זכות לפנסיה חשובה יותר מהזכות לנפוש

במקום לספר לנו מדוע עובדי נתב"ג יצאו למאבק, בחרו כלי התקשורת להציג שוב נוסעים מתוסכלים. ככה זה כאשר בישראל עוינים מאבקי עובדים

חמוטל כהן | 14/9/2010 10:32

ההודעה על "שביתת הפתע" בנמל התעופה בן גוריון התקבלה בארץ בפאניקה מוחלטת. חלק מאמצעי תקשורת תיארו את מה שהתרחש בנמל התעופה ככאוס מוחלט, אחרים דיווחו על הבלאגן הגדול, הסיוט המתמשך והתפרעויות ההמונים. במוחו של הקורא נצטיירה תמונת מציאות כאוטית - סוריאליסטית, ואפשר היה בטעות לדמיין עשרות אלפי אנשים משולהבים צובאים על דלתות המשרדים כשהם מצוידים בזעם ובמזוודות, ומחריבים עד יסוד את נמל התעופה.

מספר שעות אחר כך התבררה "הזוועה הגדולה": כמה מאות נוסעים עצבניים הקימו קול זעקה, מאות אחרים העבירו את הזמן עם גיטרה ותופים, ועשרות אלפים פשוט ישבו והמתינו שעות רבות. השביתה הסתיימה, נמל התעופה הבינלאומי של ישראל חזר לשגרה ועל זה נאמר - מהומה רבה על לא מאומה.

תמונת המציאות המעוותת הזו קשורה בקשר הדוק ליחס העוין שמגלים כלי התקשורת כלפי שביתות, אשר אינן מתקבלות באהדה, לא בישראל ולא בעולם כולו. אך בעוד שבמדינות רבות בעולם מגלים הבנה כלפי השובתים, אצלנו הם עוברים תהליך של דה-לגיטימציה והופכים לאויבי הציבור.

הסבלים והסדרנים, בודקי הביטחון ומגוון העובדים בשדה התעופה מואשמים בפגיעה מכוונת בעם ישראל. הם מוצגים באופן אבסורדי כקומץ בעל כוח בלתי נשלט שמתאכזר להמון חסר ישע, וסוגר עליו את השמיים. אכן פאניקה חסרת כל בסיס, שכנראה מקורה בתחושת הנרדפות היהודית שלנו, שהופכת כל אדם שמעז להפר במעט את הסדר הקיים לאויב פוטנציאלי.

וכך, העובד שמגן על זכויותיו בישראל הופך מטרה נייחת לפורקן העצבים, כשלמעשה הוא הש"ג שמשלם על מחדליהן של ממשלות ישראל. הוא התוצר של הזילות במעמדו של העובד. בגלל שהם ה"אויבים", יש להוקיע אותם ונשללת מהם הזכות להביע את עמדותיהם באמצעי התקשורת או להגן על עצמם ולהסביר את החלטתם בפני הציבור שאת גורלו זה אך גזרו. שביתתם היא כמובן פרובוקציה לשמה והסיבה לה, כאמור, כלל לא חשובה.

הישראלי יכול להאשים רק את עצמו

אם נוותר לרגע על הציניות, הרי שאין ספק שהישראלי מתמודד עם קשיים רבים. הוא נאלץ לשאת על גבו את בעיותיה של החברה כולה, את עול הביטחון ואת מאבק העובדים, את הגירעון בקופת המדינה ועוד המון צרות קטנות שכל כולן נופלות על גבו הצר.

אבל הישראלי יכול להאשים רק את עצמו. מדוע? כי במשך השנה הוא בוחר לעמוד מנגד ולא לנקוף אצבע למען עתידו ועתיד ילדיו. הוא אימץ את הגישה התבוסתנית ש"אין כבר מה לעשות".

יותר מזכותו של עם ישראל לנפוש בחופי יוון וקפריסין, יש לעובדי רשות שדות התעופה זכות לפנסיה הוגנת. הם לא נלחמים על החופשה השנתית שלהם אלא על זכותם (ולמעשה על חובתם) להתכונן ליום בו יפרשו לגמלאות, שכן אם לא יעשו זאת עכשיו לא יהיה מי שיעשה זאת בשבילם.

זקנים, להזכירכם, לא זוכים לחיים

בכבוד במדינת ישראל של שנת 2010. במדינה, בה עובדים נרמסים בידי אילי הון ובירוקרטיה דורסנית, אין ברירה אלא לנצל את הכוח המועט היחיד שנותר לעובדים - הזכות לשבות. לצערי, זכות זו לא תעמוד לנו זמן רב, בעוד דורת ספורים תהפוך המילה "שביתה" לעוד מושג בספרי ההיסטוריה של הכלכלה.

ובאשר לנופשים שחופשתה התקצרה - לא נורא, תהיה עוד אחת. הנסיעה שלכם לחו"ל, חשובה ככל שתהיה, יכולה לחכות. אם בכוונתכם למנוע מקרים דומים של שביתות, התייצבו לצד העובדים. גם אם אין ביכולתכם להשפיע על תנאי העסקתם או תשלומי הפנסיה שלהם, אתם יכולים לכל הפחות לצרף את קולכם לזעקתם. הסירו את המזוודות ותיקי הגב שלכם והניפו שלטי תמיכה בכל אותם עובדים, שבזכותם אתם יכולים לצאת להתאוורר מחוץ לגבולות המדינה.

הכותבת היא סטודנטית לתואר שני באוניברסיטה העברית