אחרי 19 שנה: יגורש כי המציא אמא יהודייה
בג"ץ הורה לגרש גבר שעלה ארצה מתוקף חוק השבות משום ששיקר בנוגע ליהדותה של אמו והסתיר עבר פלילי. אשתו וילדיו יגורשו גם הם
גירוש מהארץ לאחר תקופה כה ארוכה של מגורים בה הוא אירוע נדיר. הסיבה להחלטת משרד הפנים היא הגילוי שדימיטרוב השיג את מעמדו מתוקף חוק השבות באמצעות הצגת מידע כוזב על יהדותו, ושהוא גם רימה את הרשויות בהצהירו, שלא היה לו עבר פלילי בבולגריה. בג"ץ, כאמור, אישר את ההחלטה, וקבע כי היא סבירה ומאוזנת.
פסק הדין ניתן שמונה שנים לאחר שדימיטרוב הגיש עתירה נגד שלילת אזרחותו הישראלית, בעיקר משום שרק בשנת 2007 החליט משרד הפנים באופן סופי על שלילת מעמדו. הדיון האחרון בעניינו בבג"ץ התקיים לפני כשנתיים.
דימיטרוב, בן 43, עלה עם משפחתו מבולגריה לישראל בשנת 1991 וקיבל את אזרחותו הישראלית מיד עם הגעתו ארצה, על סמך תעודת לידה משוחזרת שבה צוין כי אמו יהודיה. מכוח חוק השבות קיבלו גם בני משפחתו הלא יהודים אזרחות ישראלית.
בשנת 2000, לאחר גירושיו מאשתו הראשונה, ביקש דימיטרוב להעניק אזרחות ישראלית לאשתו השנייה, ששהתה בישראל באותה עת באופן בלתי חוקי. בעקבות בקשה זו, ובמסגרת בדיקת זכאותה של האשה לקבלת מעמד בישראל, התעורר חשד אצל הרשויות בענין זכאותו של דימיטרוב עצמו למעמד בארץ.
בבדיקה שנערכה בבולגריה התברר כי אמו של דימיטרוב אינה יהודייה. טענתו, שלפיה מדובר בעצם באמו המאמצת, נדחתה, שכן שלטונות בולגריה התעקשו כי מדובר באמו. על כן הוחלט לשלול את אזרחותו, שניתנה לו על בסיס יהדותו, וכן את מעמד בני משפחתו.
במסגרת בדיקת אמיתות טענותיו התברר עוד כי בשנת 1986 הורשע דימיטרוב בבולגריה בעבירות אונס, ביחד עם אחרים, של קטינה בת פחות מ-16 שנים, וכן במעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים ובעבירת שוד. בשל כך נדון לארבע שנות מאסר. כמו כן, בשנת 1987 הורשע בבית משפט צבאי בביצוע שתי עבירות נוספות, וגם בגינן נגזר עליו עונש מאסר.
משרד הפנים שלל מדימיטרוב את אזרחותו בחודש מאי 2001, ובמקומה הוענק לו ולמשפחתו רישיון שהייה בישראל עד לסיום הבדיקות בעניינו. כמה חודשים לאחר מכן, בספטמבר 2001, בוטל מעמדו. כיום, כל בני המשפחה – דימיטרוב, אשתו השנייה טניה ושני ילדיהם הקטינים – הם בעלי מעמד של תושבים ארעיים בישראל ובעלי אשרה מסוג א/5, המעניקה להם הטבות סוציאליות.
ואולם, בשל תקלה בהתנהלות משרד הפנים לא נמסרה לדימיטרוב הודעה על ביטול מעמדו האזרחי, ובחודש אוקטובר 2001, בעת ששב מנסיעת עסקים בחו"ל, נאסרה כניסתו לישראל. בעקבות זאת, עתר בדחיפות לבג"ץ.
עם הגשת העתירה השעה משרד הפנים את גירושו, והוא הורשה לשוב לארץ לפנים משורת הדין, לשם התארגנות. שבוע לאחר שנאסרה כניסתו, בעקבות פניית עורך דינו, הודיע לו מינהל האוכלוסין במכתב את הסיבות ואת הרקע לשלילת מעמדו בישראל. הוא עתר לבג"ץ נגד ההחלטה.
שש שנים לאחר מכן, בחודש נובמבר 2007, החליט באופן סופי שר הפנים דאז, מאיר שטרית, כי דימיטרוב אינו זכאי לעלות לישראל מכוח חוק השבות, וכי המעמד שניתן לו התבסס על מידע כוזב. בקשתו של דימיטרוב להשאירו בישראל מטעמים הומניטריים נדחתה.
בעתירתו לבג"ץ טען דימיטרוב באמצעות עו"ד משה גולדברג כי הזכות לאזרחות, כזכות יסוד, מחייבת כי שלילתה על ידי הרשויות תיעשה רק על בסיס ראיות מינהליות בעלות משקל נכבד, שלא הובאו במקרה זה.
לטענתו, הראיות שהציג תומכות ביהדותו, ולא היה מקום לבטל את מעמדו בהליך חפוז ולא ראוי. גם ביחס לעברו הפלילי טען כי בסך הכל הורשע בבית הדין הצבאי על עריקות משירות קרבי, וכי להרשעה זו צורפו עבירות שאותן ביצע כנער. לטענתו, לא ניתן לו להתגונן נגד עבירות אלה, ובסופו של דבר קיבל חנינה.
משרד הפנים, לעומת זאת, התעקש כי הראיות מצביעות על כך שאמו של דימיטרוב אינה יהודייה וכי מסר הצהרה כוזבת בנוגע לכך – וכי על כן ההחלטה בדבר ביטול אזרחותו חוקית וסבירה.
שופטי בג"ץ קבעו כי הזכות לאזרחות אינה מוחלטת, וכי ניתן לבטלה במקרים שבהם הושגה באמצעים פסולים, שתועדו באמצעות ראיות כבדות משקל. "הראיות שבידי משרד הפנים, בצד אי אמינות ראיותיו של דימיטרוב, מספקות לצורך ביטול מעמדו בישראל, שהושג בדרכי כזב", נקבע בפסק הדין. על פי פסק הדין, גם החלטתו להסתיר את עברו הפלילי תורמת לכך, ומהווה עילה לשלילת אזרחות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם