סליחה אבא, אנו חיים במדינה נטולת חמלה
המדינה שמשלמת פנסיות נדיבות לפורשי צבא, שמקיפה את השרים בשבעה שומרים, לא מוכנה לשלם לאבא שלי, ניצול השואה, את שמגיע לו
סיפורו של אבי הזוי במיוחד, ומעיד על אטימות לב של מדינה נטולת חמלה. הוא גדל בצ'כוסלובקיה בחלק שסופח ב-1939 להונגריה. ב-1942 אביו נלקח למחנה עבודה שממנו לא שב. באפריל 1944 הוא נלקח עם אמו, עם שני אחיו, עם שתי אחיותיה של אמו ועם ילדיהן לגטו, חודש אחר כך הועברו לאושוויץ. הסלקציה הייתה מהירה. בתוך כמה דקות נרצחו כולם בתאי הגזים, מלבד אבי ואחיו הבכור צבי. רק הם נשארו בעולם ממשפחה גדולה וענפה, אמידה מאוד, מושרשת באזור הקרפטים.
שבועיים לפני תום המלחמה נרצח צבי, לנגד עיניו של אבי, מפני שנרדם במהלך עבודות הכפייה. אבי, נער צעיר בן 16, לבדו בעולם, הרוס נפשית ושבור גופנית, השתחרר מדכאו במשקל 34 קילוגרם. אבל על בני משפחתו, מתגעגע אל העולם הטוב שנחרב בתוך שנה אחת, הוא החליט לעלות לישראל ויהי מה.
הוא גדל בבית חרדי לא ציוני, סביבו חגו עובדים מארגוני סיוע יהודיים-אמריקאיים שהבטיחו לו בית חם, לימודים ושיקום אוהב בארצות הברית, ובכל זאת הוא התעקש. אם נשארתי לבד בעולם, הוא אמר, אלך לחיות בין יהודים שיהיו תחליף למשפחתי המתה. הוא עלה לארץ בדרך לא דרך, נלחם בקרבות לטרון, עבד כמה עשרות שנים כאזרח עובד צה"ל בחיל הים, וזכה במכתבי הוקרה מרוב מפקדי החיל.
כשהחלו ניצולי שואה סביבו לקבל פיצויים מגרמניה, פנה גם אבי לגרמניה בבקשה לקבל פיצויים. כל סכום כסף, וזה ברור, לא היה נחשב אפילו לא שמץ של פיצוי, אבל היה מסייע קצת בחיים החדשים והבודדים בארץ זרה.
הגרמנים, עם מסודר, יעיל ומאורגן, הודיעו לאבי שישכח מפיצוי. חסרים לו כשבועיים ימים כדי להיכלל בהסדר הפיצויים שלהם. אילו היה נשאר עוד שבועיים בדכאו, היה יכול לקבל פיצויים מגרמניה. כמה חבל שהאמריקאים מיהרו לשחרר את דכאו שבועיים לפני המועד שהתאים לאבי. ערעורים שהגיעו עד לבית המשפט העליון בגרמניה נדחו. זה החוק אצלנו, הסבירו לאבי הגרמנים חובבי החוק והסדר, היעילים והממושמעים.
מותש מאינספור מאבקים משפטיים שגבו סכומי עתק, החליט אבי, לקראת סוף שנות השבעים, לפנות למדינתו האהובה. אם הגרמנים מסרבים לכלול אותי בהסדר הפיצוי שלהם, חשב, אין ספק שהמדינה
במשך יותר מ-30 שנה הסביר אבי לפקידי משרד האוצר האטומים, שגרמניה היעילה והמסודרת לא תיתן לו כלום. לראיה הוא העביר למשרד האוצר את כל החומר המשפטי שהיה ברשותו, ערמות של דפים בגרמנית שבהם נקבע באופן חד משמעי שהשהייה בגיהינום הנורא 14 ימים פחות מכפי שהחוק הגרמני דורש, מונעת ממנו לקבל פיצוי מגרמניה היעילה.
במשרד האוצר לא השתכנעו. שומרי החותם פותחים לרווחה את קופת המדינה לוועדי עובדים תוקפניים, לאנשי עסקים אגרסיביים, אבל לא לניצול שואה אחד. רק גרמניה תיתן לך את מה שמגיע לך, שבו ואמרו לו פקידי האוצר.
השיחות איתם התנהלו במשך 30 שנה כמו במעגל: הם הציעו לו לפנות לגרמניה אם הוא רוצה פיצוי, אבי הסביר להם שהגרמנים דחו אותו, ואם מדינת ישראל לא תפצה אותו הוא, ניצול אושוויץ ודכאו שאיבד את כל משפחתו, לא יקבל לעולם פיצוי מאף אחד. פקידי האוצר התעלמו מהאבסורד שבמצב. הלוואי שהיו מגינים ככה לכל השקלים שזולגים ללשכות המפוארות, לנהגים, לעוזרים היקרים, להוצאות האש"ל הנכבדות של השרים.
"מערכת הפיצויים לניצולי השואה נבנתה טלאי על טלאי", אומר ראול טייטלבאום, עיתונאי וכלכלן, מחבר הספר "הפתרון הביולוגי", שעוסק בפיצויים לניצולי השואה ויועץ לוועדת דורנר, "ולכן היא מלאה בחורים ובפשרות. התוצאה העגומה היא שכחצי מיליון ניצולי שואה בישראל נפטרו בלי שקיבלו פיצוי כלשהו. נוסיף לזה את חוסר הרצון של משרדי האוצר הגרמני והישראלי לשלם לניצולי השואה, ונקבל עיוות היסטורי".
לפני כשנה, אחרי אינספור מאבקים, שיחות טלפון ופגישות ארוכות (ותודה לגיא מרוז ולאורלי וילנאי שעזרו גם הם), הצלחתי להגיע לתיקי הבקשות הישנים של אבי במשרד האוצר. מצאתי שם אוצר קטן. לפני יותר מ-20 שנה הודה אחד הפקידים, שכפי הנראה נתקף בייסורי מצפון קשים, שמגיע לאבי להיכלל בחוק התגמולים ולקבל פיצויים ממשרד האוצר.
חבריו ניצולי השואה קיבלו פיצויים נכבדים במשך כ-20 שנה, ולו הציעו סכום שמשתווה לכמה חודשים. בתמורה הוא נאלץ לחתום על מסמך, שלפיו אין לו יותר שום תביעות מהמדינה. בלית ברירה, מותש ממאבקים חסרי תוחלת, חתם אבי על המסמך. בעולם המשפט אירוע כמו זה נקרא עושק וכפייה. איך נכנה אירוע כזה בעולם הצדק והחמלה לניצולי שואה. לנו אין שם מתאים. במספרים זה נראה עגום לא פחות. מתוך 850 אלף ניצולי השואה שעלו לישראל, רק 42 אלף קיבלו פיצויים ממשרד האוצר הישראלי.
העיון בתיקים הישנים הבהיר לנו את מה שאבי דיבר עליו במשך שנים. הצדק כולו לצדו. החלטנו להילחם ולא לוותר. את מה שהוא לא יכול היה לעשות במשך השנים, נעשה אנחנו למענו. קשה לתאר את הזמן, את האנרגיה, את המשאבים הכספיים והנפשיים שנדרשים למלחמה כמו זו במשרד האוצר. מצד אחד אנחנו, מותשים ונואשים, לא מבינים מדוע המדינה נאבקת בניצול שואה בעקשנות כה רבה. מן הצד האחר פקידי האוצר, רעננים וששים אלי קרב, יצירתיים מאוד, תמיד ימצאו שיטת התשה חדשה.
לפני כשנה וחצי, למשל, הם דרשו מאיתנו להביא את תיק התביעות שלו בגרמניה בשלמותו, ודרשו שלא יחסר מהתיק אף לא מסמך אחד. שבועות ארוכים עברו בוויכוחים אינסופיים עם פקידי האוצר. לשם מה דרוש לכם התיק, הרי הוא היה לפניכם לפני 30 שנה, יידרשו לנו חודשים ארוכים להשיג אותו מבית משפט בגרמניה.
באוצר היו נחושים: בלי התיק לא נזוז צעד אחד. הרגשנו חסרי אונים. הנה המדינה מציבה מכשול לכאורה הגיוני אבל בלתי עביר, מתוך מטרה ברורה לדחות אותנו על הסף בלי שתוציא שקל אחד. אלא שאז קרה נס קטן. בפגישה מקרית עם אחת הפקידות הבכירות במשרד האוצר בתל אביב, התגלה לי התיק בשלמותו. התברר שהוא נמצא במשרד האוצר 30 שנה.
"לשם מה דרשתם שאביא לכם את התיק, אם הוא כאן ברשותכם"? שאלתי, הרבה יותר תמהה מאשר כועסת. הפקידה לא טרחה לענות על השאלה, בוודאי לא עלה בדעתה להתנצל על הזמן ועל הכסף שהשקענו בינתיים בניסיון לשחזר את התיק הישן.
מוזרה במיוחד הייתה פגישה עם מנהל בכיר בלשכה לשיקום נכים במשרד האוצר בתל אביב. הוא היה נדיב מאוד. קחי עכשיו צ'ק בסך כמה עשרות אלפי שקלים, הוא אמר לי עוד לפני שהספקתי להתיישב. מובן שסירבתי. אני לא מקבצת נדבות, אמרתי לו, בוא נעשה חישוב מדויק, נחשב ריביות.
אחרי כשנה וחצי התברר לי שההצעה הנדיבה הייתה רק מחצית מהסכום הכי נמוך שהגיע לאבי. מתברר שזאת השיטה. להציג נדיבות לכאורה, רק כדי שאחרי כמה שנים תגלה שהיית חלק ממערכת גדולה של עושק וכפייה.
אחרי שלוש שנים של מאבקים מתישים, של אינספור שיחות טלפון ופגישות ומכתבים וטפסים, הוזמן אבי לפני כשנה לוועדה רפואית במשרד האוצר, וקיבל אחוזי נכות נמוכים הרבה יותר ממצבו הרפואי האמיתי. כשערער על החלטת הוועדה נאלץ להמתין, אדם בן 82, במשך עשרה חודשים לוועדת הערעורים העליונה.
הזימון, אגב, עדיין לא הגיע. אלא שעכשיו לא הייתה למשרד האוצר ברירה ובהסתמך על אחוזי הנכות שנקבעו לו הוא נאלץ לשלם לאבי, כפי שנהוג במקרים דומים, סכום קטן, שבע שנים אחורה, על אף שפנה אליהם לראשונה לפני יותר מ-30 שנה.
אנחנו נחושים להילחם עד הסוף ולא להרפות. אם ניצולי שואה אחרים מקבלים קרוב ל-60 שנה פיצויים, מדוע יסתפק אבי בשבע שנים של פיצויים, רק מפני שהוא לא איש עסקים תוקפני ומקושר או פוליטיקאי חמדן. ובכל זאת לא הכל שחור. אחרי יותר מ-30 שנה של מאבקים מתסכלים, מדינת ישראל סוף סוף מאמינה שאבי הוא ניצול שואה.
ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "בדיקת תיקו של מר ליבוביץ מעלה כי ב-1 בינואר 1947 שהה במחנה עקורים בגרמניה. ככזה, זכות תביעתו לקבלת פיצויי בריאות מגרמניה לא נשללה על ידי ההסכם שבין מדינת ישראל לגרמניה, ולכן חוק רדיפות הנאצים איננו חל עליו. המשמעות היא כי עד לחקיקה המיוחדת, שנעשתה בשנת 2001, והמתייחסת לנרדפים ששהו ב-1 בינואר 1947 בגרמניה, לא הייתה לו זכאות לקבלת תגמול כלשהו לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.
ב-27 ביולי 1983 חתם מר ליבוביץ על הצהרה, ולפיה תגמול החסד ששולם לו מסיים את כל תביעותיו. על כן, מאחר שקיבל קצבה מוועידת התביעות, מקרן סעיף 2, לא היה הוא זכאי לתגמול לפי חוק נכי רדיפות הנאצים גם לאחר החקיקה המיוחדת המצוינת לעיל. אולם בהתחשב בעברו בתקופת השואה, ובסבלו הרב החליטה הרשות לזכויות ניצולי שואה להכיר בכך לפנים משורת הדין, ולא לבטל אותה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם