הוא תושב המקום כבר 17 שנה. רייכנר, שהגיע מאפרת, והיה תלמיד במחזור הראשון של ישיבת ההסדר שהוקמה בירוחם ב-93', דוחה את ניתוחיו של אלמקייס.
"זו דמגוגיה וקשקוש של ברוך, כי בפרסומים של משרד החינוך או של מכון אדווה ירוחם לא מופיעה כי היא יישוב שיש בו פחות מעשרת אלפים תושבים. חוץ מזה, אלמקייס תמיד לעג למהפכות ולגישה של אביסרור. היום כבר אי אפשר לנהל מקום כפי שברוך ניהל בשנות השמונים. יש משפטיזציה, יש מענקי איזון וראש מועצה שלפן, שהיה גם ברווז צולע במועצה שלו, לא יכול לשרוד למרות הכריזמה והיצירתיות שלו".
אף על פי שברוך ברח, ישנם בכל זאת חמישה מועמדים (אביסרור, מיכאל ביטון, אילן אלמקייס, משה פרץ ויעקב בוסקילה), שרוצים לרשת את מצנע. משיחות עם רבים, ביניהם גם עם מצנע, די ברור שההכרעה תיפול בין שניים - ראש המועצה בעבר אביסרור, וביטון.
אנחנו פוגשים את ביטון בקפה של צוציק ברחוב הראשי. הוא בן 40, הצעיר מבין תשעה שגדל בירוחם, שירת כקצין בגולני, רכש השכלה נרחבת ("מדעי התנהגות, ספרות עברית ותואר שני בניהול"), ועבר לא מעט תפקידים שקשורים בחינוך, כמו ניהול מתנ"ס ירוחם, ניהול איזור באר שבע בסוכנות היהודית ("ניהלתי תקציבים של עשרה מיליון דולר בשנה" ) וניהול שותפויות ותכנון אסטרטגי במגבית קנדה בישראל.
בניגוד לאלמקייס, ביטון רואה במצנע מנטור שלו, סוג של מתנה שירוחם קיבלה בשנים האחרונות, וחושב שהוא מודל: "אם בן אדם שהיה מועמד לראשות ממשלה בא לכאן, יודע לנהל, מביא כספים ומגיע תוך חמש שנים לאיזון תקציבי מגירעון של 30 מיליון שקל, אני יכול רק להגיד שאפו.
"הוא איש חד, בעל קשרים טובים, ולפעמים אני חושב שלא רק ירוחם הייתה זקוקה לוועדה קרואה שתביא את מצנע, אלא גם מדינת ישראל במצבה צריכה ועדה קרואה. אבל אנחנו פה רק בתחילת הדרך.
"ירוחם בקושי מדגדגת את האשכול הרביעי מתוך עשר בחלוקת היישובים בארץ, יש הרבה צרכים חברתיים ומעט משאבים עירוניים, ואין מספיק פעילות עסקית. צריך לגוון את מקורות ההכנסה על ידי פעילות עסקית חדשה, תיירות, יזמות.
"מצנע היה מתנה לירוחם, אבל גם היום אין כסף לרופא. יש רופאים בכירים שגרים בירוחם ועובדים, למשל, בסורוקה, אבל הם לא יישבו במוקד ויעשו תורנויות. חסרים 500 אלף שקל כדי שיעבוד כאן מוקד רפואי ראוי, ושלא נצטרך לסמוך על טובות של יישובים שכנים".
לביטון הצעיר יש אישה וחמישה ילדים, והוא יודע שהוא גר במקום שכל השנים לא היה יכול להבטיח למשפחה גדולה כשלו עתיד חינוכי ותעסוקתי, או כמו שמעיד אלמקייס: "בלוקים שלמים של ירוחמים לשעבר, ממלאים שכונות בבאר שבע, אשדוד וראשל"צ".
ביטון ייסד וגם עומד בראש עמותת "צעירים בירוחם", שמסייעת לצעירים בני המקום ולכאלה שרוצים להגיע לכאן בתחומי התיישבות, אקדמיה, מנהיגות והתנדבות בקהילה. בבית העמותה החדש פגשנו את טל אוחנה, בת המקום בעלת תואר שני בסוציולוגיה, למעשה הרוח החיה בארגון ומנהלת סדר היום שלו.
"מבחינתי", אומרת אוחנה, "עוצמה צומחת מבפנים וכבר היום אפשר לדבר על מאה סטודנטים, רובם בני המקום שחזרו הביתה בליווי צעירים שהגיעו מבחוץ, והם מעורבים ומובילים פעילות חברתית, תרבותית וקהילתית". היא תומכת בצעירים חסרי מסגרת שאיבדו כיוון לפני גיוסם לצה"ל, או מכוונת צעירים בגיל צבא לחזור אחרי שירותם לירוחם ולהשתלב במסגרת המנהיגות הצעירה של המקום.
אוחנה מספרת שביום שבו סיפרה לאביה, בן ירוחם, שהיא עוזבת את עבודתה בקרן רש"י ובאה לנהל את "צעירים בירוחם", הוא כעס עליה וחשב שהיא הולכת לאחור, אבל היא התעקשה ועמדה במלחמה התודעתית שרווחה עד לא מכבר, שהצעירים חוזרים מדי פעם בסופי שבוע, רק לוודא שכיבו פה כבר את האור.
ירוחם בנויה מקהילות. כחצי מרבבת התושבים הם דור שני ושלישי לעלייה ממרוקו, הודו ופרס (כ-50%), החרדים מהווים מעט פחות מעשרה אחוזים, כ-500 תושבים הם בני הציונות הדתית שהתיישבו כאן בשנות השמונים אבל כמעט שליש מהאוכלוסיה היום מורכב מעולים מחבר העמים.
ההטרוגניות באוכלוסייה והבדלי הגילאים יוצרים מורכבויות לא פשוטות, וצרכים שמחייבים הנהגה קשובה, רגישה ובעיקר כזאת שיכולה לתת פתרונות מגוונים. למשל מערכת החינוך בגיל הרך בירוחם הכניסה ללימודי החובה נגינה בכלים קלאסיים כמו כינור, כלי נשיפה ופסנתר, וככל שהילדים מתבגרים נשארים לנגן בעיקר בני חבר העמים.
בירוחם אין גם בריכת שחייה אחת מקורה, שיכולה לספק את צורכיהם של אלפי התושבים, חלקם מבוגרים, שצריכים בריכה לא רק למטרות נופש, אלא כפתרונות רפואיים. אחת התוכניות של ביטון, אם ייבחר, היא להקים בריכה הידרותראפית, שתהיה מוקד משיכה איזורי ובה יסופקו טיפולים מסוגים שונים.
ביטון הנמרץ יודע לדבר. הוא יודע שאסור לו לעשות את טעויות קודמיו, ולדעת לרוץ בין הטיפות. להתקדם מהר, אבל לא להשאיר בריצה שלו את החלשים, ולתת להם תחושה שהפקירו אותם. כאן חשוב לו לדבר על פרויקט המבשלות.
בירוחם אין כמעט מסעדות, אבל יש נשים מבוגרות, כמו מסעודה סוויסה, שמבשלות קוסקוס אדיר, יודעות לספר את הסיפור של המקום ובדרך גם להתפרנס מהמבקרים שעוצרים במטבחה. ביטון יודע שבירוחם צריך לשלב טקטיקה של כיבוי שרפות עם בניית אסטרטגיה.
מבחינתו יש ארבע נקודות יסוד למנופי צמיחה כאן: דיור זמין לצעירים, נגישות לאקדמיה וטיפוח חינוך "כי שום משפחה לא תגיע בלי שיבטיחו לה רצף חינוכי", שילוב בין מוקדי תעסוקה, פיתוח כלכלי ותיירותי, טיפול באוכלוסיות החלשות, כי לא שוכחים אף אחד מאחור, והפיכתה של ירוחם ליישוב ירוק, אסתטי ועם טיפוח אקולוגי.
גם להקמתה של עיר הבה"דים, סמוך מאוד לירוחם, יש השלכות מרחיקות לכת והוא רואה את ירוחם משתלבת כחלק מהקהילה המתחדשת בנגב. עמרם מצנע כבר הכשיר שטח לשכונה עבור אנשי קבע שיגיעו לכאן, וביטון רואה בחלומו הצטרפות שנתית קבועה של מאה משפחות בשנה, כדי להגשים את החזון.
מול חלומותיו של ביטון עומד מוטי אביסרור, מי שהיה מ-1992 ובמשך 12 שנה, ראש מועצה והיה זה שהפסיד ב-50 קולות לאלמקייס ב-2003 למרות רפורמה עמוקה ושיפור מוכח במערכת החינוך. הוא אמנם מרוקאי, אבל הטענה כלפיו הייתה שלמרות הישגיו, הוא היה קר מדי ולא ידע לחבק.
אגב חיבוקים, לפני שנפרדנו מאביסרור ראינו שהוא דווקא מתחבק. אחד התושבים נעצר לידו בחריקת בלמים, פתח את הדלת, רץ ונפל בזרועותיו. אם זה לא היה מקרי לגמרי, עוד הייתי משוכנע שאביסרור ביים עבורי את ההצגה הזאת.
גם הוא רואה בתקופה של מצנע עידן מבורך: "הוא בא עם ניסיון, בלם הידרדרות, יצר תדמית חיובית וייצב את היישוב". הוא חושב שהשקט הזה הכניס את הפוליטיקה המקומית לפרופורציה: "השקט הזה בחמש השנים האחרונות, נתן לתושבים זמן לחשוב, להבין מה חשוב ומה טוב עבורם. אנשים פה הוכיחו שאפשר לחלק את הכסף אחרת ולתת לכל הקהילה ליהנות מזה, ולא רק למחנה שלך".
בבחירות הקודמות הפסיד בגלל עימות קשה עם התושבים החרדים. הוא שמר על מערכת נקייה, לא הבטיח הבטחות, מה שגרר כעס ופעולות נקמה. אוכלוסיות חרדיות שינו בתגובה כתובות רק כדי להיות רשומים בעיירה ולהכריע נגדו.
בניגוד לביטון, שמסתובב כבר בשטח, אביסרור מאמין במערכה קצרה שתיפתח אחרי סוכות: "אין לי אסטרטגים או יועצים. אני מאמין בציבור כי תושבי ירוחם חכמים".
הם אולי חכמים, אבל אחרי שהשקעת כל כך הרבה, המליכו תחתיך את אלמקייס.
"אתה יודע שבבחירות הקודמות ניצחתי בתשע מעשר קלפיות, אבל רק בקלפי אחת, של החרדים, הפסדתי, כי הייתה התארגנות מגויסת נגדי. אבל אני חושב שהחרדים רוצים למחול על מה שהיה. גם הם מבינים מי דואג לאינטרסים של ירוחם.
"הבאתי את התיכון המקיף בירוחם למקום הראשון בארץ בין כל המקיפים בהשגת בגרויות, וזה - ממקום אחרון. קיבלנו את אביר השלטון המקומי, את דגל היופי. ב-2003 אחרי שהפסדתי לברוך, עליתי לבמה יחד איתו כדי לקבל פרס ממשרד הפנים. אפילו ברוך אמר שזו הפעם האחרונה שירוחם תקבל פרס".
אלמקייס זוכר את המקרה ומאשר אותו, אבל מגחך: "אני חושב שהכל פה רמאות. גד יעקבי, שהיה יו"ר ועדת הכלכלה, אמר לי פעם שעם החובות של ירוחם אני צריך לשבת בבית סוהר, ואני עניתי לו שבמדינה מתוקנת כל המתכננים של עיירות הפיתוח היו נתלים על זה שאפשרו את ההזנחה הזאת.
"בשנות החמישים והשישים לא היה אחד שהביאו אותו לירוחם בשעות היום. הכל היה באישון לילה. סיפרו שיש כאן 80 אלף תושבים, שזה שתי דקות מבאר שבע ויש כאן ים. כדי לשמר סוג א', אתה מטפח סוג ב', וירוחם זה סוג ב'.
"בעשור האחרון לא התקבל סטודנט אחד מירוחם לאוניברסיטה. הכל בלוף. אורט ירוחם הוא הכי טוב בארץ? אתה בא לעבוד עליי? אנחנו כמו נכה שיודע לעלות שלוש מדרגות, ופתאום עלה מדרגה רביעית וכולם מוחאים לו כפיים. עיירות הפיתוח יתפוצצו יום אחד כי הכל זה כמו פודרה. שמים איפור יפה על הכיעור".
למרות תבוסתו הצורבת ב-2003 אביסרור לא מתכוון לסטות מדרכו, אם כי הגיע להידברות עם החרדים על דרך לשלב אותם במרקם העירוני המתחדש: "אי אפשר לצעוק ולבכות ורק לדרוש שאפתור לו את בעיות החשמל והארנונה שלו. זו דרך שיוצרת תלות בין מנהיג ומונהג.
"אני בעד תגמול, אבל תגמול קולקטיבי ולא אישי. קראתי מאמר על קבוצה של חרדיות שעובדות בהיי-טק. עשיתי את זה ב-2003 והובלתי מהלכים בעניין. קופת המועצה היא לא הפתרון. אפעל עם החרדים כדי שיהפכו לעצמאים.
אני מנסה להבין מאביסרור אם הפנים את טעויותיו. הוא אומר שכן, אבל חושב שבגדול לא השתנה: "מיקי רוזנטל אמר לי בזמנו שהקדמתי את זמני. יצרנו בועה של הצלחות לא פרופורציונליות לאוכלוסייה. פעלתי בממלכתיות ובשוויוניות ונגד התלות. גם המתנגדים שלי הפנימו שאני לא נותן כסף בחינם.
"אני בעד שאנשים ייקחו אחריות לגורלם, ומי שצריך לעזור לו, נהיה שם בשבילו. הבאתי את ורד סלונים, ראש החוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון, וחשבנו על היתרון שיש לנשות המקום בבישול. נשים עם דימוי עצמי נמוך זכו בחיים חדשים, ייצרו מזון לאקדמיה, התחככו עם פרופסורים, הכירו אנשים.
"לא פשוט לייצר מנהיגות כזאת ביישוב קטן כזה", המשיך אביסרור. "נכון שחלק מהאוכלוסייה סירבה להשתלב, ואני, בניגוד לאלמקייס, לא הבטחתי כלום ולא חתמתי על דפים ריקים ולא הבטחתי הבטחות שווא.
"אצל המרוקאים רגילים להתנשק ולהתחבק, וזה על הכיפאק, אבל בבית שלי קיבלתי מאבא חינוך שאמר שאם תאהב את המקום, הוא יחזיר לך אהבה. אני חי על עקרונות של יושר וצדק, וזו דרך שתנצח.
המתנדבים שלך אומרים שהתעייפת, שלא היית בעניינים בשנים האחרונות.
"אתה יודע איך זה. לא מוצאים שחיתות, אז אומרים שהתעייפתי. אני רק בן 53, רעב לעשייה כמו תמיד. התחלתי פה כמהנדס המועצה והקמתי את שכונת נוה נוף. אחרי עידן מצנע אי אפשר שבן ירוחם נוסף יפיל את המקום הזה שוב. אילו לא הייתי מזהה את הסכנות לא הייתי רץ. אני, עם כל הניסיון שלי, מוטרד".
ואולי אתה מוטרד ממיכאל ביטון, היריב העיקרי?
"מיכאל הוא בחור מוכשר שאני מיניתי לעמוד בראש המתנ"ס, אבל אם הוא מדבר על המודל של רוביק דנילוביץ' בבאר שבע, אדרבה, שיפעל לפי המודל הזה ולא יקצר את הדרך. דנילוביץ' היה ממלא מקום של יעקב טרנר עשר שנים, השתתף בקבלת החלטות, הוביל תהליכים. ניסיון בניהול מתנ"ס לא הופך אותך כבר לראש פירמידה. הסכנות גדולות מדי, ואני חושב שאנשים מבינים את זה".
רייכנר מ"מקור ראשון" חושב שביטון שובר את תבנית המחנאות המסורתית ששררה בין אלמקייס לאביסרור, ויש בו גם תמיכה בתהליכים ארוכי טווח וגם מהסחבקיות. חודשיים לפני הבחירות, מצנע חושב שהוא יודע מי ינצח, אבל לא נותן לנו לפרסם את זה. הוא מעיד על אווירה אחרת לעומת מערכות קודמות.
אין איומים, אין פיצוצי צמיגים וחילופי מהלומות ברחובות. ירוחם שהוא עוזב שונה בדימוי העצמי שלה, בתשתית הארגונית, הפיזית והתקציבית שלה. איזור התעשייה הוכפל, נוצרה תשתית תיירותית ואפילו בחמש יחידות בפיזיקה ירוחם במקום גבוה בארץ. אז הפיזיקה מוצלחת, ונותר לראות למי מהבוחרים תהיה הכימיה הכי טובה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם