נאנסת: "הקשיבו לפני שתשחררו את האנס"
אורנה נאנסה בחצר ביה"ח אברבנאל. פסיכיאטר קבע כי האנס אינו כשיר לעמוד לדין. משפטנים: לפני מתן חופשה יש להתחשב בדעת הקורבן
כמו שנהגה במהלך תקופת ההזיות, רצה אורנה לביתה, הגיפה את התריסים וניסתה להתמודד עם האימה בשינה עמוקה. אבל אז החלו הסיוטים, המגיעים כעת מדי לילה. בחלומה היא צועדת ברחוב בו מתגורר ש', וחולצתה פרומה מאחור. העוברים והשבים נועצים בה את מבטיהם ומצביעים עליה. הנה הזונה המלוכלכת, הם אומרים בחלום, בדיוק כמו שכינה אותה ש', לאחר שביצע בה את זממו. הייאוש שפשט בעצמותיה בחיזיון, עוטף את גופה גם היום. אלא שאורנה משתדלת לא לתת ליראה להשתלט כליל על נפשה. כפי שאספה את עצמה אחר האונס והעזה להתלונן, החליטה גם הפעם להילחם בתוקף.
באמצעות עורכת הדין אורית חיון, המתמחה בייצוג קורבנות עבירה, פנתה אורנה לוועדה הפסיכיאטרית של בית החולים בו מאושפז ש'. בפנייתה יוצאת הדופן היא מבקשת להתייצב מול חברי הוועדה, לספר על פחדיה, לחשוף את עולמה השסוע ולגולל את סיפור האונס האכזר. חוקי ההגנה על הציבור מפני עברייני מין, וכן החוק המעגן את זכויותיהם של נפגעי העבירה, מתקיימים רק במקרה בו נקבע בבית המשפט כי העבריין אכן אנס את הקורבן ונמצא כי בעת ביצוע העבירה היה כשיר לעמוד בדין.
החוקים הללו אינם חלים על מי שלא הורשע בדין. ההחלטה האם לחבר דוח הערכת מסוכנות לתוקף, שנועד לנבא מה הסיכוי שיתקוף שוב, וכן האם לאפשר למתלוננת להביע את עמדתה לגבי יציאתו לחופשה - נתונה כיום לחסדי הוועדה. אורנה מקווה בעיקר כי ש', ישהה בעת חופשתו מחוץ לתל אביב. "אם רק יסכימו, אספר להם כיצד מרגישה נאנסת, ובעיקר נאנסת שהתוקף שלה לא עמד למשפט", אומרת אורנה בקול שקט.
"ש' מעולם לא קיבל עונש על מה שעשה לי, ולא חלקתי על קביעת שירותי בריאות הנפש שקבעו שאינו כשיר לעמוד לדין. אבל מדוע הוא אמור לקבל כעת פרס? האיש הזה הוא הסיוט היומיומי שלי בשנה האחרונה. ש', הוא כמו פצצה מתקתקת. אחרי האונס הוא איים שישלח אנשים להרוג אותי, ואני מאמינה לו. מדובר באדם מסוכן שלדעתי הגיע לאברבנאל רק כדי לאתר מישהי שלא מסוגלת להתנגד לו. זה רק עניין של זמן עד שימצא אותי או שיתקוף מישהי אחרת חסרת אונים".
כיום, כמי שמשמשת כחונכת של פגועי נפש, את לא מאמינה בשיקום?
"אני מאמינה מאוד בשיקום, וחיי הם הדוגמה הטובה לכך. אבל אני לא מאמינה בשיקום של אנסים. אנשים כאלה צריכים לשבת עשר שנים בכלא ואחר כך לדבר על שינוי חייהם. פחות משנה וחצי במוסד פסיכיאטרי לא מוחקת את היצרים החייתיים. מי ייתן לי ערבות ש-ש' לא יפגע בי? הוא הבטיח שיקיים איתי יחסים בכוח, וקיים. מי אמר שלא יממש גם את איומיו"?
ומדוע שיעשה זאת אחרי זמן רב כל כך?
"כי הוא אמר את זה במפורש כמה פעמים. החיים שלי הם סיוט מתמשך, מדוע לא מגיע לי קצת שקט בגיל 35? בכל פעם שאני מתחילה לנשום ולהרים את הראש, מגיעה המכה. והפעם לא מדובר רק בי. הוועדה הפסיכיאטרית צריכה לחשוב גם על נשים אחרות הנמצאות בסביבתו של ש'. ומה יקרה אם הפעם הוא יעדיף לתקוף ילדה? מי יהיה ערב לפגיעה בה"?
אורנה אינה יודעת מתי צחקה לאחרונה. היא זוכרת ילדות עצובה, התבגרות מלווה בדיכאון ובגרות חרדתית עד כדי תלותיות קיצונית בקרובים לה. היא גדלה במושב בדרום הארץ וכאשר הייתה בת שלוש נפטר אביה ממחלה קשה. המוות הפר את האיזון המשפחתי. האם סבלה מדיכאון ואורנה הקטנה חיפשה את אביה במשך חודשים וקראה בשמו לכל אדם שפגשה. כעבור שלוש שנים התחתנה אמה בשנית. על אורנה נכפתה עצמאות אישית כשהייתה בת 15 בלבד.
האם, בעלה והילד המשותף היגרו לדרום אמריקה והנערה נשלחה לבדה לפנימיית הדסים שבשרון. "הייתי ילדה עצובה באותם ימים. הרגשתי לבד בעולם", אומרת אורנה כשהיא יונקת מהסיגריה בחוזקה. "זה גרם לתלמידים בכיתה לכנות אותי בשמות כמו 'פרצוף לימון' ו'חמוצה' כי מעולם לא חייכתי. בשבתות נסעתי למשפחה שאימצה אותי, ורק שם הרגשתי קצת כמו בית כי לא היו לי חברים".
לאחר שסיימה שירות צבאי בצריפין, בו הצליחה להסתיר את נפשה המסוכסכת, החליטה אורנה ללמוד חינוך מיוחד
"הוא לא היה יציב", אומרת אורנה בחיוך, מודעת לאירוניה שבדבריה. "זה היה קשר בן שנתיים אבל עם המון עליות ומורדות. פעם הוא אהב אותי ורצה להתחתן, אחר כך הבהיר שעדיף שנישאר ידידים. אבל את הפצצה הוא הטיל ביום שישי אחד, כשהתארחנו אצל המשפחה המאמצת. בן הזוג שלי, זה שחלמתי להוליד איתו ילדים, אמר לי שהוא אוהב אותי רק כמו אח. הוא התקשה עם התלותיות שלי בו".
אורנה שמעה את דבריו בשתיקה ולפתע פרצה בזעקות קורעות לב. "לא, לא", צרחה ללא הפסקה עד שאחד השכנים דפק על הדלת מחשש שמישהו מתעלל בה. כעבור שבועיים מצאה דירה בתל אביב. היא הסתירה מסביבתה את השבר הנפשי ועבדה כמדריכה באקי"ם ובמועדוניות לילדים בעלי מוגבלויות. אלא שההידרדרות הייתה מהירה. אורנה התנהלה באותה שנה כמו בתוך ערפל. היא לא הצליחה להשקיע את כולה בעבודה והעדיפה בסופו של דבר לנקות בתים ולעסוק במלצרות. בן הזוג לשעבר הבחין בהתמוטטות והתמלא רגשות אשם. לכי לבדיקות, התחנן. אורנה נעתרה. במרפאה לבריאות הנפש אבחנו אצלה דיכאון עמוק.
כעבור כמה ימים עזבה אורנה את כל עיסוקיה והוכנסה לאשפוז יום. "השתתפתי בקבוצות טיפוליות, למדתי אמנות ודרמה, הגעתי לכל מיני חוגים, אבל הדיכאון נשאר. איבדתי את האמון בעצמי, חשבתי שאני לא שווה כלום. גם שם הצלחתי להעמיד פנים שהכל בסדר וכעבור שלושה חודשים חזרתי הביתה. מאז האשפוז הפכתי כאילו לשתי נשים. זו שמדוכאת ללא הכרה וזו שחונכת מבוגרים בעלי פיגור שכלי. אפילו סיימתי לימודים והפעלתי תאטרון בובות. באופן אבסורדי אני אדם חזק, הסתרתי את הריקנות הגדולה בי ושאבתי את הכוחות מהמטופלים ומהזדקקות שלהם לשיחות איתי. ראיתי שאני לא לבד בצרה הזו".
בזמן שאורנה האמינה כי היא מסתירה את צרותיה מכל העולם, אבחנו הפסיכיאטרים במרפאה כי היא סובלת מהפרעת אישיות גבולית. אורנה החלה בטיפול תרופתי. "הכדורים הפכו אותי לזומבי, מחקו לי את המוח", מנסה אורנה לשחזר שנתיים של חוסר יציבות רגשית, התנהגות אימפולסיבית, שינויים במצבי רוח ואכילה כפייתית שגרמה לה לעלות במשקל.
לאחר שניסתה להתאבד בעזרת הכדורים הפסיכיאטריים, אושפזה במחלקה הסגורה בבית החולים לחולי נפש "שלוותא". רק הרצון לצאת לעבוד ולטפל באחרים העמיד את אורנה על הרגליים. אולם זה היה למראית עין, הטראומה הקשה עדיין ארבה בפתח.
העיניים שהציצו בה מהקירות, התחושה שהמוח שלה מתאחד עם עוברים ושבים, האמונה שקוראים את מחשבותיה. אחרי תקופה של שלווה יחסית אורנה הרגישה שהיא שוב משתגעת. לפני כשנתיים וחצי היא הכירה בן זוג חדש, התגוררה עמו בתל אביב, אולם לאחר שנפרדו החלו ההזיות. אורנה ביקשה בעצמה להתאשפז ונשלחה לבית החולים אברבנאל. "הרגשתי שם כמו בבית הבראה", היא אומרת.
"הבניינים היו לבנים, מסביב היו מדשאות מוריקות, פרחים צבעוניים ושבילים מזמינים. האווירה הייתה טובה בין המטופלים ולא אחת ישבנו על הדשא עם גיטרה כאילו אנחנו בקיבוץ ולא באשפוז פסיכיאטרי. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני מוגנת ומחוזקת. הכדורים התאימו, ההזיות נעלמו, הביטחון העצמי חזר ואפילו העובדת הסוציאלית מצאה לי עבודה בחונכות של נערים בעלי שיתוק מוחין. ידעתי שאני יוצאת מבית החולים הפסיכיאטרי בהקדם ולא חוזרת לשם יותר, ולראיה, זה מה שקרה עד היום. לא האמנתי לרגע שדווקא במקום המוגן הזה אעבור את הטראומה הקשה ביותר, שהאופוריה תחבוט בפניי בכזו עוצמה".
ביום חמישי, 16 באפריל 2009, ישבה אורנה בלובי של המחלקה ועישנה סיגריה עם אחת המטופלות. לפתע ניגש אליהן ש' והראה להן שעון חדש שרכש. "הוא סיפר לנו שהיה מאושפז באברבנאל והגיע לבקר בן משפחה", אומרת אורנה במרירות. "היום אני יודעת שזו לא האמת. הוא פשוט הגיע כדי לאתר קורבן במקום שהכיר, במקום שבו נמצאות נשים חלשות ושאפשר לפתות אותן בקלות. התפתחה בינינו שיחה, למרות שהוא לא מצא חן בעיניי. אמרתי לו שלא קל לי באברבנאל ושאני רוצה כבר להשתחרר. הוא הציע לקנות לי כוס שוקו בקפטריה כדי לעודד אותי. בהמשך הציע להיות ידיד שלי והחלפנו מספרי טלפון".
למחרת בבוקר חזר ש' לאברבנאל כדי לפגוש את אורנה, אולם השומר בכניסה סירב לאפשר לו להיכנס. ש' לא ויתר, הוא חזר למוסד בשעות אחר הצהריים, טיפס על גדר בית החולים מבלי שאיש הבחין בו ופנה למחלקה בה אושפזה אורנה. "ש' הציע שנטייל קצת בבית החולים", משחזרת אורנה, "ואני הסכמתי. אני לא יודעת לקרוא אנשים ולא שיערתי מה מניעיו. האמנתי לו כשאמר שהוא רוצה להיות ידיד ונתתי בו אמון עיוור. פסענו יחד לכיוון הנגרייה ושוחחנו. בשלב מסוים החשיך ואמרתי לו שמאוחר, שאני חוששת שיסגרו את המחלקה. ש' אמר שלא אדאג ופתאום ביקש שאשכב איתו. סירבתי, וביקשתי לחזור. הוא ניסה לשכנע אותי אבל לא ויתרתי.
"פניתי בשביל לכיוון המחלקה כאשר הרגשתי ידיים חזקות תופסות אותי בכתפיים. צעקתי אבל אף אחד לא שמע. כולם היו במחלקות. אף אחד מהצוות הרפואי לא חיפש אותי. פתאום ש' אמר לי משפט שלא אשכח לעולם. 'עכשיו את הולכת לקבל את הטראומה של החיים שלך. אני מתכוון לשכב איתך ואם תפתחי את הפה אני ארצח אותך. יש לי סכין בכיס'. בכיתי. לא האמנתי שזה קורה לי. הייתי משותקת מרוב פחד. ניסיתי לדחוף אותו אבל הוא היה חזק יותר.
"ש' הפשיט אותי מהג'ינס ומהחולצה והשכיב אותי על החול. ניסיתי להתנגד בדמעות אבל הוא אמר שישחרר אותי רק אחרי שיסיים. זה נמשך כמו נצח והוא קילל אותי ללא הפסקה, קרא לי זונה, השפיל אותי עד עפר. לאורך כל המעשה ש' איים שאם אספר למישהו הוא ירצח אותי. בשלב מסוים התנתקתי. זו לא הייתי אני. עמדתי מהצד, צופה בו אונס אותי, הופך אותי על הבטן, מקים אותי, נוגע בי, מבצע בי מעשה סדום.
"פניתי לאלוהים וביקשתי רחמים. שאלתי אותו למה הוא עושה לי את זה, למה החיים שלי כל כך קשים. מעולם לא הרגשתי כל כך מסכנה. אחרי ש-ש' סיים הוא קרא לי 'חתיכת מטונפת' ואמר שהוא מקווה לא לראות אותי יותר בחיים. מעולם לא נפגעתי כך. ש' הזהיר אותי לבל אקום מהקרקע עד שילך, והבהיר שאם אקרא למשטרה הוא ישלח אנשים כדי לפגוע בי. רק אחרי שהוא נעלם רצתי למחלקה בבכי ובצעקות".
אורנה נראית צעירה מגילה. קולה ילדותי ורך, דיבורה בהיר ומילותיה חדות. היא מודעת לעצמה ומנתחת את מצבה הנפשי בתיאור קר ויבש. בשנה וחצי האחרונות היא מתגוררת במרכז תל אביב ובמקביל לעבודתה כחונכת היא מנקה חדרי מדרגות. בניגוד לעבודתה, חדרה של אורנה נראה כמו אחרי קרב. הארון פתוח, נעליים זרוקות בפינה, תמונות תלויות ברישול על הדלת ומאוורר ישן משמיע קולות חריקה רמים. רק הספרים מסודרים בקפידה. כשהיא לא עובדת או ישנה, מעדיפה אורנה לברוח לעולם הדמיון. היא קוראת הכל.
לאחרונה סיימה את "מלך החומוס ומלכת האמבטיה", במקביל קראה את "המצוד אחר אייכמן". לאחר שעזבה את אברבנאל החליטה לכתוב בעצמה. הדפדפת העבה עמוסה בסיפורים קצרים השאובים מעולמה. על טראומת האונס היא עדיין אינה מצליחה לכתוב.
היא לא האמינה לך?
"היא האמינה לי אבל אמרה שאני הבאתי את האונס על עצמי ושלא הייתי צריכה ללכת לטייל עם ש' משום שאני לא מכירה אותו מספיק טוב. היא הייתה איומה. הטפות המוסר שלה היו כואבות ומשפילות לא פחות מהאונס. כל מה שרציתי לעשות באותו רגע הוא להתקלח. קרצפתי את עצמי בחוזקה והמילים של האחות הדהדו בראשי. כן, יש לי נטייה לדיכאון ולמצבי רוח, אבל אני לא פסיכית. אני יודעת מתי אני אשמה ומתי לא. ש' רצה לאנוס אותי ודבר לא עמד בדרכו. לא אני גרמתי לאונס הזה".
איך נראתה אותה שבת באברבנאל?
"הקשה ביותר שעברתי. בכיתי ללא הכרה, ובמקום לנחם או לעודד אותי נתנו לי כדורי הרגעה. הייתי בודדה יותר מתמיד. שכבתי בחדר כמו סמרטוט. התקשרתי למשטרה ועוד באותו ערב הגיעה חוקרת. אמרתי לה שאני בטוחה ש-ש' שיחר לטרף, שהכל מתוכנן מראש. אחרי החקירה החלטתי שאלחם לצאת הביתה. במשך שבוע עשיתי הצגה כאילו אני מרגישה טוב, במקביל אמרתי שהמקום מזכיר לי את האונס. אחרי כמה ימים השתחררתי ומצאתי את העבודה הנוכחית עם פגועי הנפש".
ביום בו שוחררה מאברבנאל עצרה המשטרה את ש'. כעבור שבוע הוגש נגדו כתב אישום חמור בגין אונס, ניסיון לאונס, מעשה סדום, מעשים מגונים והשגת גבול. ש' הועבר להסתכלות פסיכיאטרית, בסיכומה הוחלט כי לא היה כשיר בעת ביצוע האונס ולכן אינו יכול לעמוד לדין. ש' אושפז ועד עתה לא יצא לחופשות.
"כששמעתי שהוא לא יעמוד לדין הציפה אותי אכזבה גדולה", אומרת אורנה ועיניה הבהירות מתמלאות דמעות. "במשך תקופה ארוכה כעסתי על כל העולם. הרגשתי שאין צדק כלפיי. בתי חולים לחולי נפש יכולים להיות קייטנה, וידעתי ש-ש' ייהנה במקום לקבל עונש. התנחמתי בעובדה אחת בלבד. ידעתי שהוא סגור ושלא אצטרך לפגוש אותו, לא לחשוש ממנו, ובעיקר ידעתי שהוא לא יפגע באחרות. בשנה האחרונה השלמתי עם התוצאה הזו וחזרתי להתמקד רק בהבראה שלי".
ואיך את מרגישה כעת?
"חוששת וכועסת. כל הזמן אני שואלת את עצמי אילו מין חיים יש לי, מתי יהיה לי שקט. אני תוהה להיכן נעלמה האחריות הציבורית. המדינה שומרת על זכויותיו של ש', רק בגלל שהוא מוכר כפגוע נפש, אבל מה עם הזכויות שלי? ומה עם זכויותיהן של נשים אחרות? אני חוששת שהוא יפגע במישהי אחרת ואז ישלחו אותו שוב לאשפוז של שנה, וכך חוזר חלילה. יש לי כל כך הרבה שאלות. מישהו בדק עד כמה הוא מסוכן עדיין? מישהו ישגיח עליו בחופשה? הבעיה היא שאין לי תשובות".
את המענה מנסה לספק פרקליטתה, עו"ד חיון. במכתב ששלחה לפני כשבוע לוועדה הפסיכיאטרית, הדנה באפשרות להוציא את ש' לחופשות, מבקשת עורכת הדין לנקוט בהליכים שאינם חלים על נאשמים שנמצאו לא כשירים לעמוד לדין. בין היתר, היא דורשת שהוועדה תשמע את עמדתה של אורנה בטרם תתקבל כל החלטה וכי תתבצע בדיקה פסיכיאטרית מקיפה להערכת מסוכנותו של ש' כלפי הציבור מחשש שיחזור על מעשיו.
עד שהוועדה תמסור את החלטתה בשבוע הבא, מנסה אורנה להתגבר על תחושת הבדידות. כשהיא לא עובדת ולא ישנה, היא יושבת לבד בבית קפה וחולמת לרקום חברויות, לחיות ללא כדורים ועל האפשרות להקים משפחה.
את מרגישה חריגה?
"אני לא מרגישה חריגה, אני חריגה. נקודה. השתפרתי אבל אני עדיין עובדת על החרדות, על הדיכאון, מנסה להיות פחות תלותית. לפעמים אני אומרת לעצמי שיש הרבה אנשים שחיים על כדורים בדיוק כמוני. אחד לוקח כדורים נגד כולסטרול או להורדת לחץ דם, ואני משתמשת בכדורים שמאזנים את הנפש. הרגעים היחידים שבהם אני מרגישה אחרת הם כאשר אני נפגשת עם המטופלים שלי. אז, לרגע אחד, אני מרגישה בריאה. זה עובר כאשר אני מנסה להתחבר עם אנשים 'רגילים' ורואה את הרתיעה שלהם ממני. כנראה שחוסר הביטחון שלי בולט לעין. בחוסר ברירה, מעט החברים שסובבים אותי הם פגועים כמוני - מתמודדים".
ומה רע במתמודדים?
"לפעמים זה טוב. מצד אחד אלו אנשים שמכירים את העולם שלך ולא ישפטו אותך, אבל מצד שני אלו אנשים המרוכזים בעצמם ובשיקום שלהם. היכולת שלהם להקשיב לבעיות של אחרים שואפת לאפס".
אם כך, כיצד בחורה פגועת נפש מצליחה לטפל בפגועים אחרים?
"מי יבין אותם אם לא אני? אני מזדהה איתם בלי שיידעו שגם אני עדיין זקוקה עדיין לעזרה. רק הבוסית שלי יודעת על מצבי. לפעמים המטופלים מספרים לי על הפחדים שלהם, וכאשר אני אומרת שגם לי יש פחדים הם צוחקים ואומרים לי שההבדל בינינו הוא שאני בריאה. ברגעים אלה נצבט לי הלב. פעם אחת הגעתי עם מטופל לאברבנאל והתפללתי שאף אחד שם לא יזהה אותי. כשהמטופל שאל אם הייתי פה בעבר עניתי בשלילה ורק קיוויתי שלא אצטרך לעבור ליד הנגרייה, היכן שנאנסתי".
יש לך חלום שאת מקווה להגשים?
"הייתי רוצה להיות עצמאית, בלי קצבה מביטוח לאומי. הייתי רוצה גם להוציא את הספר שלי אבל אין לי מימון. אני מנסה לחסוך בכל חודש מאה שקלים עבור הספר אבל מדובר בטיפה בים. בעיקר אני חולמת להכיר מישהו וללדת ילדים".
תהיי מוכנה לנהל מערכת יחסים עם בן זוג בעל עבר פסיכיאטרי?
"פגיעה נפשית לא מפריעה לי, רק התורשה. מה יקרה אם לשני הורים כמוני ייוולד ילד עם פגיעה נפשית".
באה כוחה של אורנה, עו"ד אורית חיון, המתמחה בייצוג קורבנות עבירה, אומרת כי החוקים הנועדים להגן על הציבור מפני עברייני מין מורשעים במקרים מסוימים, כמו במקרה הנוכחי, לא חלים על אדם שנמצא לא כשיר לעמוד לדין בשל מחלת נפש, ושיש לשקול שינוי חקיקה בעניין זה. "מדובר במצב משפטי בלתי נסבל. רוצחים מסוכנים או עברייני מין עלולים לצאת לחופשות או להשתחרר מבתי חולים לחולי נפש בלי שהתקיימה להם הערכת מסוכנות ובלי שנשקלה עמדת הקורבנות. על המחוקק לפעול לתיקון החוק.
איני אומרת שיש לשלוח לכלא עבריינים שאינם כשירים לעמוד לדין, אלא יש להחמיר את הקריטריונים הנוגעים לוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות, האמונות על שחרור מאושפזים שביצעו עבירות פליליות. בנוסף, רצוי לכונן ועדה פסיכיאטרית מיוחדת, בדומה לוועדת השחרורים המיוחדת של אסירי עולם, ובה לאפשר לנפגעים ולנפגעות להשמיע את קולם, חששותיהם, מידת פגיעתם והנזק העלול להיגרם מעצם שחרור הפוגע. אני קוראת למחוקק להחמיר את הקריטריונים ולבחון את הקלות הבלתי נסבלת בה משוחררים לעתים חולי נפש שביצעו עבירות פליליות. אסור לשכוח את קולם של נפגעי העבירה ושל הציבור.
"בנוסף, ראוי לציין כי משרד הבריאות, האמון על שלומה וביטחונה של אורנה, נכשל במשימתו. יש לצפות שיעשה כל שניתן כדי להגן עליה כיום. כדאי שתוקם ועדה מיוחדת שתבדוק כיצד התאפשרה פגיעה כה חמורה במאושפזת בין כותלי אברבנאל. נשקול את האפשרות להגיש בעתיד תביעת פיצויים בנושא".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "מבדיקה מול הנהלת בית החולים אברבנאל עלה כי מטופל המאושפז בהסכמתו ומרצונו החופשי במחלקה הפתוחה, רשאי לעזוב את שטחה ולטייל בשטח בית החולים. לאחר התרחשות כל אירוע חריג, לרבות אירוע מהסוג המתואר בפנייה, הנושא מקבל התייחסות מיידית, הן של הצוות הסיעודי והן של הרופא המטפל או הרופא תורן, העורכים בדיקה גופנית ונפשית למטופל, ממלאים דוח אירוע חריג ומדווחים על פי המקובל. במקרה הנ"ל זומנה המשטרה.
"לגבי הוועדה הפסיכיאטרית - הוועדות המחוזיות ווועדות בתי החולים מחויבות לפעול על פי הכללים הקבועים בחוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין - בכל הנוגע להערכת מסוכנות של מאושפז לפני הוצאתו לחופשה או שחרורו, וכן בהתאם לכללים הקבועים בחוק זכויות נפגעי עבירה - בכל הנוגע לזכותו של נפגע עבירה. מהות חוקים אלו שואפת לשמר רמת ביטחון ראויה לנפגעים פוטנציאליים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם