לבנון: 400 אלף פליטים פלסטינים בדרך לשוויון
פרלמנט לבנון יצביע מחר על חוק שיאפשר לפליטים לעבוד במקצועות שנאסרו עליהם. ההנהגה הפלסטינית חוששת שיגרום פגיעה בזכות השיבה
הוא בן 25, למד טכנולוגיה של רפואת שיניים, אבל עובד בבית קפה קטן ומוזנח במחנה, בשכר של מאה דולר בחודש. הוא חולם על היום שבו יוכל לעבוד לצד רופא שיניים מכובד בלבנון, על היום שבו החברה תקבל אותו כמו שהיא מקבלת כל זר אחר, ללא התנשאות.
"לפעמים אני מרגיש כמו בקבוק שבגלל הלחץ בתוכו הוא עומד להתפוצץ", אומר אל אמין, שנולד בעין אל חילווה, שנים אחרי שמשפחתו ברחה לכאן מישראל. "למה ששלושה רבעים מהפלסטינים כאן יוכלו רק למכור קפה ברחובות?".
בלבנון יש כ-400 אלף פליטים פלסטינים, רבים מהם נולדו כאן. לפי החוק, מותר להם לעסוק רק במקצועות הבזויים ביותר וזכויות בסיסיות רבות נשללות מהם. עכשיו הפרלמנט דן בחוק חדש, האמור להרשות להם לעסוק בכל מקצוע שבו ירצו, לקבל קצבאות מביטוח לאומי וזכות לבעלות על נכסים.
הצעת החוק שתגיע להצבעה מחר היא המאמץ הרציני ביותר שנעשה על ידי לבנון למען שינוי המדיניות כלפי הפליטים. אלא שהיא צפויה להתנגדות עזה משום שהיא טומנת בחובה השלכות נוספות, מעבר להרחבת זכויות היסוד של הפליטים.
אוכלוסיית לבנון מונה ארבעה מיליון בני אדם והיא נחלקת בין 18 קבוצות, בהן מוסלמים שיעים וסונים, נוצרים ודרוזים. כל קהילה רגישה ביותר לכל מה שעשוי להפר את האיזון העדין ואת חלוקת הכוח במדינה, שבה היסטוריה עגומה של סכסוכים פנימיים מתמשכים.
הנוצרים והשיעים מודאגים במיוחד לגבי כל הסדר קבע עם הפליטים, שהם ברובם מוסלמים סונים. כך שהפלסטינים בעין אל חילווה ספקניים במיוחד לגבי השינוי הממשמש ובא. "הם לא יכולים לעבוד עלינו", אומרת אישה מקומית, בעודה דוחפת את כיסא הגלגלים של אמה למרפאה המנוהלת על ידי סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם.
אמה, ג' מילה סלמה בת ה-80, איבדה את רגלה הימנית בהפגזה של ישראל על המחנה בשנת 1987. "לאף אחד לא אכפת מאיתנו", היא אומרת. "הם רק ידברו וידברו, אבל
הפלסטינים בלבנון חיים מבודדים במחנות שלהם, יותר מאשר בכל מדינה ערבית אחרת. לפי נתוני האו"ם, כ-4.7 מיליון פליטים פלסטינים שברחו או גורשו מבתיהם במלחמת העצמאות הישראלית ובמלחמת ששת הימים, הם וצאצאיהם מפוזרים לאורך המזרח התיכון, בגדה המערבית, בעזה, בלבנון, בירדן ובסוריה.
גורלם הוא אחת הסוגיות היותר טעונות בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני. הפלסטינים דרשו זכות שיבה, לפחות חלקית, אבל ישראל סירבה בטענה שזרם של פליטים ידלל את הרוב היהודי בה ויאיים על קיומה. שלא כמו בסוריה ובירדן, שם יש לפלסטינים יותר זכויות, רוב הפליטים בלבנון חיים מכספי נדבות של האו"ם ומתשלומים מארגונים פלסטיניים. אלה שעובדים מועסקים על ידי אונר"א או בעבודות פשוטות כמו בניין.
מעבר למגבלות החוקיות המוטלות עליהם, הם גם קורבנות של דעות קדומות מצד לבנונים רבים. מקורותיה של המרירות מגיעים עד לשנת 1970, אז העביר יאסר ערפאת את בסיסו ללבנון מירדן, שממנה גורש בעקבות אירועי ספטמבר השחור. לבנונים רבים עדיין לא סלחו ללוחמיו של ערפאת על שתקפו את ישראל מתוך דרום לבנון ונתנו לה הצדקה לתקיפות מן האוויר, ולשתי פלישות קרקעיות.
ההנהגה הפלסטינית לא רוצה שהפליטים יקבלו אזרחות, מחשש שבעתיד זה ישלול מהם את זכות השיבה. אבל היא תומכת במתן זכויות אזרח. מנהיג הדרוזים, ואליד ג' ונבלט, העלה את הצעת החוק בחודש יוני, ומאז היא יצרה דיון נוקב.
יש מחוקקים שמתעקשים כי אל לפלסטינים לקבל שום "פריבילגיות" כל עוד הם לא סרים למרותה של המדינה. אחרים גורסים כי אם יינתן להם לעבוד ולקבל ביטוח לאומי, זה יהיה נטל על הכלכלה.
הפרלמנט חצוי בסוגיה זו לפי ההשתייכות האתנית: הנוצרים מתנגדים, המוסלמים תומכים. התוצאה עשויה להיות פשרה שתעניק לפליטים יותר זכויות לעבודה, אבל תשאיר על כנן מגבלות אחרות, כמו האיסור על הקניין.
פאתי אל ארדת, בכיר בתנועת הפתח בלבנון, מזהיר שההתפכחות מהאשליה והתסכול ידחפו את הצעירים הפלסטינים להיות קיצוניים יותר. "פנאטיות וקיצוניות פורחים בתנאים של עוני ומסכנות", הוא אומר. "אנחנו צריכים לתת להם לחיות ולעבוד בכבוד, ולנוע בחופשיות". אל אמין, שעובד בבית הקפה בעין אל חילווה, מסכים. "יש לנו חינוך וכישרון", הוא אומר, "ואם ייתנו לנו את ההזדמנות, אנחנו יכולים לתרום הרבה לחברה הלבנונית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם