מחאת המפונקים
חרם תרבותי הוא עניין לגיטימי, אבל אנשי התיאטרון שהכריזו כי יסרבו להופיע בשטחים שוגים. מי שרוצה למחות, שילך לאריאל וישוחח עם התושבים
גם אם גושי ההתיישבות יישארו בכל הסדר עתידי בתחומי מדינת ישראל, עדיין יש בעיה עם אריאל, המצויה כ-20 ק"מ מהקו הירוק. אם רצוננו במדינה יהודית ודמוקרטית, ולא במדינה אחת גדולה - ספק אם אריאל תישאר במקומה.
במסגרת השיחות על יוזמת ז'נבה, שבאיוולתנו עוד נתגעגע אליה יום אחד, היה זה דווקא אמנון ליפקין-שחק, הרמטכ"ל לשעבר, שהציע לוותר על העיר אריאל בתמורה להסכמה פלסטינית להשארת מעלה אדומים, גבעת זאב וגוש עציון בתחום מדינת ישראל. לא חשוב כרגע אם זה היה מהלך חכם. חשוב להבין שהוויכוח הזה הוא בתוכנו ובין דורשי טובתנו.
האם חרם תרבותי הוא חלק ממחאה מוצדקת? חרם תרבותי הוא עניין לגיטימי. לגיטימי לחלוטין. ועם כל הכבוד לטענותיהם של שרת התרבות לימור לבנת, או ראש עיריית אריאל רון נחמן, יש קשר ברור והדוק בין פוליטיקה לתרבות. כך שהשאלה איננה אם זכותם של אמנים ויוצרים להחרים או לקרוא לחרם תרבותי על בסיס פוליטי. ודאי שזו זכותם. השאלה היא אם חרם כזה מוצדק.
החרם דנן איננו מוצדק. לא משום שאסור למחות נגד ההתנחלויות. ודאי שמותר. אלא שמדובר בחרם מפונק. מי שרוצה למחות, שילך לאריאל וידבר עם האנשים שם. שישמע אותם. שיבין אותם. שיתווכח איתם. באריאל לא יושבים טורפי ערבים לארוחת בוקר. יושבים שם אנשים שחיפשו איכות חיים במחיר סביר. זו לא חוכמה גדולה להפוך אותם, דווקא אותם, לקורבנות. הם זכאים למופעי
תרבות בדיוק כשם שתושבי הרצליה זכאים.
ויש בעיה נוספת: זו לא מחאה רק נגד בנייה מיותרת בעומק השטח הפלסטיני. לפחות חלק מחותמי המכתב שייכים למחנה המאוס. יש בתוכם, למשל, מי ש"מסרב להתגייס לשירות צבאי מטעמי מצפון". זה לא חרם על אריאל. זה חרם על זכותנו להגן על עצמנו. יש בין החותמים כאלה שמתנגדים לעצם זכותנו להתקיים כאן, כמדינה יהודית ודמוקרטית. אבל הם ישמחו לקחת תקציבים מאותה מדינה. כאשר אנשים כאלה חוגגים על במותינו, תרתי משמע, וגם יורקים עלינו, על תקן של אנשי מצפון - הם לא האנשים שיכולים להטיף למישהו מוסר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם