ארור מטה משפט גר, יתום ואלמנה

עינה של החברה לא רואה את העני וחסר הישע, “לא סופרת אותם" והופכת אותם לנוכחים נעדרים. התפקיד שלנו הוא לשנות את המצב

אברום בורג | 27/8/2010 10:03

החיים, הבה נודה על האמת, הם אוסף מצטבר של פשרות בין הרצונות ליכולות, בין החלומות לאפשרויות. מעט מאוד דברים בחיים הם מושלמים וגם רובה של התורה שניתנה על ידי אלוהים באמצעות משה היא תורת חיים ולא תיאוריה. אלה הלכות חיים שיש בהן מידה של חלקיות מושלמת. אפשר וראוי לחיות על פי מצוות התורה אף שאפשר וצריך לשאוף לעוד. הכול תלוי בנו.

עם זאת, אחת לכמה זמן מתפרצת המוחלטות מתוך דברי משה. הוא מאבד לפעמים את הרסנים המפשרים של החיים האמיתיים ומטיח בפרצופו של העם את המחשבה הבינארית שלו, שעיקרה הוא: או חיים או מוות, או דרכִּי או כְּליה, או ברכה או קללה.

אברום בורג צילום ארכיון: יהונתן שאול

הפרשה שלנו היא מסוג הפרשות האלה. היא מלאה בגופי תורה נכבדים וארוכים העוסקים בתוכחה ובעונש. לכאורה בלי שום תווך מגשר בין שתי החלופות המוחלטות. אחרי פתיחה קצרה ובה תיאור מצוות הבאת הביכורים השוזרת את תולדותיו של העם ממצרים ועד הנה, מגיע טקס דרמטי של ברכה וקללה המתחולל מעל שני ההרים הגדולים התוחמים ומעטרים את שכם: הר גריזים והר עיבל, שהם הר הברכה והר הקללה. “ויְצַו משֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִּים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן; שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן: וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל; רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי: וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם”.

כאן מגיע פירוט מעניין של עניינים ההופכים את עושיהם לארור, כלומר למקולל. “אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְהֹוָה מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן: אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כָּל הָעָם

אָמֵן: אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹתַנְתּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן”.

רבים מהאיסורים המקוללים האלה נוגעים לדברים שאדם חש בושה לעשות אותם בפרהסיה ועל כן הוא מוזהר בקללה פומבית לבל יעשה אותם גם בסתר. כדברי חכמים: “כל שאסור מפני מראית עין, אסור אפילו בחדרי חדרים”.

מי שעובד לאלוהים אחרים “וְשָׂם בַּסָּתֶר", וכל מי שתאוותיו המיניות לא יכולות לבוא לידי מימוש בגלל הנורמה החברתית מוזהר בזאת לא לקיים את יחסיו האסורים – עם אלוהים, עם החותנת או עם הפרה השכנה – במקומות שבהם נראה לו שעינה ומבטה של החברה אינו משגיח. בתוך כל האיסורים האלה בולטים שניים החורגים מהנוף המתואר כאן.

בלשון בני אדם יח''צ

“אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ" ו"אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה". הרי אין “סתר" של ממש במעשים האלה. בניגוד לרוב המעשים המתועבים האחרים המפורטים לעיל שאין להם עד, העיוור הוא עד מהימן להעיד על ההטעיה והמכשול שנתנו בדרכו. גם המשפט נעשה בפומבי, גם אם הוא משפטה של האלמנה או דינם של הגר והיתום. ממילא יש במעשים אלה יותר מעורבים מאשר רק החוטא, מחשבות לבו, או שותפיו למעשיו הנקלים והנסתרים. אז מה בכל זאת מקומם של שני אלה כאן? שני ציוויים אלה מצביעים על כך שיש לאמץ הבנה אחרת לגבי מושג הסתר המקראי.

ישנם דברים שאף שהם נראים כפומביים, ומעורבים בהם כמה וכמה גורמים הם עדיין נסתרים. באיזה מובן? משום שעינה של החברה לא רואה את העני וחסר הישע, “לא סופרת אותם" והופכת אותם לנוכחים נעדרים. היא מתעלמת מהם וכל שנעשה כנגדם הופך לנעלם לנגד העיניים. זהו סוג של קסם אנושי מרושע המעלים את שלא נוח לראות, המתעלם מהחריג כמו הוא לא קיים, אף שכל מי שרוצה יכול לראות את העוולה במו עיניו. כך מתאר את מצבם של הנוכחים השקופים אברהם אבן עזרא, פרשן בן ימי הביניים: “כי אין להם עוזר. והנה גם הוא בסתר. והזכיר הגר ...היתום והאלמנה כי אם יטה הדיין משפט אחרים יערערו עליו ויפרסמוהו והגר והיתום והאלמנה אין להם כח”.

במילים אחרות נחשבוּת חברתית תלויה בכוח וביכולות השפעה. אלה שהחברה לא מאפשרת להם נגישות למוקדי הכוח וההשפעה הופכים להיות חלק מהסתר האנושי, ולפתע אין הבדל בין הבהמה הנרבעת שאינה יכולה לעשות דבר לבועלה לבין האלמנה שמות בעלה סיים את חייה, או היתום והגר המחוקים מן התודעה. כדי להדגיש את דבריו ולתת להם את המשקל הראוי של איסור מוחלט מבטיח משה עונשים נוראיים למי אשר יעז ויחלל את ההשבעות דלעיל: “וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ”.

כעיקרון המעצב את העונשים הוא שוקל מידה כנגד מידה: “וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ". משה מדבר במילים מוחלטות של ברכה וקללה, אולם תוכן דבריו רגיש ופתוח ומושיט יד לאלה הזקוקים לה. טוב לה לתורה שזה שהורידהּ משמים היה כבד פה וערל שפתים, נכה בעל מוגבלויות שיצא לשליחותו כנגד כל הסיכויים והצליח. מי כמוהו יודע שאולי הגואל הבא יבוא דווקא ממקום של מגבלות וקשיים.