השביתה שלא הייתה
אז שנת הלימודים נפתחה בסוף כסדרה. המורים הגיעו לכיתות, והכל הלך בסדר. שר החינוך יכול להיות מרוצה. בעצם, הוא ממש לא
שר החינוך יודע שהציבור מעדיף שקט תעשייתי במערכת החינוך, והוא הניח כי חוץ מאנשי ארגון המורים ואולי עוד כמה אזרחים מודאגים, אף אחד לא יניד עפעף מול סיכולה של השביתה. הוא גם יכול היה לבנות על כך שהתקשורת ההמונית תעסוק בתוצאות הצפויות של השביתה, ולא בסיבות לה.
ואכן, אפשר לדמיין את הכותרות ההיסטריות האופייניות על הנוער חסר המעש ועל ההורים הנזעמים אם שנת הלימודים לא היתה נפתחת כסדרה. סביר להניח שכתב זריז היה מקיים ראיון בזק עם מומחה לחינוך, שהיה אומר "לא יעלה על הדעת" ותובנות מעמיקות דומות אחרות.
אולם כדאי ששר החינוך יכוון את חומרת הסבר שלו לבעיות ולפתרונות האמיתיים - ולא למה שרק נראה כפתרונות. הכתובת על הקיר כבר מזמן, ולזכותם של חברי ארגון המורים או לפחות של העומדים בראשו, יאמר כי הם חוזרים ומצביעים על פתרון אמיתי כבר עשר שנים. הפתרון עולה כסף, אבל גם אי ביצועו יעלה כסף, והרבה יותר.
לפני כעשר שנים הסתיים בהצלחה הניסוי החינוכי "עוז לתמורה". התוכנית היתה פשוטה: יום לימודים ארוך; העלאה משמעותית בשכר המורים והקצאת משרד מצויד לכל אחד מהם; והקטנת מספר התלמידים בכיתה. וראה זה פלא, כל מה שהניחו מעצבי התוכנית מראש, אכן קרה: ההישגים עלו, הקשר בין המורה לתלמידים התחזק, האלימות נעלמה כמעט.
אז אם זה כל כך טוב, איפה הבעיה? כרגיל, במשרד האוצר. רק אלוהים יודע כיצד מגיע לשם מי שמגיע. רק לאלוהים הפתרונים אם מי שיושב שם קרא למשל את הדוח של ארגון ה-OECD, שתיאר את ישראל כחברה המפוערת ביותר בעולם המתועש. רק לאלוהים פתרונים האם מי שיושב שם מבין את הקשר בין רמת ההשתתפות (הנמוכה) של הישראלים (המאוד מסוימים) בשוק העבודה, לרמת ההשקעה בחינוך.
אחד האנשים שקראו את הדוח הזה הוא העיתונאי סבר פלוצקר. בהרצאה בפני חברי מחוז הקיבוצים של מפלגת העבודה, הוא הצביע על שתי מגמות ברורות העולות ממנו
המוזר הוא שגם פלוצקר, לאחר שהציג את הבעיה והצביע על הפתרון - השקעה, השקעה והשקעה - חזר וזימר את הפזמון היחיד המשמש את פקידי האוצר לאורך כל שנות קיומה של המדינה: שוק חופשי, שוק חופשי ושוק חופשי. כיצד למרות זאת נבנתה המדינה עד 1965 באופן שהקטין פערים והגדיל הישגים? בזכות שרי האוצר שניהלו את פקידיהם (ולא להפך), שרי אוצר שנשענו מצדם על ראשי ממשלה שגיבו אותם. אבל כבר אין לנו זמן לנוסטלגיה. הזמן אוזל. אי אפשר לדבר על "מצב החינוך" מבלי להבין שמתחייב כאן עוז לתמורה. לא ארשת חמורת סבר של שר החינוך תעזור, ולא צווי מניעה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם