מסע מכשולים מהרכבת לעיר
תמר דראל-פוספלד הגיעה לת"א ברכבת. ביציאה נתקלה במדרכות צרות ובאופנועים על המדרכה. לא ככה בונים עיר ירוקה. הירוק מתחיל בבית
המסלול המתוכנן שלי כלל נסיעה ברכבת ועוד רבע שעה של הליכה קלה מתחנת "השלום". יצאתי מהתחנה, כולי מרועננת וטובת לב, מצוידת בנעלי הליכה. אמנם אלו לא התאימו כלל לבגדיי, אך לא היה לי איכפת, והייתי מוכנה ומזומנה לצעדה נעימה מהתחנה לרחוב יגאל אלון,
תחילה נתקלתי חזיתית בשורה ארוכה של אופניים ואופנועים שחנו במקום. רוחב המעבר שנותר עבורי ועבור עשרות האנשים האחרים שרצו לצאת מהתחנה, היה צר והקשה במיוחד לנשים עם עגלות תינוק. הצפיפות היתה חווייה בהחלט לא נעימה, במיוחד כאשר הבוקר הפך לאטו ליום קיץ שרבי ודביק.
מצידה השני של תחנת הרכבת הוצבה תחנת אוטובוס, אשר חסמה כמעט לחלוטין את המעבר במדרכה, וכל אוטובוס שעבר לידה פלט עננת פיח הישר בפניו של כל המבקש לצאת מהתחנה. אחרי שעברתי בהצטיינות יתרה את מכשול האופנועים והאופניים, חיכו לי עמודי תמרורי תנועה. אלה הותקנו על המדרכה לטובת הנוהגים בדרכים, אך פגעו בבטיחות של הולכי הרגל.
רוחב המדרכה הלך ונהיה צר, עד שלבסוף נותרו בקושי 80 ס"מ למעבר בטוח. טור של הולכי רגל צעדו צפופים, כחיילים במסדר יום העצמאות, עד למקום ההתרחבות של המדרכה, שבסופה חיכתה לנו הפתעה נעימה - שלולית מים דלוחה ועמוקה.
מושגים כמו "עיר ירוקה" או "עיר בריאה" נשמעים טוב, ומתפרסמים אפילו יותר טוב, אך לא מספיק להגדיל את מספר הבניינים הירוקים כ"איים ירוקים" בתוך הערים, למחזר אשפה או להתקין מתקנים לחסכון בחשמל ובמים. אלו אינם מספקים מענה לאופן שבו אנחנו חווים את העיר בחיי היום-יום שלנו.
ראיה רחבה יותר הייתה חוסכת את רצף התלאות שאני ושאר הולכי הרגל עברנו ביציאה מתחנת הרכבת. התחשבות בעובדה שתחנת רכבת מהווה עוגן משיכה להולכי רגל, רוכבי אופניים ואופנועים, הייתה מחייבת יצירת צירי הליכה רחבים להולכי רגל, פנויים ממכשולים. תכנון על פי עקרונות פיתוח בר קיימא היה מתבסס על הערכה נכונה של המשתמשים השונים בשעות השיא. ללא התחשבות רוחבית זו, היכולת להגיע לאיכות חיים ולשימוש מזמין והולם בשירותי העיר נפגעת באופן משמעותי.
ביד כל אחד מאתנו לבחון את איכות התשתיות המוצעות לנו בשטחים הפתוחים של העיר. כאשר רוחב המדרכה הוא כזה הגורם להולכי רגל ללכת בטור או לרדת לכביש, משמעות הדבר היא שלא התקיים הליך תכנון איכותי בעיר. אלמנטים שאמורים לשרת את הציבור, כמו תחנות אוטובוס, חניית אופניים ואופנועים, עמודי חשמל ואשפתונים, יכולים להפוך למכשולים עבור הציבור.
אילו היתה הקפדה על איכות הביצוע והתחזוקה, המדרכות לא היו נראות כמו שדה מוקשים. שתילת עצים רחבי נוף תוך ווידוא שהתנאים המקומיים יתמכו בהמשך התפתחותם, היתה מעניקה להולך הרגל צל והגנה מגשם, וציר הליכה מושך וראוי למעבר אדם. ניתן לקבוע שהליכה בשמש מעבר למרחק של 200 מ' מהווה כשלון תכנוני. על פי דרישה זו חייב התכנון להתחשב גם בתנאים הסביבתיים שבניה יוצרת, לרבות הטלת צל על המרחב הציבורי.
הטמעת "גל ירוק" להולכי רגל החוצים במעברי חציה היתה מעודדת הליכה על חשבון נהיגה בעיר. ביצוע תשתית לחלחול של מי נגר בתחום המגרשים הפרטיים היה מוריד את כמות הנגר שזורם בכבישים, הניתז לעבר הולכי הרגל. הטמעת נושאים אלו בתכנון המרחב הציבורי היתה משפרת פלאים את יומו הממוצע של הולך הרגל, ומעניקה לו חוויה חיובית של חיים בעיר בריאה ונעימה יותר.
המועצה הישראלית לבניה ירוקה שמה לה למטרה, להרחיב את התפיסה המקובלת כיום בארץ לגבי "בניה ירוקה". בכוונת המועצה לפעול לכך שהרוויזיה של התקן הישראלי לבניה ירוקה יכלול תכנים המשפיעים על תרבות החיים בעיר, ותנאים שמאפשרים את קיומה בצורה נאותה ומושכת. המועצה מאמינה כי תכנים אלו מהווים חלק בלתי נפרד מכל בניה ופיתוח, וכי ללא התייחסות ומתן מענה הולם - המושגים "עיר ירוקה" ו"עיר בריאה" יישארו בגדר סיסמאות תקשורתיות בלבד
הכותבת: אדר' נוף תמר דראל-פוספלד, חברת הנהלה במועצה הישראלית לבניה ירוקה, ונציגת האיגוד הישראלי של אדריכלי הנוף במועצה (לשעבר יו"ר האיגוד).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם