זמן להכרעות מדיניות
כשנתניהו מכנה את יהודה ושומרון "הגדה המערבית" - האמירה משולה לצ'קים שאי אפשר להחזיר
לא לגמרי. לפני שנתניהו עובר את הרוביקון, נראה אותו עובר את רובי ריבלין. ראש הממשלה כבר התנצל על האמירה הזו. "נפלט לו", אומרים אנשיו, בהתייחס ל"גדה המערבית". זה לא יקרה שוב. מצד שני, לראשי ממשלות בדרך כלל לא נפלט. נאומיהם כתובים, משוכתבים, מתוכננים ומחושבים מהמילה הראשונה ועד האחרונה. הגדה המערבית הזו עוד תרדוף את נתניהו בהמשך.
היא יכולה להעיד על מצב נפשי. על הבשלה. על כיוונים. ועדיין, אסור לשכוח: מה שנתניהו נתן עד עכשיו לאמריקאים ולפלסטינים זה מילים. במילים הוא חזק. הוא נתן מילים גם בבית הלבן אחרי אירועי פתיחת מנהרת הכותל, וגם בוויי פלנטיישן, כשחתם על הסכם היסטורי עם ערפאת. האם נתניהו באמת מתכוון לכל זה? הכי קל להגיד שרק הוא יודע, אבל במקרה הזה יכול להיות שאפילו הוא לא יודע.
עובדה ראשונה: כשאתה מדבר בנוכחותו של נשיא ארצות הברית, המילים מחייבות. הצ'קים האלה לא יכולים לחזור. זה הרבה יותר חזק מלתמרן את יהדות התורה או את ישראל ביתנו. צריך לקוות שנתניהו יודע את זה. באמריקה אין מושג של צ'ק חוזר. אין אוברדראפט. שם נהוג לקבל קו אשראי ולעמוד בו. מי שחורג, נמחק.
עובדה שנייה: אין לנתניהו רוב בשביעייה. לא להארכת ההקפאה, גם לא ל"שטח הדומה לשטחי 67'" ( זו הנוסחה להסדר עם הפלסטינים, אין בלתה). כשייכנס לחדר עם אבו-מאזן, באמצע החודש בשארם א-שייח, העניין הזה יעלה לסדר היום.
נתניהו ירצה לדבר על סידורי הבטחון, אבו-מאזן ירצה לדבר על הגבולות. האמריקאים יורו לשניהם לדבר על שני הנושאים הללו. אם נתניהו ילחש לפלסטיני משפט שיכיל את צירוף המספרים 67', יכול להיות שתהיה לאבו-מאזן סיבה ומוטיבציה להישאר במשחק גם אחרי 26 בספטמבר. מצד שני, אם דבר כזה ידלוף, אין לנתניהו שביעייה, אין לו קבינט ואין לו ממשלה. אבל יש לו אומץ וגם חזון.
עובדה שלישית: לאביגדור ליברמן לא נוח לפרק עכשיו ממשלות. לוח הזמנים שלו שונה. ליברמן שומר על שקט יחסי. כשליברמן שקט, נתניהו מודאג.
ישראל היא מדינה כל כך מצחיקה, עד כי בצאתו של נתניהו לוועידה בוושינגטון, בשבוע שעבר, הוא קיבל מקלחת קרה מיו"ר ש"ס ואחר כך מקלחת קרה מליברמן וברכות מיו"ר האופוזיציה. כשעלה יובל שטייניץ לשידור ונשאל איך יכול להיות ששר הפנים ושר החוץ חושבים שאין למשא ומתן סיכוי, הוא אמר ש"אפשר להוסיף גם את שר האוצר". אבל ציפי לבני פרגנה (וטוב שכך. עושה רושם שהיא הגורם הענייני היחיד במערכת כרגע).
ב-98', כשיצא נתניהו לוויי פלנטיישן, הוא סיפר לשריו שאם יחזור עם הסדר מדיני, יקבל רשת ביטחון ממפלגת העבודה. מאיפה אתה יודע, שאלו אותו, והוא סיפר שרפי אדרי היה אצלו בחשאי והבטיח. הסוף ידוע. לא רשת, לא ביטחון. היו בחירות, ביבי הובס והלך הביתה.
האם ההיסטוריה תחזור על עצמה? גם זה לא בטוח. בשבועיים הקרובים העניינים יתבהרו, אבל לא לגמרי. נתניהו יצטרך לתת לאבו-מאזן משהו משמעותי וממשי מאוד בפגישה הקרובה, כדי לשמור עליו בתוך החדר גם אחרי ההקפאה (אלא אם החליט להאריך אותה.
במקרה כזה תהיה לו מהומה אדירה בליכוד). אם הפלסטינים פורשים ב-26 בספטמבר , מפלגת העבודה לא תוכל להישאר. אולי זו הסיבה שבגללה מתעקש אהוד ברק למנות את יואב גלנט עכשיו ומיד (בוגי יעלון לא ירים את ידו היום בעד המינוי הזה. לא נגד גלנט, כמו נגד התנהלותו של ברק). אם העבודה יוצאת, כדור השלג מתחיל להתגלגל במסלולו הקבוע, עד הבחירות.
כך או אחרת, יותר ויותר בכירים במערכת הפוליטית מתחילים להביט על 2011 כעל שנת בחירות. סוף השנה, מקסימום ינואר-פברואר 2012. היריות הראשונות יישמעו כבר הבוקר, בישיבת "שרינו" שיכנס נתניהו לפני הממשלה (אם יכנס), ואחר כך בממשלה עצמה. נא לשים לב לסילבן שלום, בוגי יעלון ובני בגין. זמן ההכרעות הגיע. גם אם יתמהמהו, בסוף יבואו. לכאן, או לשם. "בסוף הוא יביא שלום", אמר לי אתמול אחד מאנשיו של נתניהו. לרגע אחד ניסיתי להאמין. ואז הוא פרץ בצחוק עצבני. כל אחד מוזמן לפרש את הצחוק הזה כרצונו.
אקו"ם