אבי האומה
כך הפך המסע של ד"ר יצחק וייס אחרי בנימין זאב הרצל לסגירת מעגל משפחתית
הרצל?! מה פתאום הרצל עכשיו? מה בין הרצל ליום כיפור? אז זהו, שבדיוק ביום כיפור צריך לבקש את סליחתו של הרצל על חטא שחטאנו בשכחה, בסילוף ובהשמצה. יהודי ענק, חוזה, נביא, שבחלומו שקרם עור וגידים אנו חיים, נלחמים, כותבים, עושים אהבה וילדים.
אולי המדור הזה בכלל נולד לפני 24 שנה, ליד אופנוע 50 סמ"ק של אוריאל וייס בחצר ביתו ברמת אשכול שבירושלים. השנים עברו, הקשר נותק, עד שלפני מספר שבועות אוריאל התקשר וביקש ממני לקרוא את הספר שאביו כתב על הרצל. דיברנו קצת על החיים, על ילדים, על עבודה, הבטחתי לקרוא אבל איכשהו דחיתי את המטלה. את אביו, ד"ר יצחק וייס, זכרתי בתור רופא שיניים בעל מבטא צרפתי כבד, עיניים צוחקות וכיפה שחורה גדולה, ולא כהיסטוריון וחפרפרת ארכיונים. מה הוא כבר יכול לחדש? לו ידעתי שמדובר בבולדוזר אינטלקטואלי, תלמיד חכם שהקדיש שמונה שנים מחייו לחקר דמותו וכתביו של הרצל, הייתי מתייחס אחרת.
ניצול השואה שעלה מצרפת עשה ימים כלילות בהפרכת הנחות שגויות ושקריות, קלישאות שהתקבעו ועיוותו את דמותו ורעיונותיו של הרצל בתודעה הישראלית. למזלי, אוריאל נדנד עד שבראש השנה נטלתי את הספר "הרצל, קריאה חדשה" (הוצאת ידיעות ספרים) והוכיתי בהלם.
לטעמי, מדובר בספר חובה עבור על ישראלי ציוני תאב דעת. ספר שעושה צדק גם אם מותיר, לפחות בעיניי, שאלות לא פתורות. ואם שר החינוך גדעון סער ישמע לעצת קטן כמוני ויטרח לקרוא בספר, אני משוכנע שיילחם כדי להכניס אותו לתוכנית הלימודים.
במשך שנים התרגלתי לראות בהרצל מעין גרסה מוקדמת של מצביע שינוי, מין טומי לפיד רזה עם זקן. יהודי מנוכר על סף ההתבוללות שביקש למצוא פתרון לאומי נוסח המאה ה-19 לבעיה היהודית. בחוגים הדתיים-לאומיים שבהם התחנכתי, היחס להרצל היה אינסטרומנטלי על סף המתנשא. הרצל נתפס ככלי
עבור החרדים שמו של הרצל משוקץ. הלכה למעשה, נוצרה ברית לא קדושה בין החרדים למתבוללים הפוסט ציונים. אלה ואלה דוחים את הרעיון הציוני, את חזונו של הרצל. החרדים מחד טוענים היום, כמו בזמנו, כי הרצל מסלף את המשמעות העליונה של העם היהודי. והפוסט ציונים מערערים בכלל על בסיס המשמעות. אלה דורשים לא לעלות בחומה ולהישאר מחוץ להיסטוריה, נתונים לחסדי הגויים בפסיביות שמשמעותה דגנרציה, ואלה מנגד שוללים מכל וכל את עצם ייחודו של העם היהודי, את עצם היותנו אומה. אלה ואלה כזכור, נשרפו כיהודים באושוויץ.
כבר ב-1934כתב ברל כצנלסון: "אנו נתקלים לא פעם בסילוף דמותו של הרצל, סילוף בזדון או בחוסר ידיעה. יש לחשוש שהדור הבא לא יידע את הרצל בלתי אם כשם, כסיסמה, כדגל, לכל היותר כאגדה נאה".
מראשית דרכו נתפס הרצל בעיני בני דורו כמשוגע, כמגלומן מסוכן, גנדרן חסר אחריות המבקש להפיג את שיממנו בכל דרך אפשרית. על רקע העוינות והלעג שספג אפשר רק לתהות כיצד הצליח הרצל לעורר הד כה עצום. כיצד הפך למנהיג בעיני מאות אלפי יהודים.
גם שותפיו לכאורה למהפכה הציונית לא טמנו ידם בצלחת, אחד העם לחם בהרצל בנחרצות, קרב אגו באגו. אחד העם שלל מכל וכל את הציונות המדינית, המעשית, הוא ביקש למצוא גאולה בציונות של תודעה, ציונות תרבותית ועשה כל שעל ידו לפגוע בדמותו של הרצל. חיים ויצמן תרם אף הוא לסילוף דמותו ורעיונותיו של הרצל. במכתב שמקבל הרצל כותב לו ידידו נבלינסקי: "וזכור את דבריי, דווקא בקרב בני דתך תיתקל באינטריגות השפלות ביותר, בטיפשות, בחוסר יושר, בכפיות תודה".
הרצל כותב ביומנו: "התקפותיהם של מתנגדיי היהודים מעוררות בי הרהורים קשים. הריני שואל את עצמי אם באיזו אומה שהיא אפשר היה כי אנשים המבקשים לעשות משהו למען עמם יהיו נתקפים כדרך שעלה לי". ד"ר וייס מדגיש בספרו כי הממד היהודי בדמותו של הרצל הוסתר ועוות במשך עשרות שנים ובהצלחה, למרבה הצער. בנאום הפתיחה של קונגרס באזל, קבע הרצל כי "הציונות היא חזרה ליהודיות עוד קודם היותה חזרה אל ארץ היהודים".
באופן פרדוקסלי הפך הרצל לנביא הישראליות החילונית המפורקת מהמסורת. הרצל הבין את המורכבות החמקמקה של היהדות. מורכבות שגם אם תסטור על פניו של פרופ' זנד ודומיו, לא יכירו בה.
היהדות אינה רק דת או לאום או גזע. היא הכל מכל. סינתזה נטולת הגדרה חד ממדית שרק בארץ ישראל יכולה להתגשם במלואה. וייס מתקן בספרו עיוותים רבים, חושף פרטים שנשכחו או הועלמו בזדון. מחינוכו היהודי של הרצל ועד הפרק הממצה העוסק בפתרון אפשרי באוגנדה. צר המקום הזה מלהביא אפילו מקצת הגילויים, הציטוטים והאנקדוטות המאירות. פשוט תקראו.
באחרית הדבר המרגשת של הספר, מספר וייס כיצד בשיטוט בחנות ספרים משומשים נעצר מול כרזה ישנה ממסוגרת - העמוד הראשי של עיתון "הארץ" מיום 17 באוגוסט 1949. הכותרת מבשרת: "עצמות ד"ר תיאודור הרצל הועלו לישראל". בתמונה , ארונו של הרצל עטוי פרוכת קטיפה עליה רקומים סמלי מגן דוד, אריה יהודה, שבעה כוכבים (מסמלים שבע שעות עבודה), פסוק מחזון העצמות היבשות של יחזקאל והמשפט האחרון של "מדינת היהודים".
אמו של וייס נהגה לספר לו כי אביו, ארתור אברהם וייס, אמן יודאיקה מוכשר, הכין את הפרוכת. וייס סבר שאמו טועה, משום שאביו נרצח באושוויץ ב-1942 ואילו הפרוכת נתפרה ב-1949, כשבן-גוריון העלה את עצמותיו של הרצל על פי צוואתו.
אבל כשעיין וייס בדף הממוסגר, סמרו שערותיו. לתדהמתו, גילה כי נכתב שם שפרוכת הקבורה הוכנה בווינה בשנת 1936, 13 שנה לפני עלות הארון ארצה. התברר כי בקונגרס של 1935 הוחלט שגופתו של הרצל תועלה ארצה תוך שנה. נשות ויצ"ו הזמינו את יריעות הכיסוי (שאבד מאז, ואם יש למי מקוראי המדור מושג על אודותיו, שלא יתבייש ליידע). וייס ממשיך לחקור. הוא נובר בארכיון הציוני ומגלה שאכן, תכנון היצירה הופקד בידי האדריכל אוסקר שטרנר וביצועה נמסר לאמן ארתור וייס. אביו.
"וכך אחרי מסע בן שמונה שנים בעקבות הרצל", כותב יצחק וייס, "גיליתי באמצעותו את הקשר המסתורי המחבר אותי עם אבי, שלא זכיתי להכירו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם