אמריקה מחכה לשינוי
הבעיה של אובמה היא רצונו להתנהג כאילו הוא מעל הפוליטיקה. אך כולנו נוכחנו לדעת שאין דבר כזה "כן, אנחנו יכולים" – עוד אמירה חלולה וריקה מתוכן
אובמה, חתן פרס נובל לשלום, בדיחה לכשעצמה, מוביל את אמריקה לכיוון של חוסר ודאות. מאז נכנס לתפקיד הצליח לעשות את הלא ייאמן בדבר אחד ולהעביר בשיא הכוח שלו את רפורמת הבריאות ולהעניק ביטוח בריאות ללא מעט אזרחים שלא היה להם. הוא ניסה לשקם את תעשיית הרכב שדשדשה מאז הקריסה של 2008 עם ההתנהלות המביכה של ממשל בוש בסוף הקדנציה השנייה באותו הנושא. הוא ניסה בנוסף לשקם את הכלכלה וליצור עוד מקומות עבודה, כפועל יוצא כמובן, אך הכל כרגע לשווא.
הכלכלה לא עובדת כמו שצריך, הניסיון להרים על הרגליים מחדש את מעמד הביניים שהתרסק במשבר הכלכלי של 2008 לא צולח בינתיים, וכרגע יש רק הצהרת כוונות. גלגלי המשק האמריקאי שחוקים, שר האוצר גייטנר שהחליף את קודמו הנרי פולסון (אותו "מציל האנושות" מהפדרל ריזרב לאחר תקופת בוש) נראה בפרספקטיבה מהמקום שאנו עומדים בו כמינוי לא מוצלח של נשיא ללא ניסיון, בפרט שמדובר, גם אם באופן וירטואלי כרגע, להביא את ראש העיר הפופולרי מייקל בלומברג מניו-יורק לעמדת שר האוצר בוושינגטון, בתפקיד הרשמי – מזכיר האוצר. וכמובן אל לנו לשכוח את תעשיית הרכב שעדיין נמצאת במצב סטטי שלא אומר דבר. ובקיצור – הרבה והרבה ומעט ומעט. "כן, אנחנו יכולים?"
שנתיים לאחר היבחרו, ניצב ברק אובמה ללא הישגים, ועל אף רפורמת הבריאות – אף אחד לא יכול לדעת איך זה ישפיע על מועמד המפלגה הדמוקרטית בבחירות הקרובות לנשיאות ב-2012. אם ניקח את הריזיקה שהנשיא המכהן לא יהיה מועמד המפלגה לנשיאות ב-2012.
אמריקה עומדת לחתום בראשית נובמבר את בחירות אמצע הקדנציה, ומשם יתחיל הגונג הראשוני שיכריז על ריצת המרתון לקראת הבית הלבן ב-2012. לפי הנסיבות, ואם וכאשר התחזיות של רשתות הטלוויזיה באמריקה יובילו לשיבת הרפובליקנים לשלטון על גבעת הקפיטול – אמריקה תיבלם מאמירות "כן, אנחנו יכולים", שמדאיגות גם ככה את האזרחים בבחינת דיבור בלי מעשה, ותשקע בנוסף לעת מלחמות בין קונגרס רפובליקני לנשיא דמוקרט. בדיוק כמו המאבק בין הקונגרס הדמוקרטי לנשיא בוש מ-2006 עד סוף כהונתו.
הבעיה של אובמה היא הרצון שלו עד עכשיו להתנהג
הנשיא הזה מתנהל כנשיא לקדנציה אחת, או בעצם לכל היותר כנשיא שמסיים קדנציה שנייה ואחרונה בבית הלבן ואין מאחוריו עוד התמודדות קשה ומלאת זיעה וריצות אינספור ממיין ועד פלורידה, מדקוטה ועד טקסס, ממונטנה ועד קליפורניה ואריזונה. התנהלות מגוחכת. אמריקה היא הגב של חצי עולם, ולא פחות מזה – הגב של ישראל. ואמריקה חלשה, זה רע לישראל.
גם בתחום יחסי החוץ והביטחון - אובמה לא מצליח במיוחד. בראש ובראשונה – חובבנות שבהגדרתה – קבלת פרס נובל לשלום על תקוות (ואולי אף חזון יתר) ולא על מעשים הלכה למעשה. קטסטרופה של הענקת פרס נובל לשלום לנשיא אמריקאי חדש וטרי שמאחוריו אפס מעשים ומדבר באוסלו על צדקת מטרות המלחמה בעת קבלת פרס השלום למול הפציפיסטים ממדינות סקנדינביה.
ומה עוד? האיש נטש את הזירה ההודית והפקיר אותה לראש הממשלה הבריטי, דיוויד קמרון, עם פליטות הפה החובבניות שלו וחסרות הניסיון והזיז את היחסים, שלשם שינוי עבד עליהם קשה הנשיא בוש, לטובת סין ורוסיה. שם היחסים גם ככה לא בשיא הפריחה.
החלטתו של אובמה לפירוז העולם מנשק גרעיני היא עוד סוג של מחשבה חיובית, אך מנגד גם תמימות יתר בעולם של ארגוני טרור פנאטיים ומדינות קיצוניות בסגנון גרמניה הנאצית – כמו קוריאה הצפונית, איראן וסוריה, וזה על קצה המזלג. כאשר רוב הסכנות מופנות בעצם כלפי מדינת ישראל ולאו דווקא כלפי אמריקה, למרות שאמריקה גם היא בסכנה לא פחות גדולה מישראל על ידי מתקפה גרעינית פנומנלית.
היציאה מעיראק – יציאת בריחה. בריחה ממדינה לא יציבה, בריחה מהרג ודם אמריקאי נון סטופ, בריחה מחוסר הצלחה להשליט סדר במדינה - ובעיקר ממדינה שמדינות מסוכנות בעולם, בפרט איראן, מסתכלות עליה ורוצות לספח אותה אליהן. היציאה מעיראק מסוכנת לא פחות לישראל, ויכולה להוביל לעוד כמה סכנות שלא חסרות למזרח התיכון.
אפגניסטן היא צרה לא פחות גדולה לאובמה. הדם האמריקאי נשפך ונשפך עם מיליונים של דולרים על אדמתה (ביחד עם אדמת עיראק) והמצב באפגניסטן לא משתפר. אומנם אובמה יצא מעיראק, אך כישלון נוסף באפגניסטן יגרור הסתכלות אחרת על הנשיא הזה – כאשר ארונות קבורה עטופים בדגל הלאום חוזרים משם בקצב מסחרר. נוכל לראות איך העם לוחץ לצאת בחופזה גם מאפגניסטן על אף שהנשיא הזה "סיפח" את הנושא אליו והוציא את בוש מהמשוואה, במטרה להיזכר כאותו אחד שיסדר את העניינים שם, במקום בו לטענתו מסתתרת הסכנה האמיתית לאמריקה.
אובמה הוא תהליך לא מובן של איש שציפו ממנו להרבה מאוד וקיבלו ממנו לא יותר מדי. המהפך בקונגרס יוביל גם למהפך בבית הלבן, זה הרי דבר מתבקש, בהנחה שהרפובליקנים יציבו מועמד ראוי וחזק. אין ספק גם ש"מסגד המריבה" והוויכוח עליו, כולל התמיכה של הנשיא – גרמו לפיצול דעות במפלגה הדמוקרטית, מפלגה שניגשת לבחירות אמצע הקדנציה כרגע מפולגת יותר מתמיד, כשעמדותיה לא חדות.
אובמה הוא סדין אדום למועמדים דמוקרטים שרוצים להיבחר לסנאט או לבית הנבחרים. יש אנשים שנשארו אחרוני המוהיקנים (בקרב הדמוקרטים) שמאמינים כי עד הבחירות אובמה ישוב להיות הנשיא הצעיר, הכריזמטי, הנואם הדגול, זה שמהפנט אנשים להסתכל עליו – כפי שהיה במערכת הבחירות לנשיאות ב-2008. אני מסופק. הנשיא הזה הוא לא המועמד הצעיר מאילינוי של 2008; מאז כניסתו לתפקיד בוושינגטון – הוא נשיא זקן מאוד ומוטרד מאוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם