בין שמיים לארץ: זאב לבינגר - איש הציפורים

בגיל 14 פגש עוף דורס פצוע והתחבר לעולם הציפורים. בזכותן הוא עלה לארץ ואפילו פגש את אישתו. היום הוא פועל לצמצום השימוש בחומרי הדברה. האנשים הירוקים

ערן דקל | 24/8/2010 15:47

תמונה ישנה ומצהיבה מ-1976, בשחור לבן. ובתמונה ילד שמשחרר עוף דורס לחופשי. הוא קרא לה סוניה. מישהו ירה בה ופצע אותה בכנף, ואותו ילד טיפל בה עד שהתאוששה. קשה היה להאמין שהיא תוכל עוד לצוד בעצמה. אבל אחרי חצי שנה שהוא עבד איתה ואילף אותה – היא הצליחה לצוד. לילד הזה קוראים זאב לָבִּינגֶר.

לבינגר עם העקב סוניה צילום: ריצ'רד ריקו

"היה לי קשה לשחרר אותה", הוא משחזר השבוע איך נקשר אל הציפור. "אבל זאת הייתה גם הרגשה טובה שעזרתי לה ושעכשיו היא יכולה לעוף". כבר אז, כשהוא היה בגיל 14 וגר בארצות הברית, התפרסמה על כך כתבה בעיתון המקומי בקליפורניה תחת הכותרת "סוניה חוזרת הביתה". "סיפורו של עקב אדום-זנב וילד בשם זאב", נכתב שם.

"אצלי הכל קשור לציפורים", אומר לבינגר (48) מקרית טבעון. גם העלייה שלו לארץ מארצות הברית ב-1986 באה בזכות הציפורים. הוא נכח בכנס על עופות דורסים בקליפורניה ופגש שם את ד"ר יוסי לשם, אז מנהל מרכז המידע על עופות דורסים של החברה להגנת הטבע וכיום מרצה באוניברסיטת תל אביב ומנהל המרכז הבינלאומי לחקר ציפורים

נודדות בלטרון, ואת פרופסור היינריך מנדלסון ז"ל, מהמייסדים של אוניברסיטת תל אביב.

המפגש היה מפתיע עבורו. "לא ידעתי על העושר של מיני הציפורים בישראל ועל ההתלהבות והמקצועיות של החוקרים", נזכר לבינגר. "שאלתי את יוסי לשם האם יש אפשרות שאבוא לישראל ואתנדב לעבוד במרכז לחקר הציפורים". "בטח, בוא", ענה לו לשם. "יש לנו הרבה מתנדבים. נדאג לך למגורים ועם הזמן תעשה עלייה ותתחתן עם ישראלית".

וכך היה. לבינגר הגיע לארץ והחל להתנדב בחברה להגנת הטבע. לא עבר זמן רב והוא הכיר את עדנה גורני, שעשתה אז מחקר על נדידת עופות דורסים באילת. "נישאנו ב-88', ויוסי לשם חתום כעד על הכתובּה שלנו".

לבינגר בסקר ציפורים באגמון החולה צילום: עדנה גורני

בלתי תלויה באדמה

הוא למד לתואר שני באוניברסיטת תל אביב וחקר את התנהגות שיחור המזון של הפרפור העקוד (סוג של שלדג) בהנחיית ד"ר גדי קציר, כיום באוניברסיטת חיפה, פרופ' צבי וולברג ופרופ' יואב בנימיני. לאחר מכן עבר עם המשפחה לקליפורניה למשך שבע שנים ועבד שם כיועץ לאיכות הסביבה. ב-98' חזר לישראל ובשנת 2000 התקבל לחברה להגנת הטבע, הפעם כעובד מן המניין.

איך הכל התחיל?
"שוב הציפורים. בגיל 12 אהבתי מאוד לצייר – אהבה שקיימת עד היום. המורה, שידעה על אהבת הציור שלי, ביקשה ממני לצייר מגדיר פשוט לזיהוי ציפורים, כעזר לימוד לתלמידים. והיא אף הזמינה את כל ילדי הכיתה להשתתף במפגש של אודובון, ארגון להגנה על ציפורים וסביבה. מאז לא הפסקתי. יצאתי לכל הטיולים, למדתי להכיר את הציפורים וגם המשכתי לצייר אותן".

ומשם, באופן טבעי, הוא החל להתנדב בארגון צער בעלי חיים ולסייע בפעילות השיקום של ציפורי הבר ובעיקר של עופות דורסים. ביחד עם עובדת נוספת, ג'נט וואייט, הם הקימו ב-78' מרכז לשיקום חיות בר שפעיל עד היום.

מה הכי מרתק אותך בבעל החיים הזה, הציפור?
"הכל. היכולת לעוף, כמובן; החופש והיותה בלתי תלויה באדמה. ציפורים גם נמצאות בכל מקום בעולם, בכל תרבות ובמגוון מדהים של גדלים, צורות, צבעים וסוגי התנהגות. בכל מקום אליו אני נוסע יש לי חֶברה – הציפורים. אני גם חושב שהקשר שלי לציפורים בא ממקום עמוק ולא מודע וקשור לסימבוליזם של ציפור. למשל, ציפור מקשרת בין שמיים וארץ כמו המלאכים (לא במקרה יש להם כנפיים). מעניינים גם הסמלים התרבותיים המקושרים לציפורים: עופות דורסים הם סמל לכוח ולאומץ, חסידה – לפוריות ויונה היא סמל לשלום".

מזרח תיכון חדש

בשנים האחרונות לבינגר היה פעיל בעיקר בשני פרויקטים. הראשון הוא פעילות משותפת של ישראל (בהשתתפות החברה להגנת הטבע, אוניברסיטת תל אביב והמרכז הבינלאומי לחקר ציפורים נודדות בלטרון), הרשות הפלסטינית (החברה הפלסטינית לחיות בר – Palestine Wildlife Society) וירדן (מרכז עמאן לשלום ולפיתוח –Amman center for Peace and Development). לבינגר מרכז את החלק בפרויקט העוסק בהדברה ביולוגית של מזיקי חקלאות באמצעות תנשמות ובזים, במטרה לצמצם את השימוש בחומרי הדברה ולהקטין פגיעה בחיות בר. הפרויקט ממומן על ידי קרן MERC – התוכנית האמריקאית לשיתוף פעולה אזורי במזרח התיכון.

ואיך מתייחסים לנושא הסביבתי ולציפורים בפרט ברשות הפלסטינית ובירדן?
"קודם כל, אי אפשר לדבר על 'הם'. אני עובד עם אנשים שיש להם כבר מודעות לנושא הסביבתי והם בעלי רצון וידע ומבינים את החשיבות של הסביבה. מצד שני, העבודה שלהם להעביר את הנושאים האלה לציבור שלהם היא משימה לא פשוטה, אבל אפשר בהחלט להשפיע. למשל, דורסי לילה נחשבים בתרבות הערבית לגורמים למזל רע (וגם בתרבות המערבית עד לא מזמן נקשרו דורסי לילה לכישוף ולרוע). ולמרות זאת, מהניסיון שלי בעבודה המשותפת, כאשר פגשנו חקלאים בירדן או ברשות הפלסטינית והראנו להם כמה הרבה מכרסמים (מזיקי חקלאות) אוכלים תנשמות – הם מייד רצו להציב קופסאות קינון בשדות שלהם".

הפרויקט השני אותו לבינגר יזם משלב גם את הצד האומנותי שלו. הוא ארגן בעמק החוּלה שני מפגשים תחת הכותרת "אומנים למען הטבע בעמק החולה". המפגשים התקיימו בשיתוף ארגון אומנים בינלאומי (Artists for Nature Foundation), קק"ל, אֲגַמוֹן החולה והחברה להגנת הטבע ובמימון האיחוד האירופי, הרשות לפיתוח הגליל, מלון מצפה הימים ומשרד החוץ. "הבאנו לישראל 30 אומנים מכל העולם שציירו ופיסלו בטבע של עמק החולה יחד עם שבעה אומנים ישראליים", לבינגר מספר. במקביל נערכו סדנאות לכל הגילאים, תערוכות, הרצאות ומפגש מיוחד של ילדים יהודים וערבים מישראל עם ילדים מירדן ליום של אומנות וטבע. השיא היה ביקורו של נשיא המדינה, שמעון פרס, שפגש את הילדים ואת האומנים והתפעל מעושר הציפורים בחולה.

מיטב היצירות שיצרו האומנים בהשראת נופיו של עמק החולה ייכללו בספר שעל הכנתו לבינגר שוקד בימים אלה. יחד עם הספר תתקיים תערוכה נודדת במטרה להעביר את המסר של החשיבות לשמור על עמק החולה כאזור בר קיימא לציפורים ולאנשים.

יש דברים המשותפים לציפורים ולבני אדם?
"אני בהחלט חושב שיש לנו הרבה במשותף. גם אנחנו וגם הציפורים חיים בסביבה ותלויים בה. המשך הקיום גם שלנו וגם של הציפורים תלוי בבריאות הסביבה. באופן אקולוגי אנחנו משפיעים על הציפורים וגם הן עלינו. לסביבה יש לא רק חשיבות חומרית, אלא גם משמעות רוחנית ותרבותית, כפי שמשתקף בסיפורים ובאגדות שלנו".