מבחן בגרות: יש עתיד לחינוך הממלכתי-דתי
לאחר מספר שנים קשות בחינוך הממלכתי דתי, הורים ומנהיגי הציבור הדתי-לאומי יוזמים שינוי שאת אותותיו כבר חשים בשטח
"אפשר היה לחוש את החשמל באוויר", אומר עו"ד ניר אורבך, ממייסדי 'פורום הממ"דים הארצי', הגוף שלרגל הקמתו התכנסו ובאו כל אותם מי ומי. "ההרגשה הייתה שמשהו גדול קורה. גם אחרי שהכנס הסתיים, המשתתפים נשארו ודיברו זה עם זה. היו שם אנשים שחיצונית נראים שונים, אבל הם באותה מערכת לטוב ולרע, כי חשוב להם לחיות בכפיפה אחת עם כל הקשת הציונית-דתית. לאורך השנים האחרונות רוב הציבור הדתי-לאומי היה רדום, ומי שמשך לקצוות היה המיעוט שהשמיע קול חזק יותר. היום, אחרי הרבה שנים, קם הרוב ואמר: אנחנו רוצים להיות ביחד".
כל באי הכנס, אומר אורבך, שולחים את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים-דתיים כצעד של לכתחילה, ולא בדיעבד. כולם גם מאמינים שכאשר ילדיהם נחשפים בבתי הספר לאוכלוסיות חלשות יותר, הם לא רק תורמים אלא גם נתרמים. "האנשים כאן הם ליבת הציונות הדתית. כל השיח שאומר שאין ציונות דתית אחת נובע מהתעסקות בנושאים שבשוליים, ומובילים אותו אנשים שנמצאים בקצוות של המחנה. השאלות שצריכות להחזיר את הציונות הדתית למרכז הציבוריות הישראלית קשורות לחינוך הילדים. כנס הממ"דים לימד שלמרות הפיצול והפילוג-לכאורה, יש ציונות דתית אחת שיכולה לזקוף קומה".
לפי ה'דתומטר' המקובל, היה אמור אורבך להימנות עם אלה ששולחים את ילדיהם למתחרה המר של החינוך הממלכתי-דתי – בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים. הבחירה שלו בממ"ד, הוא אומר, מגיעה ממתן עדיפות גבוהה לאחדות המחנה.
ואולי צודקים מקימי העמותות המתחרות? מה גורם לך להיות חדור אמונה בצדקת דרכו של החינוך הממלכתי-דתי?
"כי להבדיל מתפיסות אחרות, שאומרות שכדי להצמיח מנהיגות צריך לעטוף את הילדים, אני חושב שכדי לגדול חייבים לעשות זאת עִם עַם ישראל. ועם ישראל נמצא בחינוך הממלכתי-דתי. שם גם נמצאת התורה, והמנהיגות הצומחת של עם ישראל".
40 שנה עברו מאז נטמן במערכת החינוך הדתית-לאומית זרע הפיצול. זה התחיל מקבוצת רבנים מישיבת 'מרכז הרב', שהתלבטו לאיזו מסגרת חינוכית ישלחו את ילדיהם. למרות ההשתייכות למגזר הציוני-דתי, מערכת החינוך הממלכתית-דתית לא סיפקה את המענה הטבעי.
"לחינוך הממלכתי-דתי היו חסרונות: הכיתות היה מעורבות ולמדו מעט מדי תורה", מספר הרב איתן אייזמן, ממובילי אותה קבוצה וכיום ראש רשת נועם-צביה. "אנשים התלבטו אם לשלוח את ילדיהם לחינוך הממלכתי-דתי ולהוסיף תורה בבית, או לשלוח לחינוך העצמאי-חרדי ולהוסיף בבית ציונות. היו שהלכו בדרך האחת,
במבט לאחור, נראה כי המהלך היה כמעט בלתי נמנע. "כשבאנו באותם ימים לפיקוח עם בקשה לבתי ספר תורניים, העיפו אותנו מכל המדרגות", נזכר אחד ההורים. בית הספר החדש שהוקם יצא לדרך עם שלוש כיתות: כיתת בנים שבה לימד הרב יעקב פילבר, כיתת בנות שחינך הרב אייזמן, וכיתת גן שאותה קיבל לידיו הרב נפתלי בר-אילן. זה היה המוסד החינוכי הראשון של רשת 'נועם'. "באותם ימים הציבור התורני היה צריך להילחם על ההכרה בצורך של לימוד תורה מתוגבר וכיתות נפרדות לבנים ולבנות. כיום יש בבתי הספר של רשתות 'נועם' ו'צביה' כ-14 אלף תלמידים. גם חלק גדול מהנהלת החינוך הממלכתי-דתי שולחים לבתי הספר שלנו".
בית הספר 'נועם', שלימים הפך לרשת מוסדות חינוך, היה רק הסנונית הראשונה. אחריו קמו בתי ספר רבים אחרים שהוגדרו במשרד כ"מוכרים שאינם רשמיים", ונועדו לתת מענה להורים שנתקלו באותם לבטים דוגמת הקבוצה הירושלמית ההיא. לא רק עירוב הכיתות ומספר השעות ה'תורניות' מבדילים בין בתי הספר הוותיקים לאלה החדשים: כיוון שאינם כפופים לסד אזורי הרישום, חופשייה ההנהלה בכל בית ספר מוכר-שאינו-רשמי להחליט כי למוסד שלה יתקבלו רק תלמידים שבאים מבתים דתיים. בתי הספר הממלכתיים-דתיים, לעומת זאת, קיבלו ומקבלים גם את ילדיהם של הורים מסורתיים ואף חילוניים, שבמקרה הטוב רצו שהילד יספוג קצת יהדות, ובמקרה הפחות טוב בחרו בבית ספר דתי כי הוא היה קרוב לבית. וכך, בתהליך כרסום מתמשך איבדו בתי הספר הממלכתיים-דתיים את ילדי המשפחות הדתיות, האוכלוסיות המסורתיות או החלשות הפכו בחלוף השנים לקהל היעד המרכזי שלהם.
מלבד סינון התלמידים, לבתי הספר המוכרים שאינם רשמיים יש אפשרות לבחור לעצמם את המורים ללא התערבות משרד החינוך. בבתי הספר הממלכתיים, לעומת זאת, קורה לא פעם שמפקחים כופים על ההנהלה להוסיף ולהעסיק מורים שאינם ראויים, או לקבל מורים כאלה, רק משום שהמפקח מחויב לשבצם במערכת ואין לו יכולת לפטרם. לעתים הפיקוח אף ממנה מנהל כושל, וההורים נאלצים לחרוק שיניים.
לא רק חילוקי דעות סביב רמה דתית ומינון השעות התורניות הביאו להקמת בתי ספר חדשים. במקומות רבים בארץ גם אוכלוסיות לא תורניות, אך בעלות רמה סוציו-אקונומיות גבוהה, בחרו להקים עמותה ובאמצעותה בית ספר שיאפשר מיון תלמידים ובחירת מורים. המטרה הלא מוצהרת הייתה להימנע מלימודים משותפים עם בני אוכלוסיות מסוימות, כמו עולים חדשים ותושבי שכונות 'בעייתיות'. האפקט היה של כדור שלג: שיעורם של ה'חלשים' בממ"דים עלה, מה שהבריח משם את ה'חזקים' בקצב גובר והולך.
מול האליטיזם החינוכי שהציגו בתי הספר המוכרים-שאינם-רשמיים, בתי הספר של הממ"ד הפכו שם נרדף לכישלון. התרסקות החינוך הממלכתי-דתי נדמתה כעניין של זמן. במקומות רבים בארץ איבדו מוסדותיו לחלוטין את הציבור הדתי, ויחד איתו את הכיוון החינוכי המתאים למגזר זה.
ואז נראתה קרן האור. שנת הלימודים האחרונה סימנה מפנה חד במעמדם של הממ"דים, והמחישה את תפקידם ככלי מרכזי לאיחוד המחנה הציוני-דתי כולו, מחנה שבשנים האחרונות סובל משסעים ומאבד את יכולת ההשפעה שלו בציבוריות הישראלית.
בדיוק לפני שנה עלה לכותרות הראשיות בתקשורת הארצית נושא הפיצול בחינוך הדתי, בעקבות פרשת קליטתם של עולי אתיופיה. זרם משמעותי של עולים הגיע לעיר פתח-תקווה בשנים האחרונות, ואיתו אוכלוסיית תלמידים שזקוקה למשאבי למידה לא שגרתיים. הללו כמובן לא מצאו את מקומם בבתי הספר הלא-רשמיים – שגם דורשים שכר לימוד גבוה – ופנו לחינוך הממלכתי-דתי. ההורים הצברים, שלא היו מרוצים מההאטה שנגזרה על הכיתות מעצם היותן קולטות עלייה, נטשו בהמוניהם את הממ"דים, ואלו מצאו עצמם כורעים תחת הנטל החינוכי. בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים – ופתח-תקווה נתברכה ברבים כאלה - כמעט שלא לקחו חלק במשימה הלאומית של קליטת העלייה.
לקראת פתיחתה של שנת הלימודים תש"ע ברור היה כי אם המגמה הזו תימשך, הממ"דים יקרסו. הורים בעלי רמה סוציו-אקונומית גבוהה, שגם מגדירים עצמם תורניים וחדורי אידיאולוגיה, בחרו שלא לברוח למוכרים שאינם רשמיים אלא להילחם על עתיד החינוך הממלכתי-דתי. נציגי ההורים, ראשי פורום הממ"דים שהוקם בעיר לפני כמה שנים, הכריזו שהם מעוניינים להוסיף לקלוט עלייה, אך דורשים שכך יעשו גם הספר המוכרים שאינם רשמיים.
מאבקם המתוקשר נשא פרי רק כאשר שר החינוך גדעון סער ומנכ"ל משרדו ד"ר שמשון שושני נכנסו לתמונה והבהירו לבתי הספר כי על כולם ליטול חלק במשימה הלאומית, כיוון שכאשר האחד חומק מהנטל, ויהיו הסיבות לכך מוצדקות עד כמה שיהיו, העול שנותר על כתפי חברו גדל עוד יותר ומאיים להכריעו. בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים – אלה שכונו בתקשורת בטעות 'פרטיים', אף שהם נהנים מתקצוב ממשלתי – נאלצו לקלוט עולים, גם אם בשיעור נמוך. הממ"דים יכלו לסמן לעצמם את המערכה הזו כנקודת מהפך: מהבן הלא-יוצלח של הציונות הדתית, הם הפכו להיות מתווי דרך וכיוון.
עו"ד אורבך, מראשי פורום הממ"דים הפתח-תקוואי, מספר כי לאורך כל תקופת המאבק קיבלו הוא וחבריו קריאות עידוד מממ"דים רבים ברחבי הארץ. התחושה הייתה שמדובר במאבק על עצם קיומו של הזרם החינוכי הזה כולו: כישלון ינציח את מעמדם הנחות של הממ"דים ברחבי הארץ, ואילו הצלחה תפתח דלת לעידן חדש. ואכן, ההצלחה במאבק השיבה את הצבע ללחייהם, כאשר גולת הכותרת הייתה ייסודו של פורום הממ"דים הארצי.
לצד אורבך מובילות את הפורום החדש הפסיכולוגית נחמה אבינר וד"ר אילה בלוך. עם קומץ של משוגעים לדבר הן חורשות את הארץ, מבקרות בכל פעם בממ"ד אחר, ומדביקות הורים נוספים באידיאל אחדות המחנה.
אבינר, תושבת פתח-תקווה, מודה כי הסיבות שהביאו אותה לשלוח מלכתחילה את ילדיה לממ"ד לא היו קשורות לאידיאולוגיה של שותפות-גורל. "כשהבן הבכור שלנו עמד לעלות לכיתה א' בדקנו את בתי הספר הקיימים בעיר. ממ"ד 'מורשה' בשכונה שלנו היה הטוב ביותר, ולכן החלטנו לשלוח אליו", היא אומרת. כיוון שהייתה בסביבתה קבוצת הורים לא קטנה שבחרה באותו בית ספר, ידעה אבינר שגם אם בנה ייחשף לחברה שונה מזו שהכיר, הוא לא ירגיש יוצא דופן. "האידיאולוגיה בהליכה לממ"ד הגיעה רק שנים לאחר מכן, כשחוויתי את התרומה והחשיבות של האינטגרציה, שממנה כולם יוצאים נשכרים", היא אומרת.
אף שאינה אוהבת להיות מתויגת, ניתן להגדיר את אבינר כמשתייכת ל'תורניים'. בתיכון היא למדה ב'לוסטיג' החרדי-למחצה, ומשם המשיכה למכללה בירושלים. לכאורה היא בעלת הפרופיל המושלם של הורה בבית ספר ממיין. למעלה מעשר שנים של מעקב מקרוב אחר חינוך ילדיה בממ"ד, והקרבה היומיומית לאוכלוסייה שונה ממנה, נטעו בה תובנות חדשות באשר לרעיון החינוכי העמוק שבבסיס האינטגרציה.
את לא חוששת שהחיכוך עם ילדים שעולמם הערכי שונה, יפגום ברמה הרוחנית של ילדייך?
"זו דילמה יומיומית בציבור הדתי-לאומי והחרדי. מגדלים את הילדים תוך פחד עמוק שמה שבחוץ הוא מאוד מסוכן לנו, כי הוא מאוד קורץ. הפחד מפני החוץ קיים באופן מתמיד וסמוי, ולכן הוא חודר עמוק יותר. המסר לילדים צריך להיות שאנחנו מחנכים בדרך הטובה ביותר. אני לא חושבת שיוצאים מהממ"ד פחות דתיים, אלא מחושלים ומחוזקים".
בממ"דים מפנים פחות שעות ללימודי קודש. אולי לילדייך ולחבריהם יש פחות ידע תורני מאשר לבוגרי בתי הספר הממיינים?
"אין לי ספק שבתלמוד תורה לומדים יותר – בפער לא גדול - אבל השאלה היא האם מאגר הידע התורני הוא מטרה או כלי לאמונה ולעבודת ה'. אם הידע הוא מטרה, אפשר להשלים אותו בעזרת מורה פרטי, או עם קבוצת לימוד אחר הצהריים בתלמוד תורה שכונתי. אבל ידע תורני הוא לא רק מטרה, הוא הרבה מעבר לזה. הוא כלי בעבודת ה' ובעבודת המידות, ודווקא בשל כך חשוב שהחינוך לא ימיין. מצד שני, חשוב שעם הילד שלך יהיו גם ילדים דומים לו, כדי שיוכל לעמוד מול לחצים חברתיים, למשל בכל הקשור להרגלי הצפייה בטלוויזיה או אפילו שחייה מעורבת. כשהילד הוא היחיד בכיתה שלא שוחה בבריכה מעורבת, מדובר ברף קשה מאוד בעבורו. בבית הספר שלנו אין סיטואציה כזו, של תלמידים בודדים שמתמודדים עם סביבה שונה".
גם אילה בלוך, ד"ר למדעי המוח, פסיכולוגית שיקומית ונוירו-פסיכולוגית המתגוררת עם משפחתה באריאל, שלחה ברצון את ילדיה לממ"ד. שלא כמו אבינר, היא לא ראתה כורח לוודא שבכיתתם יש ילדים נוספים ממשפחות תורניות. את האמונה באינטגרציה היא ספגה בבית הוריה, מה שאולי מסביר מדוע כל חמשת אחיה שולחים את ילדיהם ללמוד בממ"ד. אפילו הבחירה באריאל כמקום מגורים נבעה אצל בלוך מהרצון לגור לצד ישראלים מכל מין וזרם, ולאו דווקא עם אלה שדומים לה.
"זה מורכב ומקסים", אומרת בלוך. "בתחילה ראינו בלימודים בממ"ד אתגר חינוכי וחברתי, אבל כיום אנחנו בעצמנו מרגישים נתרמים, ולדעתי כך אנחנו מחנכים טוב יותר את ילדינו. הילדים שלי לא 'מוקרבים' על מזבח התרומה לעם ישראל, הם פשוט שם וזה נורמלי".
עם השנים חל שינוי בהרכב התלמידים בבית הספר, וכיום לומדים שם גם ילדי משפחות תורניות. "אנשים מאמינים בממ"ד", אומרת בלוך. "אחת ההפתעות הגדולות היא כמה מעט צריך בשביל להשפיע. האוכלוסייה הרחבה לא התנגדה לשינוי, וכל הצמיחה של בית הספר נעשתה ביחד. אף פעם לא בא מישהו ואמר 'אתם מכניסים יותר מדי תורניות לבית הספר'. כששימשתי יו"ר ועד ההורים, ניגש אליי במרכז המסחרי הורה שאינו חובש כיפה ואמר שהוא רוצה להעיר על משהו שאינו בסדר: 'למה הרב לא נכנס לכיתה יותר?' הוא שאל".
לדברי בלוך, זו רק דוגמה אחת מני רבות לתמורה שמניבה ההליכה המשותפת עם כל עם ישראל לגווניו. "ההחמצה הגדולה של הדור האחרון היא ההדרה של המסורתיים. הציבור הדתי-לאומי הוציא אל מחוץ למחנה אלפים, שלמעשה אינם שונים מאיתנו".
אבל האם התרומה לעם ישראל צריכה להיעשות על גב הילדים? אפשר להבין את מי שלא רוצים שילדיהם ייחשפו לשפה בוטה ולעולם ערכים שאינו תורני.
"אני קוראת לכל האנשים הזכים והטהורים, מי שאין בו מתום, שישלחו לבתי ספר פרטיים. אבל נקודת המוצא שלי היא שאין דבר כזה. קיימת שונות בין אנשים, ולמיטב הבנתי לכל אחד יש חסרונות. אם בגלל התורה אתה צריך להתבדל מעם ישראל, זה לא הגיוני. לא יכול להיות שבדבר טוב כמו התורה, משתמשים ליצור בידול".
בתה של בלוך ובוגרות נוספות של הממ"ד באריאל החלו השנה ללמוד באולפנא בקדומים. לדברי אמה, הן תלמידות מצטיינות ואינן נופלות מחברותיהן שלמדו בבתי ספר ביישובים דתיים. אדרבה, הן מתמודדות טוב יותר מאחרות עם האתגרים הלימודיים ועם העומס של חטיבת הביניים.
ואולי הן נופלות מחברותיהן לכיתה ברמתן התורנית?
"אני לא חושבת שילדיי ברמה רוחנית, תורנית או ערכית פחותה מזו של ילדים שלמדו בחינוך הומוגני. מניסיון רב שנים כתלמידה וכאם, אני בטוחה שאפשר להגיע לשיאים של נתינה ושל חיבור ליסודות התורה כשנפגשים באופן אמיתי וקרוב גם עם ילדים ששונים ממך. כך אפשר להשיג רוחניות עמוקה, בדרך התורה, והכול מתוך בחירה. בעיניי אלו חיים ראויים מאוד, חיי תורה אמיתיים. הנושא הזה תמיד הטריד אותי כשהייתי צעירה. דמיינתי בחורים לומדים בישיבה ומתפלפלים בסוגיה בגמרא במצוות צדקה - מה הם יעשו כשיעבור עני בפתחם? האם יתנו לו להפריע להם להתקדם בתלמודם, או שיתעלמו ממנו? האם המבחן להבנת הסוגיה הוא במתן הצדקה בפועל, או שאפשר להסתפק באתגר האינטלקטואלי, בהתחברות הרוחנית לעולמות העליונים?
"כיום אני שואלת האם זה רוחני, תורני וערכי ללמוד על 'ואהבת לרעך כמוך', אבל לפעול באופן שפוגע באחרים? האם יכול להיות שאנשים שרוצים לשמוע לדבר ה', משתמשים בדבריו כדי לעשות פעולות שעל פי היגיון פשוט אינן טובות? פעולות שגורמות לילדים שלהם להיות פחות שלמים, ומונעות מילדים אחרים הזדמנות ליהנות גם הם מהמתנות שהקב"ה חלק בעולמו? הרי אם נולדת לבית דתי יותר, או עשיר יותר או שמח יותר - זה לא בזכותך, זהו שפע שהקב"ה נתן לך. אני בטוחה שתוכל להגיע לפסגות רוחניות גבוהות מאין כמותן אם תדע לחלוק את העושר הזה. כך בדור הבא יהיו הרבה יותר משפחות דתיות יותר או עשירות יותר או שמחות יותר, והכול בבחינת 'זה נהנה וזה אינו חסר'".
הרב איתן אייזמן לא משתכנע שאחדות היא תמיד הפתרון; לדבריו, דווקא היא עלולה לעורר עימותים מיותרים. "גם היום קשה בבתי הספר של החמ"ד ללמד תורה רחבה. המציאות היא שיש בציבור שלנו חלקים שאינם רוצים שבתי הספר יהיו כל כך תורניים, ולעומתם חלקים שרוצים בתי ספר תורניים ואפילו תלמודי תורה. אי אפשר לכוף את הציבור התורני לקבל חינוך שאינו מעוניין בו, כשם שאי אפשר לכוף זאת על הציבור שאינו תורני. יש ציבור שרוצה רמה דתית פחותה, וזכותו לחיות את חייו, לכן לא נכון להפוך חינוך דתי לחינוך תורני. בחינוך התורני הנפרד אתה יכול לקלוט כאלו שאולי יודעים פחות, אבל רוצים יותר".
עו"ד אורבך, אולי באמת במקום להיכנס למאבקים, צריך לאפשר לכל זרם לחנך בדרך המתאימה לו? אולי מוטב להתפצל מאשר לריב?
"על 80 אחוזים יש הסכמה בתוך הציבור הדתי-לאומי", אומר אורבך. "הפלגנות מבוססת על חשדנות ועל פחד, שאוכל את החברה הדתית וגורם לה נזקים גדולים. בעזרת מחשבה ויצירתיות אפשר לפתור את רוב הבעיות, ולא להקצין סוגיות שמשמעותן פחותה. אני רוצה לשמור את האוכלוסייה התורנית שבממ"ד, ואני אומר שיש לה מקום. מצד שני, אני לא רוצה שהציבור האחר ירגיש מאוים. עם רצון טוב משני הצדדים, אפשר לעשות את זה".
הצהרות על רצון לשיתוף פעולה עם הציבור התורני ודאי ערבות לאוזני כולם, אך המציאות בשטח לא תמיד מאפשרת לממש אותן. לעתים אפילו משפחות מהציבור הדתי-לאומי ה'רגיל' מוצאות עצמן נדחקות החוצה מהממ"ד על רקע דתי, בשל חציית קווים אדומים כמו במקרה שלהלן.
באחד מבתי הספר הממלכתיים-דתיים בפריפריה, שחלק גדול מאוכלוסיית תלמידיו הוא מסורתי וחילוני, החליטה המנהלת כי בחוג לדרמה תלמד מורה שאינה דתייה. מנהלי הממ"דים רשאים להעסיק בבתי ספרם מורים מקצועיים שאינם דתיים, כך שלכאורה לא היה מדובר בהחלטה יוצאת דופן. אלא שבלימודי דרמה יש ממד של חינוך, והתנהלותה של אותה מורה לא התאימה למודל שבית ספר דתי היה רוצה להציב לנגד עיני תלמידיו. היא הוציאה את תלמידי החוג להתפלל לשמש, דרשה מתלמידות להגיע לשיעור במכנסיים למרות נוכחותם של בנים, וכשהתקיימו חזרות בתקופת החופשה הורתה לתלמידים להביא אוכל מבושל מהבית ולערוך סעודה משותפת, אף שברבים מהבתים קיימת בעיית כשרות. בהזדמנות אחרת זעמה על שביום הזיכרון ליצחק רבין משלבים גם את יום רחל אמנו.
כשהורים דתיים העירו למנהלת על הנעשה בחוג הדרמה, הפתרון שהוצע להם היה להוציא את ילדיהם מהחוג. המסר החינוכי היה ברור: אם אתה רוצה ללמוד דרמה, עליך לעשות ויתורים מבחינה דתית. אם אתה דתי ללא פשרות, אין לך מקום בשיעורי הדרמה בבית הספר. כמה מההורים הבינו שהמילה 'דתי' בכותרת 'ממלכתי-דתי' איבדה כל משמעות, ובחרו להוציא את ילדיהם לא רק מהחוג אלא מבית הספר.
כשאני מספרת לאורבך על המקרה, הוא מודה כי מציאות שבה תלמיד חייב לבחור בין התנהגות ההולמת ילד דתי לבין השתתפות בחוג מסוים, אינה מציאות חינוכית ואינה מתאימה לממ"ד. "ברור שדברים כאלה צריכים להיבדק במועצת החמ"ד (גוף סטטוטורי שמפקח על בתי הספר הממלכתיים-דתיים – ח"ש). הרי גם במכללות לבנות הבינו שלימודי הדרמה הם בעייתיים, בוודאי כאשר המורה אינה מרקע דתי. אנחנו לא מתעלמים מהבעיות, אבל במקום שרוב האוכלוסייה הוא חילוני אין לפורום הממ"דים אפשרות להשפיע, כי מי שחבר בפורום הם ההורים ולא הנהלת בית הספר. אנחנו לא מתערבים במינוי מורים ומנהלים, אך יכולים לעזור בהכוונת ההורים כשמתרחשים מקרים כאלה".
לבד מהשדרוג לפעילות ארצית ולא רק מקומית, קיבל לאחרונה פורום הממ"דים רוח גבית ממינהל החינוך הדתי במשרד החינוך. ראש המינהל החדש, אברהם ליפשיץ, מוביל אג'נדה ברורה באשר לתפקיד הממ"דים כמוסדות שקולטים לתוכם כל ילד שהוריו חפצים בחינוך דתי. התורה, הוא גורס, אינה שייכת לקומץ מובחרים, אלא לכל מי שחפץ ללמוד אותה.
תפיסת העולם של ליפשיץ נותנת לכאורה לגיטימציה להתפשרות בתי הספר על עקרונות דתיים, בעיקר כאשר הדבר נחוץ על מנת למשוך קהלים נוספים ולמנוע סגירה של בית הספר. ליפשיץ מודע לבעיות מסוג זה, אולם לדעתו הן משניות לבעיה הבוערת של פיצול, בדלנות והתנשאות, שכרסמו בעוצמתו של המחנה הדתי. "הורים רבים מרגישים כיום שיש להם מכנה משותף והם חלק ממחנה גדול של הציונות הדתית", הוא אומר. "כל אחד מהם מוכן ורוצה לקבל את האחר, גם אם הוא לא מביט מבעד לאותו סיב אופטי. צריך לומר בענווה שלציונות הדתית יש יכולת להוביל את הכיוון הרוחני של מדינת ישראל. אנחנו מבינים שלעת כזאת הגענו, ולכן פורום הורי הממ"דים צריך להיות שחקן מרכזי בנושא אחדות המחנה הדתי-לאומי כולו".
מה תפקיד ההורים בהנעת מערכת החינוך הדתית?
"התפקיד הראשון הוא להוביל בציבור את התובנה שהגענו לבשלות ולהפנמה שאנחנו, החינוך הממלכתי-דתי, חלק מגוף אחד גדול. יכולים להיות בו גוונים שונים, ויחד עם זאת אנו רוצים ושמחים להיות חינוך ממלכתי אחד. התפקיד הנוסף של ההורים הוא להיות במקום לומד ומלמד. אני שואף לשותפות מלאה ואמיתית עם ההורים, מתוך הבנה שיש לנו משימה ייחודית במדינת ישראל, ואסור להחמיץ אותה. המינהל לחינוך דתי בדק ומצא שבכל המעברים - מהגן לבית הספר היסודי, מהיסודי לחטיבה וכן הלאה - אובדים למערכת החינוך הדתי למעלה מ-35 אחוז מהתלמידים. גם אם היינו מפסידים רק תלמיד אחד, היינו צריכים לעשות בדק בית ערכי.
"נראה שזוהי עת רצון של ההורים לחבר את הפרטים וליצור חיבורים חדשים. הורים רבים רואים את מקומם בחינוך הממלכתי-דתי למרות הניואנסים, והם מוכנים לכבד את השונות אלו של אלו. אנחנו במשרד החינוך עובדים על תוכנית בשם 'והעמידו תלמידים הרבה', כחלק מההבנה שצריך להרחיב את השורות ולהרחיב את הלב. פורום הורי הממ"דים והתוכנית שלנו עוסקים באותו עניין. כולנו מאמינים שהחינוך הממלכתי-דתי מספיק חזק כדי לפתוח את שעריו ולקבל את המגוון הרחב של הציבור הציוני-דתי. כל שנדרש הוא לשבת בצוותים משותפים ולחשוב ביחד איך מכשירים את הלבבות".
הכתבה פורסמה השבת בעיתון "מקור ראשון"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם