סליחה, ארץ אהובה שלי
בשום מקום אין חוברת הדרכה שתסביר כיצד לבקש סליחה מהארץ שבה נולדנו, וחשוב יותר - כיצד הממלכה אמורה לבקש סליחה מנתיניה
אנחנו חיים במקום קשה ומעייף. אחרי שחודש אוגוסט הנורא שרף אותנו עד תום, תקעו לנו את כל הימים הנוראים, כאילו שלפני זה היו לנו ימים נעימים. כדי להתעלל בנו עוד קצת נתלה גם איזה דתי על המחוג של השעון כדי להביא לנו את החושך מוקדם יותר. אפילו את הזמן לוקחים לנו. בכל המהומה הזאת עוד הספיקו גם לדפוק לנו שביתה בנתב"ג, ואחרי כל זה אנחנו מתבקשים להיות פטריוטים ולאהוב ללא תנאים את הארץ הזאת.
אנחנו חייבים להצדיק כל עוולה רק בגלל שנתנו לנו לחיות פה אחרי כל כך הרבה שנים של פוגרומים. כמו בנישואים של עשרות שנים - כבר אין סקס, אבל לפחות נשארה הנאמנות. אנחנו לא אמריקאים, רק חקיינים זולים, ולכן אימצנו בקלות את שורת המחץ של הנשיא המנוח קנדי: אל תשאל מה הארץ הזאת יכולה לעשות בשבילך, תשאל מה אתה יכול לעשות בשביל הארץ הזאת.
לצערנו, ג'ון פ. הצעיר מעולם לא הזדקן והחכים כדי להגיד גם את המילים האמיתיות יותר בקשר לארץ ולאזרחיה המועילים: אל תשאל מה אתה יכול לעשות בשביל הארץ הזאת - הם כבר יגידו לך.
ביום כיפור, שבו כולנו מבקשים סליחה אחד מהשני ובמקרים קשים גם מחילה מאלוהים, אני מבקש סליחה גם מהארץ שלנו, ובעיקר מהמדינה.
סליחה ארץ, אני אומר, ואם לא מספיק הכנסתי לך בשנה האחרונה, בשנה הבאה אשתדל יותר. בדת ובחגים הנוראים שלנו יש הרבה פסוקים קדושים שמסבירים כיצד להתנצל ולבקש סליחות כדי להימלט מעונשים סופניים ולשחרר רגשי אשמה, אבל בשום מקום אין חוברת הדרכה שתסביר כיצד לבקש סליחה מהארץ שבה נולדנו, וחשוב יותר - כיצד הממלכה אמורה לבקש סליחה מנתיניה ההגונים שבהם היא פגעה בגסות רוח ובהתלהמות המקומית המקובלת.
ביום ההתנצלות העממי הזה, האם יש איזה גוף ממשלתי שיתנצל בפני משפחת שליט? ומי זה יהיה - אם האקט האנושי היחידי שראש הממשלה שלכם עשה בחגים זה לבקש מהמשפחה העצובה לא להתקהל לפני הבית שלו עם כל הטררם הזה של הילד החטוף שלהם, כי זה פוגע בשמחת החג של ההנהגה האטומה.
ומי מנבחרי הציבור יתנצל בפני הסופר דויד גרוסמן שהתראיין לפני שלושה שבועות בבי-בי-סי והעז לומר שהוא שקל עלייה מהארץ (אתה ממש לא יורד כשאתה בורח מפה) שלא יודעת לבקש סליחה בכל השפות, ועל כך חטף כהוגן וכמו בכל פעם כשהוא מבקר את השלטון המקומי, הוא מנסה להישאר סובלני ואנושי ואולי לחשוב שזה בסך הכל איתמר פוגש עוד ארנב.
בערב ראש השנה שלף העיתון הזה גיליון חגיגי המונה את "מאה העשירים של ישראל". דויד גרוסמן וקומץ הנשים והגברים שרק בגללם אני לא שוקל לעלות מהארץ אלא רק להמשיך לרדת עליה, לא היו כמובן ברשימה הזאת. כמו שאין רשימת חג של מאה העניים ביותר, כך לעולם לא תהיה רשימה של האנשים הישרים ביותר. העוני וההגינות לא מוכרים עיתונים.
בראיון לתחנת הרדיו הבריטית אמר הסופר שברגע שישראל לא תהיה מדינה דמוקרטית הוא ישקול לעזוב את הארץ. בעקבות הראיון האמיץ הזה, שטף את התקשורת הגל העכור הידוע שבו מקולל הסופר לא בגלל מה שאמר
חבל היה לי שגרוסמן, שהוא לא רק סופר ואב שכול שלעולם ובשום אופן לא ינצל את הכאב הפרטי שלו לאג'נדה פוליטית, אלא גם אדם תרבותי וסובלני, מיהר לערוץ עשר והשמיע מעין התנצלות שבה אמר שהמחשבה לעזוב את הארץ הלא תרבותית והאלימה הזאת עלתה בראשו כשהיה שרוי "במצב רוח קיצוני בו אירע לו אסון".
אבל ההתלהמות לא פסקה. לא משנה כמה מהר אתה בורח מבשורה, המדינה בסוף תתפוס אותך, תשפיל אותך, ולעולם לא תתנצל בפניך.
תחנות רדיו וכתבי עיתונים באירופה, וגם כתבת אחת מארגנטינה הרחוקה, שאלו אותי מה אני חושב בתור "אינטלקטואל ישראלי" על העליהום על הסופר שאני כל כך אוהב ומעריך.
וזה מה שאמרתי, תוך כדי שאני חובש את כובע האינטלקטואל הישראלי שכבר קצת קטן עליי: לא צריך סיבות לרדת מישראל, מה שצריך יותר זה סיבות להישאר כאן; אני לא יודע למה צריך לחכות עד שלא תהיה פה דמוקרטיה, מעשי התועבה הגדולים ביותר במאה ה-20 נעשו על ידי הדמוקרטיה למופת של הרייך השלישי; רוצים סיבות לחפש ארץ אחרת? אולי אני לא בנוי לחיות במדינה שרוב משאביה זורמים לכיבוש של עם אחר ולמתנחלים שגם הם הולכים ונהיים לעם אחר; מי באמת מעוניין לחיות ולמות בארץ הצבאית הזאת: תראו לי עוד ארץ בעולם שבמשך חודש שלם מתעסקת במינוי של רמטכ"ל כזה או אחר. הייתי גם יכול לספר על הניסיונות הכנים שלי לברוח מכאן, שבסוף הסתיימו בחזרה מבוישת עם הזנב בין הרגליים, שזה המקום הכי מתאים לזנב.
כסופר, שבחר לא רק לכתוב את זה אלא גם לחשוב על זה, אחד הנושאים שמסקרנים אותי ביותר ולא פתורים לי עד כה הוא: כיצד אנחנו כל כך מתגעגעים למקום כל כך רע. אתם יכולים לדבר על זה עם אישה מוכה שלא עוזבת את בעלה. אתם יכולים לשאול למה ילדים להורים מתעללים נשארים בבית. אולי הם לא מכירים בית אחר.
הסיבה העיקרית שאני כן נשאר פה, ואת זה אמרתי לתקשורת הזרה והעוינת, היא הרשימה הסודית שלי שבה רשמתי בכתב סתרים את שמותיהם של 28 הנשים והגברים שעדיין אומרים את דעתם באומץ ובכל הזדמנות, ודויד גרוסמן הוא בחמישייה הפותחת. ביום הכיפורים הזה, יפה יהיה אם המדינה תבקש גם ממנו סליחה. חתימה טובה כבר יש לו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם