יום כיפור: הנהיגה והמשפט השמימי
אנחנו נשפטים ביום כיפור בשיטה ייחודית: כמו נהגים שנבחנים לא רק לפי המקום אליו הם הגיעו אלא גם על פי הדרך שבה הם נהגו
הקב"ה דן יחידי, כי הוא מצוי מעבר לכל שוחד ולכל שרירות: "כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד... וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת. וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא. וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ". אנו תומים על תיאור החטאים, הפשעים והעוונות אשר יפלילו אותנו. אין צורך בשמים לאיים על עדים עוינים.
ימים רבים הרהרתי על משפט שמימי זה, ושאלתי את עצמי האומנם משפט זה יכול להיות צודק. כיצד ניתן לשפוט במשפט צדק בני אדם בעלי רקע תרבותי וחינוכי שונה ואף הפוך, נאשמים שונים פסיכולוגית, גנטית, הורמונלית. האומנם ניתן לדון אותם בצדק כשאותו עונש מוטל על אותן עבירות? שופטים בשר ודם מבינים זאת ולפעמים מתחשבים בנתונים מקילים כאלה בגזר הדין, אך האינטרסים החברתיים גוברים. חייבים הם לעשות צדק ולמנוע את הפשיעה לכל סוגיה. ובית-דין של מעלה? האם הוא שופט על פי עקרונות הבית-דין של מטה? ואולי, בכל זאת, יש לו עיקרון אחר המסוגל למדוד את האשמה?
אני מאמין שאכן יש בשמים קריטריון אחר. בלשון מתמטית לא יותר מדי מסובכת הייתי מנסח זאת בקביעה שבשמים לא שופטים לפי ה'פונקציה' בלבד אלא לפי ה'נגזרת' הביוגרפית, אך נעזוב מלים קשות אלו. אנסה להסביר את הקריטריון בלשון הנהיגה בכבישים. זאת, כי מבחינה מסוימת ניתן לומר שחיינו אינם אלא מעין נהיגה במכונית. במשך השנים הראשונות לחיינו, ופעמים רבות אף מעבר לכך, אחרים נוהגים במכוניתנו ומסיעים אותנו לכיוון הנראה נכון בעיני שכלם, או הנקבע ברגשותיהם.
הם כמובן נעזרים ב-GPS , בו הוכנסה מפת דרכים של ערכי הדת והמוסר. זו מפה אישית, שכמובן לא תמיד היא זהה עם המפה המשתקפת בשמים. נהגי מכוניתנו, חינוכינו ותנאי גופנו ונפשנו, הובילו אותנו לנקודה מסוימת, אלא שאז, בשלב מסוים, מתרחש המפנה האוטונומי, אנו מצליחים להגיע להגה ולתפוס אותו בידנו. הפכנו לנהגי חיינו. כיצד נהגנו? האם היינו מסוגלים להבין שהמכשיר שהדריך אותנו לפעמים הטעה אותנו? האם הצלחנו לפקוח עיניים ולהבין שאנו שטים לקראת תאונות בו חלילה ייפגעו אחרים וגם אנו. אולי נמנע מאתנו לעשות פניית פרסה, ההגה הנוקשה מדי לא נשמע לנו. ואף על פי כן, האם ניסינו ללחוץ על דוושות המכונית כדי להאיט אותה או להיפך, כדי להאיצה ולמנוע את התאונה? ואם גם זאת לא עשינו, האם זכינו לרגע של הרהורי תשובה, לתודעה שְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד, הדרך עצמה אבדה, היא הביאה אותנו למבוי סתום, או הפכה לדרך אכזב שנתקעה במדבר ללא המשך.
שני נהגים הגיעו לאותה נקודה במפה, אך הם נשפטים לא רק בכך, אלא בביוגרפיה של הנהיגה. האחד במאמצים
"וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר" כל אדם, למן הפרא בשבטים הפרימיטיביים ועד לגדולי התרבות נשאל אותן שתי שאלות לא רק "איכה" אלא גם "כיצד נהגת?" וזאת כי המצפון האנושי מסוגל להשיג במידת מה את הטוב והרע. וכל יהודי נשאל: במצבך אתה, ההתקדמת במשהו, ביהדותך? האם שינית במשהו את המציאות לטובה? האם הבנת את אחריותך לאחיך? האם ניסית לגאול את עצמך? וכולנו נצטרך לענות על השאלה החשובה מכל: השמעת בלבך את בת-הקול השמימית הקוראת: שובו בנים שובבים, ונהגו כהלכה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם