היא אמרה לי שהיא שונאת אתיופים - אני מצטערת ששתקתי
"כל היום חשבתי עליה. איך היא מסוגלת לדבר ככה. איך היא מסוגלת לחשוב בכלל דברים כאלה. ואז הבנתי תרבות מהי. כנראה שהתרבות שלה שונה משלי. זה מתחיל מהבית, מהביטחון העצמי, הביטחון הכלכלי, מכל מה שיש לה ולי אין". סיפור אישי
עכשיו ב-nrg חברה: פרויקט "תרבות דרומית"
בוקר אחד, בדרך למכללה, עלתה אתנו על טרמפ איזו בחורה. "הבחורה", כך אקרא לה, היא בחורה ממוצעת פלוס, טוב נו הרבה יותר מזה. היא מאלה שיושבות טוב, אבא שיש לו קריירה צבאית מוצלחת, רכב פרטי, לבוש סוף, גוף פצצה, וביטחון בשמים. זה לא שלא היה לה איך לנסוע למכללה, כי יש לה כאמור רכב פרטי.
פשוט, הבחור שאסף אותי הציע לחסוך לה את המאמץ ולהקפיץ גם אותה. היא נכנסה למכונית. היא, תיק של לפטופ, תיק של חדר כושר, וזרם של תלונות לא פוסקות. שלום, כמובן, היא לא אמרה. ישר ביקשה לפתוח את החלון. שנייה אחר כך ביקשה לסגור אותו כי נהיה ממש קר. אחר כך ביקשה מהבחור להשאיר את התיק מחדר הכושר במכונית כדי לא להיסחב אתו. ואז ביקשה שישאיר לה גם את המפתחות של המכונית למקרה שתרצה ללכת בכל זאת לחדר הכושר.
היינו כבר ארבעה. בדרך הצטרף טרמפיסט נוסף. "הבחורה" הודיעה בחגיגיות שהיא לא זזה לאמצע. לא מעניין אותה, היא לא זזה, טוב לה ונוח לה במקום שהיא יושבת. הטרמפיסט ביקש להיכנס אך היא נעלה את הדלת וסימנה לו לעבור ולהיכנס מהצד האחר.
נאלצתי לזוז לאמצע. המשפט הראשון שהיא הוציאה מהפה הוא המשפט שגרם לי להבין שהיא מודעת לעובדה שגם אני באוטו. "טוב, אולי תעיפי מפה את כל התיקים", אמרה לי. הבנתם את זה? הבחורה מצוידת בתיקים כאילו היא עומדת לטוס לחודשיים באיים הקריביים ואני צריכה להעיף את כל התיקים. העדפתי לשתוק. ואצלי זה לא קורה הרבה.
בדרך שמענו חדשות, התעדכנו. ואז, בלי קשר לכלום, היא מודיעה: "ואי, איך אני שונאת אתיופים". אף אחד לא הבין מה היא רוצה לומר בכך והיא בשלה: "אני לא מבינה למה הביאו אותם בכלל לארץ. אבל אם כבר הביאו אותם לארץ אז שיקימו להם ערים ואזורים בנפרד, מה אני צריכה אותם בשכונה שלי?". ו"אם בשיעור מתיישבת לידי אתיופית אני חייבת לעבור כיסא, ואם אין כיסא אחר פנוי, אני מסוגלת לצאת מהכיתה".
המשכתי לשתוק. יתר הנוסעים השיבו לה שהם "לא כל כך מסכימים". לא כל כך מסכימים אבל גם לא כל כך תקפו אותה על דבריה. "היא כל כך יפה", אמר לי אחד הטרמפיסטים בסוף הנסיעה.
אני מצטערת ששתקתי. זה לא מהרגלי לשתוק. כל היום
גדלתי בערד. ערד היא עיר שיש בה הכל ואין בה כלום. יש בה אשכנזים, מרוקאים, אתיופים ורוסים – קיבוץ גלויות. יש בה בית ספר תיכון אחד, לא הכי מוצלח בעולם, אבל גמרתי אותו. יש מתנ"ס שלרוב אינו פעיל. פעם היה פסטיבל ערד שמנסים להחזיר אותו לחיים בלי הצלחה מרובה. יש בה שלושה פאבים, שרואים בהם תמיד את אותם אנשים. ולא, לא רוכבים שם על גמלים כמו שהיו אומרים לי בצבא.
בערד למדתי ליהנות מהפרטים הקטנים של החיים. כשיש בעיר הופעה של זמר פעם ביובל, לא שוכחים אותה. ואזכור תמיד איך כשהייתי בת 17 עבדנו במשך חודש תמים כדי לשכנע את אחד ההורים לתת לנו את המכונית כדי לנסוע שעה ורבע למסיבה בנען. וסבב הפאבים הקבוע של שישי בערב. והישיבה בכל יום שישי בערב על אותו ספסל, עם אותם חברים, שעה לפני פתיחת הפאבים.
ושותים ביחד בקבוק כדי לחסוך כמה שקלים. אלו היו הדברים הקטנים ששימחו אותי פעם. אחרי שהשתחררתי מהצבא עברנו לגור באזור המרכז. הכרתי אנשים חדשים. גיליתי תרבות שונה. פתאום, רבע שעה נסיעה לנען נראתה מטרד.
לשבת על ספסל בחוץ נראה כהתנהגות לא מקובלת. ההנאות הקטנות של החיים התחלפו. אני עדיין מחפשת את הדברים הקטנים שגורמים לאנשים במרכז להתמלא שמחה.
אולי זה הלפטופ הצמוד? אולי זה האוטו הצמוד שאבא קנה להם? אולי זה חדר הכושר? או שמה שהכי ישמח אותם הוא שיעיפו את האתיופים מהאזור?
הכתבה היא חלק מפרויקט תרבות דרומית ב-nrg חברה, הנעשה בשיתוף המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר. המחלקה הוציאה לאחרונה את המגזין 'מעמול', שנערך ונכתב על ידי הסטודנטים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם