ואם לא מחר אז מחרתיים
סוף סוף יש לנו תהליך; יש לנו כרכרה שנעה; יש לנו אנשים שהניחו תשתית להידברות ישירה. עם תחילתה של השנה החדשה, זה הזמן להתפלל להצלחתו של השלום
למזלנו, אזרחי מדינת ישראל – מוסלמים כיהודים – שירה רבה הייתה למרגלותינו, גם בימי מלחמה וגם בימי שלום. במסורת המוסלמית, שירי תהילה לחודש הרמדאן נקשרו למושג "שלום", במובן של פיוס, אהבה וחמלה. כך גם הייתה דרכה של השירה העברית; ותעדנה על כך מילותיה של המשוררת הלאומית נעמי שמר ז"ל: "מה קול ענות אני שומע, קול שופר וקול תופים; כל שנבקש לו יהי. לו תישמע בתוך כל אלה גם תפילה אחת מפי; כל שנבקש: לו יהי".
והנה אצה להם הדרך, ונפגשו, באופן חגיגי ורשמי, שני הצדדים: אבו מאזן (מחמוד עבאס) מצד אחד ואבו יאיר (בנימין נתניהו) מצד אחר. נפגשו השניים קבל עם ועדה, כשלצידם מנהיגים רציניים האמונים על שלום וביטחון המזרח התיכון, במעשה ולא בסיסמאות. כל צד, גם הישראלי וגם הפלסטיני, נשא את אשר בליבו מעל שפתיו; ביטאו זאת בפרהסיה וללא מורא. כל צד הדגיש את חפצו בשלום ולצד זאת ביטא את דאגתו הלאומית לביטחון, לשגשוג כלכלי, ומעל לכול לשלום אמיתי העומד על רגליים עצמאיות משלו, והנושא את עצמו לתקופת זמן אינסופית. שני הצדדים אמרו זאת במפורש: רצונם בשלום אמיתי; שלום של עמים, שלום של שכנים, ושלום מנהיגים אמיצים. מנהיגים אמיצים?! כן, מנהיגים המוכנים לוויתורים הדדיים, ויתורים אקוטיים, ויתורים קשים.
רבים מפקפקים בכוחו של אבו מאזן, ואולי בצדק, לאור הצרות מבית שיש לו: צרות בתוך תנועת הפת"ח (מרואן ברגותי ומוחמד דחלאן) וצרות בתוך העם הפלסטיני בכלל, לרבות תנועת החמאס (תנועה בלתי לגיטימית בעליל, לפחות במתכונתה העכשווית).
רבים אף מפקפקים בכוחו של נתניהו, ואולי בצדק: רבים מפקפקים באמינותו, אחרים מפקפקים ביכולתו לשרוד את תלאות המנהיגות בשעת אמת – שעת הוויתורים הכואבים – ואחרים פשוט סבורים שהמרחק בין הצהרות למעשים הוא כמרחק אדמה מרקיע.
המעניין הוא, כי בשני הצדדים, כל המפקפקים, או כל המתריעים, או כל המזלזלים, או המצננים, שימשו בעבר בתפקידי מנהיגות כאלה ואחרים; אלא שאז, מלבד הצהרות נואשות נחלו הם כישלונות, וליתר דיוק: הנחילו על בני עמיהם אכזבות.
סוף סוף יש לנו תהליך; יש לנו כרכרה שנעה; יש לנו אנשים שהניחו תשתית להידברות ישירה, אמנם בלחץ בינלאומי, וביטאו את רצונם לצעוד קדימה. תהא זו יהירות מצידי לומר כי סופו של תהליך זה הוא הצלחה בטוחה, שהרי אינני בוחן לב וכליות ומכל וכל לא בנבואה חפצי. ועם זאת, שנים, שנים רבות חלפו; לא אחת
חלומות לא מתגשמים באין עשייה; ועשייה לא נעשית בידי הוזי דעות כי אם בידי הוגי דעות; והגיית דעות היא מלאכתם של אנשים שחושבים ולא של כסילים ובטלנים, והרי לכם "בטלנות: מזון לחלשים". והרי לכם תפילה לחולמים, תפילה להוגי הדעות ולעושים: בברכה יש לקדם את תהליך השלום, ואפילו בצידו היו חששות רבים לכישלון. בברכה יש לקדם את פני כל החפץ בשלום, יהא זה מאותו מחנה פוליטי אם לאו, והעיקר הוא: "השלום".
והיא לנו שוב כמשל, נעמי שמר ז"ל, אשר ביטאה זאת יותר טוב מכולם: "מחר, אולי בכל המשעולים, ארי בעדר צאן ינהג. מחר יכו באלף ענבלים המון פעמונים של חג. כל זה אינו משל ולא חלום, זה נכון כאור בצהריים. כל זה יבוא מחר אם לא היום, ואם לא מחר אז מחרתיים".
ואם לא מחרתיים, אזי חזון משלי אפרוש בפני הקוראים, בקולמוסי זה אשטח פולמוס מדיני הבנוי כולו "פרקים-פרקים". יהא זה קשה ככל שיהיה למי מהקוראים, בשני הצדדים, ותהא צרימתו לאוזן עצומה ככל שתהא. וזו לכם להבטחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם