סוכתי הקבועה: האנשים שבשבילם כל השנה סוכות
נא להכיר: האנשים שהפנטזיה הישראלית על ארבעה חדרים ומשכנתא מפחידה אותם. מסע בעקבות המכורים לאוויר הצלול, אלה שמסרבים להיכנע לקירות הבטון
בטלפון, כששאלתי את אורלי שריר מה הכתובת המדויקת, היא ענתה "תגיעו לשדה בוקר ותתקשרו". כן, די קשה להסביר למישהו שהבית הנאה ושטחו העצום, כ-90 דונם, ממוקמים אי שם בין נחל ציפורים להר מצחייה. בטח לתל אביבי שהרגע עזב את ההפוך בבוגרשוב פינת בן-יהודה.
אורלי נולדה במושב שדה ורבורג שבשרון ויוני בעלה בבאר שבע. הם הכירו על קברו של בן-גוריון. היא הייתה אז מורת דרך והוא פקח של רשות הטבע והגנים, מעולם לא חשבו לעזוב את האזור. "רצינו לעשות את מה שאנחנו אוהבים", אורלי מספרת. "קטע של ציונות,
לפני שבע שנים בדיוק, ערב סוכות 2003, הם מצאו את הנחלה המדוברת באמצע השומקום. משמאל מדבר, מימין מדבר ושקט שמופר מדי פעם על ידי מטוס קרב מהבסיס הסמוך. "זו לא בריחה. זו איכות חיים אחרת", אורלי מסבירה. "הילדים גדלים בצורה שונה. הרבה אנשים אמרו 'וואו, יש לכם חווה בנגב', אבל אלה לא חיים קלים. אנחנו אוהבים אותם ולא היינו מחליפים, אבל זה לא מתאים לכל אחד".
אורלי הכינה לנו תה מצמחים, הנוף מהבית באמת מרהיב. לפתע שמתי לב שדלתות הג'יפ המשפחתי פתוחות לרווחה ואילו אני אוטומטית כשיצאתי מהרכב דאגתי לנעול ולוודא שנעול. לא משנה שהסביבה סטרילית מאנשים ומגנבים.
אורלי צחקה. אין להם גדרות מסביב לחווה, כי גדרות, לדבריה, נועדו כדי שייעברו אותן. אין להם נשק והיחסים עם הבדואים תקינים ביותר, זכר לימים שיוני היה פקח והיא שימשה כמפקדת יחידת החילוץ האזורית. "אנחנו לא מרגישים בודדים", אורלי מרגיעה. "בדידות זה משהו שאתה מרגיש בפנים. אתה יכול לחיות בלב העיר, נשוי עם ילדים, להרגיש לבד, ואנחנו לא. אולי בגלל שיש לנו אחד את השני והקשר מאוד חזק".
יוני עסוק ביום-יום בחקלאות. הוא מגדל גמלים לאילוף ולסחר וגם משקיע במטע עצי אראגאן שמהאגוז שלהם מפיקים שמן שהוא להיט היסטרי, במיוחד בין יוצאי מרוקו. אורלי שקועה יותר בחלק התיירותי, שתי בקתות אירוח, ועסוקה עם חמשת ילדיה. הפעם היחידה שחשבו לעזוב הייתה כשמור, הקטן, פרכס לפתע בבית והפסיק לנשום. בבית החולים סורוקה בבאר שבע מצאו שהילד סובל מגידול במרכז המוח. הוא עבר שני ניתוחים, אושפז במשך חודש וחצי. לבסוף החליטו להישאר. "לשמחתנו, זה ילד שהטבע מאוד הרים, עזר לו וחיזק אותו," האם ממשיכה לחייך.
ילדי משפחת שריר הם טבע. בגשם הראשון יוצאים לוואדי כדי לחזות בשיטפונות. רותם בן ה-11 לוקח לא פעם תרמיל ומים ויוצא לחקור את המדבר, חוזר ומדווח שמצא מערה חדשה של דורבן. מדי פעם מבקרים אותם יעלים וצבאים וצבועים ועקרבים. יומיים לפני שהגענו היה בפתח הבית נחש אפעה ארסי. הדבר מסוכן במיוחד בגלל מור, שסובל מליקוי ראייה, ונמשך לדברים שזזים. רק שההורים כבר מתורגלים ואת המבקרים הארסיים משמידים, ואת הידידותיים משחררים בשטח.
"זו דינמיקה אחרת", אורלי מסבירה. "לא לקום בבוקר לפקקים. אני נוסעת כמה קילומטרים להוריד את הילדים בגנים ובבית ספר ואין לי רמזורים. אף פעם לא מתעצבנת על הנהג שלפניי. הרבה אנשים יכולים ומסוגלים לחיות כמונו, זה רק עניין של רצון, לא לפחד והעיקר להאמין בעצמך". שאלנו אותה את מי כדאי לבקר בסביבה, טיפוס לא קונבנציונלי, והיא המליצה על דניאל קיש, מחוות דרך הארץ. 20 קילומטרים ממנה, לא רחוק ממצפה רמון. שוב, אין כתובת מסודרת למכתבים.
קיש הוא מנפגעי פינוי סיני בתחילת שנות השמונים. הוא היה איש ים מסוקס, שבילה מדי יום 14 שעות מתחת לפני המים, אם זה בצלילה או בדיג תת מימי. הוא החזיק סירות וראה את עצמו חי ומסיים שם את החיים. יום אחד נעקר. "הפינוי דפק לי את החיים", קיש משוכנע. "במשך שבע שנים הייתי בטירוף. אתה לא אתה. אתה מישהו אחר שאין לך אפשרות לזהות אותו. מעולם לא חזרתי לשארם ואני לא אחזור. זה לא אותו מקום. היום זה גן חיות".
כדי לצאת מהבור הוא החליט שיילך הפוך על הפוך וינסה לגור בצפון, היכן שקצת יותר ירוק וקריר, אבל הוא לא מצא את עצמו, ואחרי כמה שנים בגליל החליט לחזור לים. לקנות בית באילת ולשוב למה שתמיד אהב. בדרך דרומה הגיע למצפה רמון. עמד על הסלעים החשופים, הקשיב לשקט, ראה את השקיעה והחליט שזהו, מצא את מקומו. "יש פה אקלים פנטסטי, שקט, תנאי גידול טובים. אין שום מקום בארץ לחיות חוץ מכאן," הוא קובע. "אני צריך אוויר. לקום בבוקר ולראות את האופק נקי".
את הדרך לחווה של קיש רואים מהכביש הראשי. שדרת זיתים מטופחת לצדה פסלים שיצר במו ידיו. הוא גילה שיש לו כישרון לפיסול רק אחרי פינוי שארם, אז התחיל לדפוק על הסלעים כדי לשחרר אגרסיות.
קיש איש מרשים. בן ,56 בנוי טוב, זקן, כיפה. אומר שלא חזר בתשובה, כי אף פעם לא היו לו שאלות. בחווה הוא גר עם אודיל הצרפתייה, אשתו השלישית, ועם כלביו הנאמנים. בניגוד לאורלי ויוני, הוא דווקא צריך שמירה. אומר שבדואי מכיר רק מקל.
קיש גר במקום כבר שש שנים ורק עכשיו מחברים אותו לחשמל. בשלוש השנים הראשונות הוא הסתפק באוהל וגם היום את חודשי הקיץ האחרונים הוא מעביר שם. מאוורר, קריר, פתרון אידיאלי. בחורף הוא עובר לקרוואן הסמוך. המינימליסטיות של המינימליסטיות.
קיש מדגיש שאת כל המסלעות, הערוגות, הכרם המטופח, הוא בנה בשתי ידיים ובעזרת הטרקטור הישן אינטרנשיונל, שנת ,1973 שהביא מכפר ויתקין. "הסטטוס היום מדבר על מי שיש לו וילה או דירה באיזה מגדל וזה עושה אותו לגדול הדור", הוא מזלזל. "זה שיגעון, מרוץ שאין לו סוף. אז יכול להיות שבן אדם מגיע לגיל 60 ויש לו הרבה כסף, אבל יש גם קוצבי לב ומחלות. אז בשביל מה צריך את חשבון הבנק? אנשים עושים תוכניות כאילו יש לנו מאה אלף שנים לחיות. מאבדים את הפרופורציות. אני אף פעם לא הייתי כזה. יכולתי להיות היום בפנסיה. פה, במקום הזה, נשפכו קרוב לחמישה וחצי מיליון שקל".
קיש הוא עובד אדמה. סיפר שבימים הראשונים הוא עבד יום ולילה וגם עכשיו אין יום שהוא לא לומד משהו חדש על היחס בין אדם לאדמתו. "מזמן הגעתי למסקנה שאני לא צריך שמסביבי יהיו עוד מיליון אנשים בשביל שאוכל לחיות. נעים לי ככה".
כבר 20 שנה מחזיק אסי שלום חברה לשימור ושחזור אתרים ארכיאולוגיים והיסטוריים. במצדה הוא עבד, עכשיו הוא באתר בעבדת, סמוך לביתו בשדה בוקר. איש עסוק.
משפחת שלום מעניינת משום שלפני עשר שנים היא הקימה במדרשה בשדה בוקר בית שכולו על פי ארבעת החומרים הנצחיים. "אין דבקים, אין כימיקלים, אין בטון, למעט הממ"ד, שכולו מצופה בלבני אדמה", שלום מסביר. "הבית קיבל מראה ספרטני, כפרי כמו שאנחנו אוהבים, אבל בהינף יד הייתי יכול להביא בית שהוא סופר מודרני". בית מדהים יש למשפחת שלום. נכנסים לחצר פנימית שפונה ומגנה על ארבעה אגפים. שלום אומר שככה אברהם אבינו חי במסופוטמיה, ככה חיו הרומאים וככה חיים עד היום באוזבקיסטן.
"שמע, הם לא רק חיו, הם נהנו מהחיים," אסי מדגיש. "הבנייה הירוקה לא התחילה עם אל גור והסרט שלו שהעולם התחמם. בנייה ירוקה יש לה שורשים מאוד עמוקים בתרבות האדם, ואני לא אומר לחזור אחורה. צריך לשלב טכנולוגיה מודרנית וחוכמה קדומה, כי זה משרת את אותו אדם. נפח המוח לא השתנה והשחקנים הם אותם שחקנים, שמש, רוח, גשם וחורף".
את 24 אלף לבני האדמה שמהם נבנה הבית הוא לקח ממלון יוקרה שהיה אמור לקום בערבה והפרויקט שלו נתקע. לא לקח ארכיטקט, רק קונסטרוקטור שייעץ, והוא עצמו פעל לפי הכמויות והמידות שהכיר מעבודתו בשחזור ושימור מבנים עתיקים.
"בהתחלה אנשים אמרו שאנחנו משוגעים", אסי נזכר. "אמרו שזה לא יעמוד כשיבוא הגשם, אבל אלה שטויות. אנחנו עושים שימור לבתים שעומדים 2,000 שנה. בית שעומד היום 50 שנה הוא קוריוז. הבתים האלה הם לדורות. ברגע שאתה בונה נכון ולא מחלטר, אין סיכוי שזה ייפול. הרי פעם אם עשית משהו, זה היה חייב לעבוד".
עובי הקירות בבית משפחת שלום הוא חצי מטר. אנחנו באמצע הנגב ואין בבית מזגנים, מקסימום מפעילים מאוורר. לא מעט מהתכנון אסי ואשתו דורי לקחו מכתביו של מרקוס ויטרוביוס פוליו, הארכיטקט הרומאי שפעל במאה הראשונה לפני הספירה וידע לספר על איך צריך לפעול כדי לשמור על יציבות המבנה.
בית משפחת שלום הפך מהר מאוד למוקד עלייה לרגל. אנשים מכל הארץ הגיעו לראות את הפלא. בית בגודל של 200 מטר, מטופח להפליא. לא צריך צביעה, לא תמונות. הכל נראה כמו פסל אחד גדול. שלום כבר חשב שאפשר יהיה להתחיל במגמה של בנייה ירוקה. הוא קנה בארצות הברית מכונה לייצור לבני אדמה והביא אותה ארצה, אבל העסק לא בדיוק מתרומם, להרבה אנשים ששקלו התברר שזה לא זול כמו סתם חול.
"היום אנחנו בוטיק, ובוטיק זה יקר", הוא מודה. "מנסים להגדיל את ההיצע, לא רק לבני אדמה, גם לבנים דומות, או טכנולוגיות שיהיו נגישות ליותר אנשים. אנחנו פועלים ממניעים אידיאולוגיים. אנחנו החלוצים לפני המחנה. אם נסתכל על שוק הבנייה הירוקה 80 אחוז זה גאדג'טים ו-20 אחוזים מתעסקים בתשתית ובתכנון, וזה האתגר שלנו".
תחנה אחרונה במושב ניר משה, בין צומת בית קמה לנתיבות, מקום מושבם של גור ועירית רותם מחוות אדמאמא. עירית הזהירה אותי מראש שהבית שלה לא מוזר. ארבעה קירות, גג, שולחנות. הכל נכון, רק שהחיים שלהם רחוקים מלהיות שגרתיים. בפאתי המושב, בית אחרון בשורה, הם הקימו חווה לימודית ניסיונית לחיים אקולוגיים. יש שם בתים מבוץ, גדרות מבמבוק, סוכה לאירועים שהגג שלה עשוי מכרזת הסרט "ברונו."
הכל חומרים ממוחזרים. כביש שנגרס, בלטות שנעקרו. עשר שנים הם כבר חיים ככה. "עוד לפני שזה היה טרנדי", הדגישה עירית, שפעם הייתה וטרינרית והיום מקדישה את עצמה ללימוד. "כשהתחלנו להתעסק בזה זה היה מוזר. מה שהביא אותנו לשינוי זו השגרה. חיים שבהם הולכים לעבודה, חוזרים, רואים טלוויזיה, ישנים, קמים, הם לא בשבילנו. התעוררנו. אני גדלתי בראשון לציון הישנה, שם הייתה עוד משמעות לערכים מעבר לקניות. היום זה רק קניות". אז המשפחה ממעטת לבזבז כסף, מים, חשמל. רק אוגוסט האיום שבר אותם והם הדליקו את המזגן למשך שעה בצהריים, ככה ביום-יום הוא מושבת.
משפחת רותם לא נכנסת לרכב אם אין לפחות שלוש סיבות טובות לנסוע. קונים רק בסביבה, מוצרים מקומיים, גם כי צריך לחזק את הקהילה וגם שינוע של דברים צורך דלק שגורר זיהום. לכל דבר יש להם הסבר טוב. בחצר מפוזרות כורסאות בלויות, תרנגולות מקרקרות בלול הסמוך. אין הרבה אסתטיקה, אבל זה לא מפריע לעירית. "טיילנו בהודו וחיינו בכל מיני חושות והיינו הכי מבסוטים בעולם", היא מספרת. "אלינו מלון חמישה כוכבים אף פעם לא דיבר. אפילו הילדים אמרו את זה בעצמם, שלא צריך את הפאר, חשובה ההרגשה. אני רוצה לפעמים לקנות להם דברים חדשים והם לא רוצים".
לזוג ארבעה ילדים. את אופיר מצאתי ליד הלפ-טופ, צופה בסרט ישן. טלוויזיה אין, מחשב יש. גם פלאפון הוא מחזיק, אבל לעירית חשוב להדגיש שזה הכי מצ'וקמק שיש, בטח לא מותג. "מה שבטוח שאני לא אחיה בחווה", אומר המתבגר בן ה-16. "יש דברים שאקח מהחיים האלה ודברים שבטח לא".
המיוחד באתר של משפחת רותם הוא שהפך למקום מקלט. כל מיני אנשים מהארץ ומחו"ל מגיעים אליו ותופסים איזה בית בוץ בתוך המרחב הענק. לא משלמים על לינה, אבל מתנדבים לעבודה הרבה שיש במקום. רק עכשיו הייתה אצלם בחורה מאורוגוואי, לא מזמן עזבה אישה בת 60 שגרה שם במשך שש שנים, וכשישבנו בחצר היו שניים שנהנו מהבריזה של ספטמבר. רותם, מוזיקאי תל אביבי שבא להקליט, ובר, שנמצאת בדרכה להודו ורצתה להתרגל לחיים בשאנטי. "הארץ התקדמה המון מבחינה אקולוגית," עירית מרוצה. "לדעתי, זה עדיין טרנד, אבל לחלק נפל האסימון".
ביום רביעי שעבר הרכב שלנו נסע בכבישי היישוב כליל שבגליל המערבי. אוהלים, בתים מוזרים, אבל גם אנשים שביקשו לשמור על פרטיותם. גם ניר אלבוחר התנגד בהתחלה. תפסנו אותו שוטף פנים בחצר המבנה שלו בדיוק אחרי שהתעורר, בסביבות 11 וחצי. בחיים שבחר אף אחד לא רודף אחריו עם שעון נוכחות. אז איך המבנה? קצת קשה להסביר מה ניר בנה שם, אבל זה דומה לחממה קטנה שמותאמת בשבילו. עשה קשתות מעץ או מצינורות השקיה וכיסה בבדים, בשמיכות מצמר שהביא מבית ויצ"ו בכרמיאל. כל הקומפלקס שוכב מתחת לעץ חרוב ששופך צל כבד. "במובן התכנוני יצא גאוני", הוא אמר אחרי שגמר למזוג קפה שהכין. "מתאים בול לרוחות החזקות שמגיעות בחורף ממערב ולמזרחיות שמופיעות בעונות המעבר. כמו אוהל סיירים קטן".
אלבוחר הוא טיפוס, בזה אין בכלל ספק. בן 36, יליד דימונה, שאף פעם לא יכול להישאר במקום אחד. סיפר שאפילו כילד היה משנה אינספור פעמים את סידור החדר עד שהיה מרוצה. אחרי הצבא ניר קנה ואן והפך אותו לבית. היה מחנה לפעמים בים, לפעמים ביער, לא פעם ליד ירושלים. בסוף הרכב התקלקל והוא חזר לבית הוריו. חבר אמר לו שימתין, המקום החדש יבוא אליו לבד.
ואז באמת, אחרי תשעה חודשים של המתנה, מכר התקשר וסיפר שהוא מפנה את השטח בכליל. ניר נסע צפונה ובנה אוהל בדואי. "יותר מדי תחזוקה שוטפת", הוא מחייך. "יורד גשם, האוהל נמתח, אחרי כמה ימים של רוח מזרחית הכל נהיה רפוי. הייתה לי חוויה בחורף הראשון. שבר ענן של שש שעות ופתאום גל גדול שטף הכל. חצי אוהל נשאר רטוב כל אותה עונה, אבל אתה לומד להוציא מהצלחת את מה שאתה פחות אוהב ושם בצד. היום, אם מטפטף, אני שם גיגית".
"לפעמים החיים האלה הם סוג של בריחה", הוא מודה. "לקחת את עצמי הצדה שאף אחד לא יפריע. יכולתי לאט-לאט להשתיק את הרעשים בראש ולשמוע איזה קול נשאר בסוף. במובן הזה היה לי יותר פשוט לצאת מהעיר. אבל לפעמים יש יום שאתה אומר 'וואללה איך אתה חי את החיים האלה ולעזאזל הכל, חייב לבוא שינוי'. לפעמים אתה יושב ומברך את העולם ואת אלוהים מאצבעות הרגליים עד קצות השערות".
במשך עשר שנים אלבוחר לא עבד בעבודה מסודרת. התעסק במלאכות יד, עכשיו הוא מגלף מעץ שלט לבית בירה ובאוקטובר יתחיל לעבוד בפעוטון שביישוב. ניר גר לבד, אבל מספר שיש לו חברים. לפעמים הולך לערבי שירה ביישוב, לפעמים מנגן עם החבר'ה. רק עכשיו סיים להכין כלי מיתר מיוחד. הכל בקצב שלו, עשרה הילוכים מתחת לחיים העירוניים.
ניר לא מעודכן בפוליטיקה, לא מכיר את שער הדולר. מסביר שיש לו מעט מאוד מקום להכיל את הדברים השוליים האלה. הרבה יותר מעניין אותו עכשיו לדאוג לתולה, האתון שהוא השיג לאחרונה. "תראה איזו חיה מופלאה", הוא מלטף את חיית המחמד, "אפילו כשהיא בועטת זה ברכות".
אתה רואה את עצמך גר במקום אחר?
"היום אני חי פה ואין לי שום כוונה לעזוב, אבל זו תפאורה. יש פה מצב שהאדם לא בא בגסות וטראח מוריד רשת של בניינים. אני לא בא מאיזו דאגה לסביבה, אבל אני עושה את זה תוך כדי דאגה לעצמי. הרי אחר כך אני אגור פה ואז איפה הטבע יהיה, מה העפתי אותו הצידה ואז אני אחזיר אותו באופן סינטטי?".
מניר קופצים לחמוטל שנמצאת כמה עשרות מטרים מערבה. קיבלנו עליה המלצה חמה משומרי הגן. כן, יש ארגון כזה. חמוטל חירורג בת 26, היא ממעלות במקור וגרה בכליל בשכירות עם שני שותפים, אמיר ורון. שותפות בכליל היא על שטח, לכל אחד יש את האוהל שלו. יש מבנה קטן למטבח עם מרפסת אוכל והשירותים בחוץ. יבשים, קומפוסט. אל תצפו לחרסינות ולעין אלקטרונית.
"יצאתי לטייל בשביל ישראל ומעט מאוד לילות ישנתי בתוך בתים", היא מספרת מאיך נולד הרעיון. "אז היה לי צורך אדיר להישאר במקום אחד ולא לנוע. מצד שני לא היה לי את הרצון לוותר על הלינה תחת כיפת השמיים. ארבעה קירות לא היו אופציה מבחינתי". אמיר אהרון בן ה,23- שישב לידנו ואכל ארוחת צהריים, בריאה מאוד, הוא מרוד איילנד. עלה ארצה לבד לפני שמונה חודשים. בארצות הברית היה לו בית ליד המים, עם חניה, גינה. חלומו של כל יורד ישראלי. רק שזה לא היה בשבילו.
"אנשים שבאים למקומות כאלה חסר להם משהו רוחני", הוא משוכנע. "פה אני מרגיש יותר בריא. אני רואה את העצים, מרגיש את הרוח, רואה את השמש זורחת. כמה שהחיים שלי יותר פשוטים, ככה אני יותר חזק".
חמוטל, שעושה כל מיני עבודות ביישוב, מדברת על אורח חיים אחר. היא כל כך בעניין שזה נשמע כחצי הטפה. "בגיל 14 מה שהכי רציתי לעשות זה קניות בתל אביב", היא אומרת. "היום כשאני מגיעה לשם אני יוצאת מדעתי. אני ממש זוכרת את החוויה של הנסיעה והצורך המיידי לקנות משהו. זה עמוק בתודעה. גם לא משנה אם אני ממהרת או לא, שם, אצלכם, אני מתחילה ללכת מהר כי ככה כולם הולכים."
דווקא האוהל שלה מאוד נחמד. רצפת פרקט, חלון שמשקיף בלילה על השמיים זרועי הכוכבים, בחוץ יש שרידי מדורה, אומנם אין מקרר, אבל מצליחים להסתדר בלי. "בשביל אנשים שבאים מהעיר אולי זה נראה קיצוני," היא מחייכת, "אבל זה אורח חיים שבחברה שאני חיה בה הוא מאוד מקובל. לא צריך להיות תלוי בשום דבר בכדי לקיים את עצמך. אפשר לצאת ליער ולחיות. להדליק אש בלי שתצטרך לייבא גפרורים מסין. הנוחות היא אשליה".
הסברתי להם שבקצב שהעולם מתקדם הם יותר קרובים לאדם הקדמון ומה יקרה בעוד עשר שנים, איפה תהיה כל התיאוריה שלהם. אמיר, בדרך כלל השקט יותר, התפרץ: "להיפך, העולם לא יכול להתקדם יותר. אנשים גרים בחלום. כל החומרנות הזו היא חלום. כל הקטע האקולוגי זה לא להציל את העולם, זה בעצם להציל את בני האדם".
ממשיכים להרדוף כדי לראות את קרון הרכבת שבו גר ראובן כהן-אלורו, אדריכל ואיש מיוחד. קיבוץ הרדוף נמצא דרומית לשפרעם. אנשים כיוונו אותנו, אבל לא מצאנו קרון, היה שם בית סגור. לפתע עצרה לידנו מכונית. וואליד, קבלן מטמרה, ירד ושאל אותנו את מי אנחנו מחפשים, אמרנו לו שאת הקרון של ראובן. וואליד הוריד את הטון, סיפר שראובן נפטר בחודש נובמבר האחרון כשבנה את ביתו החדש. עלה על סולם בכדי לצבוע את התקרה, ממש בשלבים הסופיים, התמוטט ומת.
וואליד היה אחד מחבריו הטובים. הם גרו ביחד, עבדו ביחד. הוא הציע לנו לעשות סיבוב בבית. ירדנו איתו. אכן מדהים. ניצול החלל, אותם חומרים ממוחזרים והיציאה מהשטאנץ. "הוא האמין באינדיבידואליות, בחומר, באדמה, באבנים. היה חופשי," וואליד סיפר. "הוא לא למד את זה, הוא נולד ככה.".
עזבנו את הרדוף עם טעם חמצמץ בפה. לא תכננו להכניס לכתבה טרגדיה אנושית. רק שהיום הלך להיגמר והיינו חייבים לסיים בנימה אופטימית. נזכרנו שבתחקיר שלפני, אלכס, הצלם החיפני של העיתון, סיפר שעל חוף הים שלידו יש כמה קרוואניסטים, כדאי לנסות.
הרכב ג'יעג'ע על דרך כורכר לא רחוק מחוף דדו בחיפה. נסענו ונסענו ושום זכר לקרוואן. השמש כבר עמדה לשקוע, עוד מעט כבר לא תהיה אופציה לצילום. נעמדנו ליד ניידת משטרה ושאלנו אם היא שמה לב לאיזה בית על גלגלים בתחום שלה. דווקא כן, סעו ישר, אחרי הכיכר משמאל.
סמי חזן ישב בבגד ים מול השמש שעמדה לצלול במים ושתה קפה שעשו לו שני חבר'ה צעירים שמצלמים סרט על גלישה. ממש בימים אלה יחגוג את יום הולדתו ה-60 שבע שנים בפנסיה, ומאז שעזב עבודה מסודרת הוא בערך שבוע בבית בנצרת עילית ושבוע איפה שהרכב לוקח אותו. מתוקתק, חצי שעה מעמיס, חצי שעה פורק.
"אין דבר כזה לקחת לי את הקרוואן", הוא צוחק. "זה חלק בלתי נפרד מהחיים. סוג של בילוי אישי, קבוצתי, חברתי. יש בו את הכל. אווירת טבע, חופש. ימי שישי תבוא עושים אצלנו קידוש שחבל על הזמן וכל הקטע של הקרוואניסטים? אנחנו קבוצה של בערך עשרה מאוד מגובשים שנפגשים יחד, אוכלים, מספרים חוויות, נותנים טיפים".
את הקרוואן הראשון שלו סמי מצא במושב, אצל אחותו. תרנגולי הודו גרו בפנים. לקח אותו, שיפץ ויצא לדרך. מאז החליף עוד ארבעה ועכשיו הוא מחזיק את המילה האחרונה בשוק: "הובי", תוצרת גרמניה, 150 אלף שקל בייבוא אישי אחרי שדרוג מטורף, 2.30 מ' רוחב על 6.60 אורך. סמי מאוד גאה בו.
"כמו סוויטה במלון, לפני שאתה נכנס תוריד את הנעליים", הוא ביקש ופתח את הסיור. "טלוויזיה פול ,HD יש לך אולי איזה 300 תחנות. יש שירותים, מקלחת, מים חמים. מקרר חכם, מזגן. בחוץ יש לי מקלחת שאני בניתי. תראה על מה היא עובדת, משאבה מווישר של מכונית וזה מצבר של אזעקה ביתית. אתה בא עמוס חול, מטונף מפעילות, שוטף את עצמך, מנגב וכמו חדש".
סמי אוהב ללכת למקומות המבודדים יותר. חצרות יוסף, שם הוא יכול להוציא ספר ולקרוא או לדוג ולעשות לו ולאשתו ארוחת ערב טובה. "פה תמיד שואלים ברגעים הכי לא מתאימים", הוא הצביע על החוף ההומה בו התמקם. "למשל עכשיו עשיתי טיפול לגנראטור והנה פתאום בא מישהו 'כמה זה עלה לך?' אתה לא יודע מה לענות. כי מה זה, מרגרינה?".
עוד מעט יבוא החורף, אבל סמי הקרוואניסט אוהב אותו אפילו יותר. את התפאורה הוא מחליף. מצמיד לקרוואן אוהל אטום לחלוטין עם חלונות גדולים בכדי לראות את הגשם ויוצא לדרכים, לא יודע היכן יהיה בפעם הבאה, אבל בטח ישאל את חבריו להיכן הם מתכוננים לנדוד.
"כשאני בקרוואן אני חוזר להיות צעיר", הוא מסביר. "קודם כל זה סוג של ספורט. כל הזמן בפעילות. מי שיודע את הטכניקה אלה חיים נוחים, מי שלא יודע, זה קשה. הכל עניין של פטנטים ורעיונות ואחד מפרה את השני. כדאי לך לנסות, חיים קונבנציונאליים זה משעמם".
עזבנו את סמי כשהוא כבר עמד להתקין את המנגל לארוחת ערב עם חבריו הקרוואניסטים. אורח חיים שונה לחלוטין. החלטנו שבסוף גם אנחנו נעשה את זה. חוות בודדים, אוהל, בית מבוץ, מצפה בגליל שיוריד לנו את ההילוכים בחיים ונחיה בשקט ובשלווה עד היום ההוא.
מחר, בשנה הבאה. גג חמש שנים, מיד אחרי שנסגור את המשכנתה ונקנה מרצדס.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם