הסוף בפרשת "מסמך גלנט" הוא זמני בלבד
תחילה הוא כונה מסמך גלנט, אח"כ הפך ל"מסמך בניהו", וביום שלישי הרמטכ"ל הפך למטרה. אבל הפרשה הייתה ונשארה פרשת אהוד ברק
נראה שלא קל להיות רמטכ"ל. בעשור האחרון הפך תפקיד זה, שהיה פעם הנחשק ביותר בישראל אחרי ראש הממשלה, לשדה קטל. אם פעם היוותה הרמטכ"לות מקפצה חלומית לפוליטיקה, לא עוד. חוץ מחוק הצינון הדרקוני, גם העניין עצמו הסתבך.
שלושה מארבעת הרמטכ"לים האחרונים עזבו/עוזבים את צה"ל מוכים וחבולים. כך משה (בוגי) יעלון, שהודח על ידי פורום החווה ומשפחת שרון (באמצעות המוציא לפועל שאול מופז) ולא קיבל שנה רביעית, כך דן חלוץ שהתפטר אחרי מלחמת לבנון השנייה, כך, כנראה, גם גבי אשכנזי, שיזדקק לנס כדי להסיר מעליו את כתם המסמך.
עד עכשיו היה בישראל תפקיד בולט אחד ממנו קשה להיחלץ בשלום: ראש הממשלה. ראו מה קרה כאן מאז יצחק שמיר: רבין נרצח, פרס נוצח, ביבי וברק גורשו בקלון, שרון קרס, אולמרט גורש. שרון הזקן היה נוהג להגיד שמדובר בתפקיד קשה, קשה מאוד אפילו, אבל זה לא מונע מהתור הארוך של אלה ששואפים אליו להשתרך מחוץ ללשכה.
עכשיו, עושה רושם, זה המצב גם עם תפקיד הרמטכ"ל. תפקיד קשה, שוחק, מסוכן והרה אסון, מה שלא מונע מהאלופים להתקוטט עליו בשיניים ובציפורניים.
פרשת המסמך התהפכה השבוע. הרמטכ"ל גבי אשכנזי, שנתפס בשבוע הראשון כקורבן העיקרי שלה, הפך למטרת דמות. המאשים נהיה נאשם. בשבוע הראשון לחשיפתו כונה המסמך "מסמך גלנט". בסוף השבוע הוא הפך ל"מסמך בניהו", בעקבות פרסום לא מדויק על פיו נחקר דובר צה"ל שלוש פעמים במשטרה, ואילו ביום שלישי נרשמה הדרמה האחרונה שהפכה את העניין ל"פרשת גבי". ועדיין, כמו שנהוג להגיד, רב מאוד הנסתר על הגלוי.
חובה להדגיש פעם נוספת: מבחינתי, הפרשה האמיתית היא פרשת ברק. אהוד ברק. בניגוד למסמך, שזויף או שלא, מה שקרה בשטח, במציאות, אינו ניתן לזיוף. מערכת היחסים בין שר הביטחון לראש המטה הכללי של צה"ל הפכה בשנה האחרונה לשדה קרב מלוכלך, רווי יצרים והשמצות, ברמה שפוגעת פגיעה
רוב שלבי הביצוע שפורטו במסמך בעניין השפלת הרמטכ"ל קרו בשטח. אף אחד לא זייף אותם. המכות הונחתו אחת אחרי השנייה, בדייקנות ובהיתממות. הרמטכ"ל אכן הושפל. הוא פנה לעזרה. דיבר עם ראש הממשלה, יותר מפעם אחת. דיבר עם הנשיא. דיבר עם שר הביטחון עצמו. אבל הדברים לא פסקו. להפך. הם רק החריפו.
קשה להאמין שהחקירה המשטרתית תפזר את הערפל מעל הסיפור הזה ותיתן מענה לשאלה מה גורם לשר ביטחון בישראל לפעול בשיטתיות כזו נגד הרמטכ"ל שלו. מאיפה באה האובססיה, מה גורם לו לנסות להפוך את הרמטכ"ל לברווז צולע.
מה דוחף אותו להודיע על זהות הרמטכ"ל החדש כבר ביוני, ואחרי דחיות ולחצים באוגוסט (על אף שיש עוד חצי שנה לכהונת הרמטכ"ל, וברק עצמו, כשהיה רמטכ"ל, נלחם בחירוף נפש כדי שההודעה על זהות מחליפו תהיה פחות משלושה חודשים לפני העזיבה).
הרי הרמטכ"ל הזה, בניגוד לקודמיו, אינו מהווה איום פוליטי. הוא לא יהיה כשיר להתמודד בבחירות הקרובות. הוא לא מתראיין. הוא לא גונב קרדיט. הוא שותק ועובד. אז מה בוער כל כך?
יש עוד משהו: בחוגים עסקיים וכלכליים מתחילה להתפשט השמועה שברק מדבר על עזיבה, אולי אפילו פרישה מהחיים הפוליטיים. מיצה. כל זה, כמובן, השערות ספקולטיביות. אבל הן נותנות מענה לצורך של שר הביטחון למנות רמטכ"ל מהר ככל שניתן.
ואם אפשר לפנות את הרמטכ"ל המכהן מכיסאו עוד בטרם תסתיים הכהונה, הרי זה משובח. ברק יודע שגם כשיחזור לאזרחות (אם וכאשר), מניות הבכורה שיהיו לו אצל הרמטכ"ל שיכהן אז, הרמטכ"ל שהוא מינה, יהיו מכריעות, בבחינת נכס מניב.
עכשיו בואו ננסה להיכנס לנעלי הרמטכ"ל. הוא קיבל את המסמך באפריל. שאלת המפתח היא איך קיבל את המסמך, וממי, אבל את זה אנחנו לא יודעים כרגע (אני מקווה שהמשטרה כן). אם אשכנזי קיבל את המסמך באפריל, סימן שמישהו כתב אותו לפני אפריל. במארס? בפברואר? אין לדעת.
בפברואר נורתה הירייה המשמעותית הראשונה של מלחמת ברק-אשכנזי דרך הודעת ההתנפלות מטעם לשכת ברק על דובר צה"ל, תת אלוף אבי בניהו. עניין חסר תקדים ותמוה במיוחד. מי שזוכר את המסמך, יודע שכתוב שם "דובר צה"ל-טיפול נושאי". ובכן , אחלה טיפול שבעולם.
באפריל מגיע המסמך לאשכנזי ויחד איתו מגיעה ההודעה התמוהה עוד יותר על אי הארכת כהונתו. אף שהעניין בכלל לא על הפרק והכהונה נקצבה בהחלטת ממשלה. ושוב, סערה ענקית. בין לבין, היחס לאשכנזי מכיוון לשכת ברק מתהפך.
כל מה שהיה קל, הופך קשה. לא מאשרים לו לפגוש את שר החינוך גדעון סער בעניין פרויקט משותף עם בתי הספר, מקשים על פגישותיו עם ראש הממשלה (שר הביטחון עומד על כך שיהיו בנוכחות מזכ"ץ), לא מאשרים לו לפגוש את ראש המודיעין המצרי עומר סולימאן, פגישה שהמצרים ביקשו, מתדרכים עיתונאים באשר ל"יכולתו למנות מינויים". או בקיצור: יוצרים מלחמה.
באחד המקרים, הואשם אשכנזי בהדלפה (בעקבות דברים שהופיעו בעמודים האלה), והועלתה דרישה לחקירה. רק התערבותו של ראש הממשלה נתניהו ציננה מעט את הרוחות.
הוא כבר זימן את גלנט לכמה שיחות בירור, בנושאי תקשורת ונורמות התנהגות ללא הועיל. גם שם אין טעם. להדיח את גלנט? מאוחר מדי. יגידו שזו נקמנות ושר הביטחון לא יאשר. ללכת ליועץ המשפטי לממשלה? למשטרה? לפצ"ר? הליכה כזו פירושה אחד: חקירה. מצעד אלופי צה"ל לתוך חדרי חקירה. סערה ענקית.
אף על פי שהמסמך מביא, בעצם, את הודעת הפטירה שלו, אשכנזי ידע שאין בו שום עברה פלילית. הכל כשר, לכאורה. לכן החליט לבלוע את זה בשקט. הוא הניח שברק מנסה לגרום לו להתפטר, נשבע שיתאפק ולא יישבר, ימשיך לעבוד עד הרגע האחרון. במקביל, ניסה לבלום את המאמץ להכריז על יורשו כבר עכשיו. הצליח חלקית בלבד.
בתחילת אוגוסט הודיע ברק על תחילת "סבב הראיונות". השפלה נוספת. היה ברור שבעקבותיו יכריז ברק על היורש, חצי שנה לפני תום הכהונה, ובכך יקפד באופן סופי את ראשו של אשכנזי. ועדיין, הוא שתק. מבחינתו, מעשה אצילי.
יכול להיות שתכנן לאכול את הנקמה אחר כך, כשהיא קרה. לחשוף את המסמך אחרי שיסיים את כהונתו. או שמישהו בסביבתו הדליף את המסמך כדי שהתקשורת כבר תעשה את שלה, בבחינת "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר". כך או אחרת, את הסוף (הזמני) אנחנו מכירים.
עכשיו, המסמך עצמו. אם הוא מזויף, מדובר בעברה חמורה. מישהו ניסה כאן להפליל מישהו אחר. אם מישהו ממקורבי הרמטכ"ל, או ממקורבי אלוף אחר, ליקט את הפרטים שהוא יודע, ניסח אותם כמו יחצ"ן, הדביק עליהם לוגו והעביר אותם לרמטכ"ל (ואחר כך הדליף אותם לתקשורת), הרי שהוא עבריין שצריך ללכת לבית הסוהר.
כשמדביקים לוגו של משרד שלא קשור לעניין לכאורה, מצפים להיתפס. כשנתפסים, הכל מתהפך. במצב כזה, הנזק לאשכנזי, או למי מאלופיו, יהיה לא בר תיקון. ברק עוד ייצא צדיק מהסיפור הזה, ואין עיוות מציאותי קשה יותר מזה.
ויש גם אפשרות נוספת: שהזיוף מתוחכם הרבה יותר ממה שחשבנו. שהמזייפים ידעו שמדובר בזיוף שלא מחזיק מים ומיד לאחר שהדבר ייחשף, הנזק ייגרם דווקא לצד השני, שייתפס כמי שניסה להפיל שר בישראל.
הם העבירו עותק ללשכת הרמטכ"ל בתקווה שיעורר מהומות, ואז, כשיתברר שמדובר בנייר מזויף, יתגלה כאידיוט ואולי גם ייאלץ להתפטר. כשראו שהוא לא מעורר מהומות, העבירו את זה לתקשורת. היא כבר תעורר את המהומה בעצמה. וכך היה.
כדי לבצע את המזימה הזו צריך ראש פתלתל במיוחד, אופי מניפולטיבי, וגם ניסיון רב בפעילות הטעיה חשאית. בפרשה שלנו, על גיבוריה הגלויים והסמויים, לא חסרים מועמדים המתאימים לתיאור הנ"ל.
ושוב: כל אלה השערות במקרה הטוב, ספקולציות במקרה הפחות טוב. האמת שנגלית לנו מדי יום היא חלקית, ולמחרת מתגלה לנו אמת הפוכה לגמרי. כך שמי שמגבש עכשיו דעה, עושה את זה באחריותו האישית.
אז מי יהיה הרמטכ"ל הבא? אין לדעת. טוב כבר לא יצמח לנו מזה. מה שבטוח זה שצריך להשקיע מחשבה נוספת באשר להליך בחירתו של הרמטכ"ל. מתברר שלהפקיד את זה בידיו של פוליטיקאי בודד, הלוא הוא שר הביטחון, באישור (כמעט אוטומטי) של מליאת הממשלה, זה מסוכן.
למדנו את זה על בשרנו. אולי הגיע הזמן לאמץ את שיטת השימוע הפומבי (וגם החסוי), ולייצר הליך מסודר, שקוף ככל שניתן, שלא ניתן לעקיפה או למניפולציה.
כך או אחרת, נכון לעכשיו אנחנו בבעיה. כמעט כל המועמדים לתפקיד הרמטכ"ל הבא נכוו. על גלנט חיוויתי כאן את דעתי בשבוע שעבר. כדי לא להסתבך עם המסמך, הדגשתי שמדובר בחוויות אישיות, במידע יד ראשונה, ולא במקורות עלומים כאלה או אחרים.
גם בלי המאמר שלי, מועמדותו של יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל הייתה צריכה לרדת מעל סדר היום מיד לאחר פרסום התחקירים של קלמן ליבסקינד (שתקציריהם הובאו כאן אף הם בשבוע שעבר).
חוץ מגלנט, עכשיו נכרך גם שמו של האלוף גדי אייזנקוט בפרשה, עם זימונו של אחד ממקורביו להעיד בה. כל מי שמכיר את אייזנקוט יודע שמדובר באדם נקי, כשהיה מזכירו הצבאי של ראש הממשלה התרחק מפוליטיקה כמו מאש.
הוא נכווה במלחמת לבנון השנייה, אבל ידע לתת מאז עבודה קשה ונחשב, עד השבוע, למועמד לגיטימי. צריך להתפלל שאייזנקוט, או מישהו ממקורביו, לא כרוכים בסירחון הזה.
יכול להיות שזה אכן הזמן לשקול מועמד חיצוני. מישהו מפורשי צה"ל. השמות האוטומטיים הם משה קפלינסקי, שנושא עמו את טראומת לבנון, אבל לפחות לא הסתבך בעניינים האלה עכשיו, וכמובן שמו של האלוף במילואים שלמה ינאי.
העיקר שזה יהיה אדם חזק, שבא מבחוץ, שלא קשור לאף אחד מגיבורינו הנוכחיים יותר מדי, שידיו לא התלכלכו, שלא יספור אף אחד ויעשה סדר. האם יש מועמד כזה? לגמרי לא ברור.
חוץ מזה, תכף ספטמבר. ההקפאה מסתיימת בקול תרועה רמה. הבנייה תחודש במלוא הקצב. הדחפורים יפשטו על הגבעות. האם יש דרך לעקוף את המוקש הזה? כנראה שלא. גם כשהשיחות הישירות בינינו ובינם יתחילו סוף-סוף, ברור שחידוש הבנייה יתקע את הכל. ואם לא חידוש הבנייה, אז המשא ומתן עצמו, שבו הצדדים רחוקים אחד מהשני כמרחק גלנט מאשכנזי.
השאלה היא, מה יעשו האמריקאים. בנובמבר יתקיימו הבחירות לבית הנבחרים. אחריהן, יהיה ברק אובמה משוחרר יותר. ועדיין, לא ברור אם יתפנה לטפל בנו. את השינוי הנוכחי ביחסו לנתניהו הביאה הפוליטיקה. המוני הסנאטורים וחברי הקונגרס שפשטו על וושינגטון והתחננו בפני הנשיא להתיר את הרצועה ולהניח לנתניהו לנפשו (אחרת התורמים היהודים יסגרו את הכיסים). אחרי הבחירות, כל זה ייעלם.
מה שכן, היחס האמריקאי האמיתי לממשל נתניהו לא השתנה. בתוך החדר, החברים חושבים אחד על השני בדיוק מה שחשבו קודם. גם מצדנו, גם מצדם. יעיד על כך הסיפור הבא. לא מזמן ביקר כאן רם עמנואל. ביקור משפחתי, לרגל בר המצווה של בנו.
למרות זאת, קיים עמנואל כמה פגישות בירושלים. בין היתר, בלשכת ראש הממשלה. בין היתר, עם היועץ המדיני של נתניהו, רון דרמר. הפגישה התקיימה באחד המשרדים בתוך האקווריום. היא עלתה לטונים צורמים. בשלב מאוחר יותר, זה הגיע גם לצעקות, וגם לחילופי קללות. עמנואל השתמש, כהרגלו, בביטויים גסים. "דונט פאק ויד מי", למשל.
המילה הזו, פאק, שבתקשורת האמריקאית אסור בכלל להשמיע אותה במפורש, חוזרת אצל עמנואל בכל משפט שני. מי שמתרגם אותה, עושה את זה באחריותו.
דרמר, אגב, לא נשאר חייב. קצפו של עמנואל יצא על כי דרמר, על פי טענתו, תדרך גורמים אמריקאיים, יהודיים ושאינם יהודיים, נגד הנשיא ונגד עמנואל עצמו. המהומה הייתה קשה ולא דלפה החוצה עד היום. אחר כך נסע ביבי לוושינגטון והכל נרגע.
השאלה היא, מה יקרה אחרי נובמבר. האם עמנואל יישאר בתפקידו? האם הנשיא יישאר במצב הרוח ההיסטורי שלו? מבחינת נתניהו, מדובר בשאלה קיומית. לפחות שניים ממקורביו התעניינו, בדיסקרטיות רבה, בשבועות האחרונים "מי יכול להיות שר ביטחון? במקום ברק. גם הם מתחילים לקחת בחשבון שיכול להיות שדרכה של העבודה בממשלה תסתיים מתישהו.
ראש אמ"ן, האלוף עמוס ידלין, הקים לאחרונה ועדה. היא אמורה לנתח את תפיסת ההרתעה של ישראל. ההרתעה הישראלית היא נדבך חשוב בתפיסת ההגנה הכוללת של ישראל. ידלין ביקש לעשות על זה עבודה מקיפה, לאו דווקא ביטחונית. לבחון את זה מחוץ לקופסה.
בוועדה מכהנים אנשי אקדמיה, אנשי כלכלה, אנשי ביטחון. אנשים כמו דוד ברודט, פרופ? דן שיפטן, בכירים מהוועדה לאנרגיה אטומית, אנשי פסיכולוגיה ותרבות.
הוועדה קיימה מספר רב של מפגשים עם אישים מכל רחבי הקשת. בכל התחומים. אפילו במאי תיאטרון מפורסם הרצה בפניה על הדרכים לייצר מלודרמה בתיאטרון (שהרי ההרתעה בנויה מלא מעט מלודרמה). בשלב מסוים ביקשה הוועדה שגם נציג של הפרקליטות ירצה בפניה. את מי שלחו החברים מהפרקליטות? את עו"ד אורי קורב. כן, ההוא מ"השופטים חמורים". לפחות אחד מבין חברי הוועדה הרים גבה.
פניתי לפרקליטות. הודגש שם שפרקליט המדינה לא ידע כלל על השליחות של קורב, וחוץ מזה נמסר שכיוון שקורב כבר נשפט והסדיר את ענייניו, וכיוון שהוא מופיע תדיר בבית המשפט וחזר לתפקוד מלא, אין שום פסול בכך שירצה בפני פורומים שונים.
עקרונית, זה נכון. ציבורית, זה לא ממש נכון. יש כאן מסר ברור. אנחנו בפרקליטות נקבע ונעשה מה שנרצה. אם לדור רוצה שהתובעת במשפט רמון תהיה פרקליטת מחוז, היא תהיה. שום דבר לא יעזור. ואם קורב ממשיך כרגיל, אז הכל כרגיל.
עכשיו, אגב, מדברים על מכרז לתפקיד ממונה מחוז שנתפר למידותיו של קורב. גם כאן, בהתרסה מול שאר העולם. כל המעללים האלה מייצרים תחושת אי נוחות קשה. וגם מסבירים מדוע חובה להקים גוף חיצוני שיבקר את הפרקליטות. לדור, שמרבה להתקומם נגד הקמת גוף כזה, לא היה מעז לנהוג כפי שהוא נוהג במקרים הללו, אילו היה גוף כזה בנמצא. וזה ההסבר כולו.
ומילה אחת כדי לשפר מעט את ההרגשה לסיום: ההשקעה הגדולה בהשכלה הגבוהה ותוכנית הרפורמה בתחום הזה, שהוצגה השבוע, מחייבות מילה טובה לממשלה ובעיקר לשרי האוצר והחינוך.
בפעם הראשונה זה זמן משתפים משרד החינוך והאוצר פעולה לא כדי לקצץ ולשחוט, אלא כדי להשקיע ולשדרג. יחד עם הריסון (שאינו קיצוץ) בתקציב הביטחון, מדובר בבשורה טובה. סוג של שינוי בסדר עדיפויות לאומי. או לפחות התחלה של שינוי כזה.
בשאפו מתחלקים השרים גדעון סער ויובל שטייניץ, ראש אגף התקציבים אודי ניסן, וגם המקצוענים שסער מינה לאחרונה לכהן בראש הות"ת של המועצה להשכלה גבוהה, פרופ' מנואל טרכטנברג ומשה ויגדור.
נכון, התוכנית לא הושלמה עדיין (חסר הסדר עם הסטודנטים), ואפשר לעשות הרבה יותר, אבל גם סנונית ראשונה היא סיבה למצב רוח טוב. יכול להיות שאם מערכת החינוך במדינה שלנו תשוקם, לא נצטרך להתמודד בעתיד עם התופעות המתוארות בחלקו הראשון של הטור הזה. כי בסוף, זה עניין של חינוך.
אקו"ם