שדרות היא כבר מזמן לא פריפריה
שמעון אדף, משורר, סופר ומוזיקאי יליד שדרות כבר לא מתגורר בעיר, אך יש לו מה להגיד על מקום הולדתו. "אני לא רוצה לייצג אף אחד"
עכשיו ב-nrg חברה: פרויקט "תרבות דרומית"
האם אתה מרגיש את עצמך משורר?
אני עצמי לא יודע מה זה משורר. אני תופס אחרים כמשוררים, אבל אני עצמי כותב שירה. להיות משורר זה סוג של התנהלות מול העולם. מה שאני מעריך אצל אנשים שאני חושב אותם למשוררים טובים זו הצורה שבה החיים שלהם מתארגנים לשם ההתנסות שלהם, איך שכמעט כל חוויה בסוף מתגלגלת לשיר.
בתקופות מסוימות אני צריך את השירה כדי לדבר על משהו מאוד פנימי שאני עובר חיצונית, אבל יש תמיד מחסום ביני לבין השירה. קשה לי להפוך את ההתנסויות שלי לשירים. רוב הזמן אני לא מאמין בעצמי. אני מרגיש שהשפה שלי לא מספיק נכונה, לא מספיק מדויקת בשביל להעביר את החוויות האלה. צריך למצוא איזה קול חדש שיאפשר לי להגיד דברים מסוימים. זאת אחת הסיבות שהתחלתי לכתוב פרוזה.
שם אתה מרגיש יותר נוח? שם אתה מרגיש שיש לך יותר כלים?
שמעון: יותר מדי חלקים מהחיים שלי לא נכנסים לשירים שלי. לפרוזה אין לי בעיה להכניס כמעט הכל. ניסיתי להכניס לשירה דברים והרגשתי שאני כופה על עצמי לעשות את זה. הלשון שלי לא עובדת שם, אני לא מאמין לכתיבה שלי ברגעים האלה.
קראתי את שלושת ספרי השירה שלך בלופ כזה. אולי בגלל שאני בא מהמקום של שירים שהם מנוגנים, הרגשתי שזה לא מספיק קומוניקטיבי.
התנועה שלי בשירה היא פנימה. יש לי הפריווילגיה שאני גם יכול לכתוב שירים גם לאחרים, שירים שהם מולחנים, וגם שירים לעצמי, להלחין אותם בעצמי, ואז אני מרגיש שזה מתפקד כמו פזמון, כמו song. שם אני מרשה לעצמי להיות ישיר במסר, יותר מדויק. "יותר מדויק" זו מלה לא נכונה, כי בשירה שלי אני הכי מדויק שיכול להיות, אבל אני יכול להיות יותר פשוט. אני חושב שהרבה פעמים בשירה אני מנסה להתאפס על חוויות ומצבי נפש שאי אפשר להעביר בפשטות.
יש שירים שהרעיון שלהם הוא להעביר רעיון פשוט בישירות. קשה לי לכתוב שירים כאלה. אני מרגיש שאם אני כותב שירים כאלה, אני מעדיף לתת אותם לאחרים, או להלחין אותם בעצמי.
לעומת זאת בשירים המולחנים שלך אתה מאוד קומוניקטיבי.
אני מרגיש שם שאני יכול להיות הרבה יותר ישיר כי יש הלחן והביצוע. בעוד שבשיר הכתוב יש לי רק המלה. אני רק יכול להפעיל את הקורא באמצעות המלים. אין לי מישהו בראש שאני כותב בשבילו. יש איזה סוג של קורא אידיאלי והתביעה שלי ממנו שהוא יתמסר לחלוטין למה שאני כותב. לקול שלי, לשפה המתפקדת, היכולת של השפה להכיל את החוויה שלי.
זה נשמע קצת מיסטי, אבל הרבה פעמים אני מכוון למקום הזה. אלו סוג של חוויות שאי אפשר לתרגם אותם למונחים ממשיים. אפשר לדבר עליהם רק ככה מבחינתי. כתבתי
זה משהו שמסמל את גיל הנעורים באיזשהו אופן, החוויה של להיות צעיר והיו שם שירים עם שורות תחתונות. אני חושב שהשיר שהכי התקבל שם זה השיר על שדרות. השורה האחרונה היא: "רק מקומות חסרי אהבה, זוכים לאהבה מוחלטת". השיר הזה צוטט כל כך הרבה פעמים, כל כך הרבה השתמשו בשורה הזאת, שהרגשתי שאני מפספס את הכוונה האמיתית.
למה, כי זה הפך ל"אייקון"?
כי זאת פתאום הפכה לשורה שקל לקרוע אותה מתוך השיר, שאפשר להשתמש בה להרבה מאוד כוונות אחרות. הרגשתי שבאופן אינסטינקטיבי אני רוצה להתרחק משורות כאלה. משורות שהן יכולות להפוך לסיסמה. אני מחפש שהשיר יהיה יחידה אחת, למרות שהרבה שירים שאני אוהב אני זוכר אותם בזכות שורות מסוימות שפעלו עלי.
אתה חושב ששירה היא לא תרבות להמונים?
בימינו לא. אני חושב שהיא גם לא צריכה לטעון למעמד הזה. השיר המושר הוא הרבה יותר מיידי וחזק. הוא מנתח בשביל קבוצות גדולות של אנשים זהות ומערכות ערכים הרבה יותר משירה היום.
השיר המושר הוא לא שירה?
יש זמר, יש פזמון, יש אפילו בארסנל הדתי מזמור, פיוט, יש מלים אחרות. אבל שום דבר לא קיבל את המעמד של שיר. ההבדל ביןsong שמגיע משורש גרמני לבין poem שמגיע משורש לטיני קיים אגב גם באנגלית.
האם אתה מרגיש את עצמך כמייצג של הנגב? דרום? מזרחים? מרוקאים?
אני לא מייצג. אבל אני מניח שבגלל שגדלתי במקום שמבחינת החברה הישראלית רווי בקרעים ובחיכוכים, חוויתי כמעט כל שסע אפשרי של החברה. זה לא שאני מנסה להיות נציג של מישהו. אבל יש את העניין עם הנגב שבבגרותי מאוד התאכזבתי לגלות ששדרות בכלל לא בנגב, שזו חלוקה פוליטית ולא חלוקה גיאוגרפית אמיתית.
זה מרכז הארץ, זה למעשה מישור החוף בעצם. שייכו את שדרות לנגב כדי שהיא תקבל תקציבים, אבל מבחינת האקלים ומבחינת הצמחייה היא מישור החוף למעשה.
אבל היא לא פחות פריפריה מאופקים או נתיבות.
קודם כל אני חושב שאופקים ונתיבות זה יותר פריפריה משדרות, בתחושה שלי. הן התחילו בערך באותה נקודת פתיחה. שדרות לתחושתי בעשר, חמש עשרה שנים האחרונות התקדמה הרבה יותר לכיוון המרכז מבחינת היחס של התושבים לעצמם, היחס לתרבות המרכזית. גם המוזיקה, אני לא ממש מומחה לנתיבות, אבל התחושה שלי שכל אחד מהמקומות האלה קיבל אופי בהתאם לאוכלוסיה. האוכלוסייה בשדרות הרבה יותר הטרוגנית: הרבה חילוניים, הרבה דתיים, עולים חדשים, עולים ישנים.
אני חושב שאותם אנשים גרים בשלושתם.
קודם כל נתיבות מאוד התחרדה בשנים האחרונות, קברי צדיקים וכל התעשייה הזאת. לכן התחושה היא אחרת, האווירה אחרת.
יכול להיות שהיא יותר נעימה, או פחות נעימה. יש להם סינמטק, אבל האנשים הם אותם "ערסים".
אני לא יודע אם אלה אותם ערסים. ערסים יש בכל מקום, כל מקום והערס שלו, כל מקום הוא מקבל צורה אחרת. גם בלב שכונות העושר יש ערסים. אתה חושב שבנווה צדק אין ערסים? אתמול הייתי בצפת, נתתי כמה שיעורים ונדהמתי לראות כמה צפת היא הרבה יותר פריפריה משדרות מבחינת התפיסה העצמית של האנשים ביחס לזיקה שלהם למרכז.
ההתבגרות שלי הייתה בשנות השמונים בשדרות והתחושה שלי בצפת היתה שהילדים שם מרגישים את מה שאני הרגשתי בשדרות בשנות השמונים. אחיינים שלי שגדלים עכשיו בשדרות, אין להם בכלל התחושות שהיו לי. הם לא מרגישים פריפריאליים.
אולי העניין של המלחמה והקסאמים עשה את זה?
הקסאמים דווקא יצרו מחדש את התחושה הזאת של נידחות, מקום שלא שייך לשום מקום, שנמצא בתוך איזור הדמדומים של הישראליות, שכולם נטשו אותם. זאת היתה התחושה שהיתה לי כשאני גדלתי. זו לא התחושה כרגע בשדרות, כשאין קסאמים זו לא התחושה.
התחושה היא שהם מאוד בתוך העולם. הדימוי של שדרות גם קיבל הרבה מאוד ייצוגים תקשורתיים. אתה רואה שיש כל כך הרבה אמנים וסלבריטאים שבאים מהיישוב שלך ואתה רואה אותם על שלטי ענק או בטלנובלה. זה נותן את התחושה שהכל הוא בר השגה.
זה בר השגה, אבל עדיין אנשים שרוצים לפרוץ לתודעה עוברים לתל אביב בשביל להצליח.
הכישלון של הפריפריה, ואני חייב להגיד שאני מאוד מצר על זה, היה שכל האמנים מהפריפריה, להוציא ממש מתי מעט, פשוט ברחו לתל אביב. העובדה שלא הוקמו מרכזי תרבות בפריפריה בשביל אנשים שכבר חיים שם היא כשלון.
אני חושב שדעות קדומות בונות מציאות. אם מישהו חושב עליי משהו, אז אני מתחיל לחשוב את זה גם על עצמי, שאני באמת כזה.
לכן העבודה שלך כאמן זה בדיוק לקחת את הדעות הקדומות ולהציב מולן אלטרנטיבה. אם בא מישהו ואומר "כל המזרחיים האלו אותו דבר, בכיינים, צעקנים", אז תקרא את ארז ביטון, זה נראה לך בכייני? כנסיית השכל נשמע לך בכייני? זאת העבודה האמיתית.
זה שההמון לא מכיר, הוא יכיר מתישהו. ואם לא אז לא. אין לנו שליטה על מה שאנשים חושבים. בכלל, זה לוקח זמן עד שדברים משתנים. אתה לא יכול להגיד שהדעות הקדומות כיום לגבי מזרחיים, הן אותן דעות קדומות שהיו לפני שלושים שנה.
הכתבה היא חלק מפרויקט תרבות דרומית ב-nrg חברה, הנעשה בשיתוף המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר. המחלקה הוציאה לאחרונה את המגזין 'מעמול', שנערך ונכתב על ידי הסטודנטים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם