מה לעשות כדי לא להפוך את ישראל לבנגלדש?
צפיפות קשה מנשוא: רק קביעת יעד דמוגרפי מוגבל וצמצום קצבאות הילדים יעזרו לנו לא להגיע לפיצוץ אוכלוסין, שיהפוך אותנו למדינת עולם שלישית
שונים הדברים כשמדובר במדינת ישראל. מעולם לא גיבשנו יעד דמוגרפי ברור למדינה, כמו שכל משפחה מגבשת לעצמה. אחרי מלחמת השחרור, היינו רק 600 אלף יהודים ומאה אלף ערבים. אמנם היינו עניים, אבל החיים היו די נעימים, כי כולנו יכולנו למצוא לעצמנו חלקת אלוהים לא קטנה - עשרות דונמים עם גינה גדולה ובלי שכנים על הראש. מאז, במשך למעלה מ-60 שנה, אנחנו מתרבים ללא מעצורים. אמנם אנחנו היום יותר עשירים, אבל רובנו כבר נאלצים לגור בבתי דירות ולא בבתים פרטיים – כי הקרקע הפנויה הולכת ונעלמת.
השבוע פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שבשנה החולפת חצינו את מחסום השבעה מיליון וחצי תושבים. אם יימשך הקצב הנוכחי של גידול האוכלוסין (1.8% לשנה), בתוך עשור יחיו בישראל לא פחות מעשרה מיליון תושבים צפופים כמו סרדינים.
לצרה הזו אנחנו נגררים במידה רבה בגלל הפוליטיקאים החרדים. הם לחצו על הממשלה לנפח את קצבאות הילדים, והוסיפו לספר התקציב קצבאות השלמת הכנסה למשפחות מרובות ילדים, שהופכות את הוולדנות לעסק. כך באים לעולם ילדים עניים, שהוריהם – במקום לפתח קריירה שתעלה את המשפחה מעל לקו העוני – עסוקים בהחלפת חיתולים אינסופית לדור הבא, שיהיה עני לא פחות מקודמו אבל גדול ממנו בהרבה מבחינה מספרית.
יש מי ששמח על כך שהגידול באוכלוסייה נמצא במגמת עלייה בעקר באוכלוסיה היהודית: לפני מספר שנים אישה יהודיה הייתה יולדת רק קצת יותר משניים וחצי ילדים, ועכשיו היא מתקרבת כבר לשלושה ילדים. אם המגמה תימשך, שיעורי הילודה בקרב היהודים ילכו ויתקרבו למה שמקובל במשפחות ערביות (כארבעה ילדים למשפחה). אבל אני אינני שותף לשמחה מסיבה פשוטה: מדינת ישראל קטנה בשטחה, והשטח הזה לא עתיד לגדול בשום הסדר מדיני עם שכנינו. לתוך הטריטוריה המצומצמת נצטרך לדחוף עוד ועוד בני אדם, יהודים וערבים, שאין לנו מקום בשבילם. אם מוציאים מהחשבון אזורים מדבריים, ישראל היא כבר היום המדינה הצפופה ביותר בעולם המערבי (למעט ערי מדינה כמו סינגפור או הוותיקן).
רק מדינת עולם שלישי אחת
אם כל זה עדיין לא מפחיד, כדאי לזכור שהאוכלוסיות אשר מתרבות בקצב המהיר ביותר – חרדים (שמונה ילדים למשפחה) ובדואים (עשרה ילדים למשפחה) – הן גם העניות ביותר והמובטלות ביותר. לכן, ככל שיחלפו השנים, ייאלץ המעמד הבינוני, שהוא בעיקרו יהודי חילוני או מסורתי, לשאת על כתפיו הכלכליות עוד ועוד אנשים שמסרבים להשתמש באמצעי מניעה מטעמי דת.
לא אחת אנחנו שומעים איומים על ה"שד הדמוגרפי". אבל הדרך להילחם בשד הזה אינה תחרות ילודה חסרת רסן בין יהודים לערבים, אלא להבהיר חד-משמעית לשני העמים שמשפחות גדולות לא משתלמות ולקבוע למדינת ישראל יעד דמוגרפי סופי שלוקח בחשבון את השטח המצומצם.
איך משכנעים אנשים ללדת רק ילד אחד, שניים או שלושה לכל היותר? משנים דרסטית את מדיניות הסעד. במקום שקצבאות הילדים יגדלו ככל שגדל מספר הילדים במשפחה – ההורים יקבלו סכום קבוע שלא יגדל, גם אם יתעקשו להביא לעולם עשיריית ילדים; את הכסף שמופנה עכשיו לטיפולי פוריות לטובת ילדים שאולי ייוולדו ושנחיצותם מוטלת בספק – מעבירים למערכת החינוך על מנת לסייע לילדים שכבר נולדו; את ההטבות בדיור ובמשכנתאות שניתנות כעת למשפחות גדולות, צריך להעניק גם למשפחות קטנות וליחידים.
האם זה יצליח? בעשור הקודם, כאשר נתניהו היה שר אוצר נחוש לפני שהפך לראש ממשלה סחיט, הוא צמצם דרסטית את קצבאות הילדים במטרה להציל את הכלכלה. זה הביא בתוך פרק זמן קצר לירידה של כמעט שני ילדים בגודל המשפחה בקרב חרדים ובדואים. מאז, הקצבאות שוב הוגדלו והם שבו להתרבות. מסקנה: חייבים להפוך את המשפחות הגדולות לעסק מפסיד, אם אנחנו לא רוצים שהחזון הציוני יהפוך לבנגלדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם