איש לא יכול לזייף את האישיות של יואב גלנט
גם אם "מסמך גלנט" מזויף, את המציאות שבה התוכנית הזאת התרחשה אי אפשר לזייף. הדאגה בכל הפרשה: הכוונה למנות אותו לרמטכ"ל
אבל את המציאות שבה כל התוכנית הזו התרחשה אף אחד לא יוכל לזייף. הדברים האלה קרו לנגד עינינו. כמעט כל הסעיפים שמשורטטים שם, בנייר שהציגו אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל בשישי שעבר בערוץ 2, הוצאו לפועל. שר ביטחון בישראל ניהל בחודשים האחרונים מסע כוחני להכפשת הרמטכ"ל שלו. לפגיעה בשמו. למריחה, בכל מחיר כמעט, של כמה שיותר כתמים על מדיו. להשפלתו. וכמובן, לשאיפה המיתית, הבלתי ניתנת לכיבוש להדחתו המוקדמת.
בקמפיין הזה הסתייע שר הביטחון באנשיו הקרובים, שגלגלו עיניהם השמיימה בכל פעם שנשפך דלי ביוב חדש על ראשו של הרמטכ"ל, בסייעניו היעילים בתקשורת (ארי שביט, מגדולי האקירובאים, הגדיל לעשות אתמול במאמר שבו הפך את צה"ל לבעיה העיקרית של המדינה. ציפי לבני, שמכהנת בתפקיד הזה בדרך כלל אצל שביט, יכולה לנוח), ובשתיקת הכבש המבוהל של ראש הממשלה.
יש גורמים בסביבתו של ראש הממשלה שמרבים להכפיש את הרמטכ"ל ולהפוך אותו לבעיה האסטרטגית שמאיימת כרגע על מדינת ישראל. אבל הם, לפחות, עושים את זה בשקט.
יש במסמך הזה לא מעט רמזים לכך שמחבריו קרובים אצל "צוות החווה" המפורסם. מוזכר שם האלוף טל רוסו, שמיועד להחליף את גלנט בפיקוד הדרום והיה תמיד מחביבי אנשיו של שרון (במקרה הזה, הדברים לא נאמרים לגנותו). עובדה נוספת: במסמך הנלווה שפורסם מצוין הקשר בין תא"ל רוני נומה לעמרי שרון.
הקשר הזה ידוע גם הוא למתי מעט, בהם אנשי "צוות החווה". גם השימוש בדימוי של "דוד לוי", בהקשר של גבי אשכנזי וההיעלבויות שלו, מוכר ופופולרי בקרב אנשי שרון לשעבר, שעשו לא מעט קילומטראז' על הסיפורים האלה בדורות הקודמים. כך שיש סימנים העשויים להעיד על זהות כותב המסמך. עכשיו נחכה למשטרה.
החלק המזעזע של המסמך שייך למה שעוללו לגבי אשכנזי. החלק המדאיג שבו שייך לכוונה למנות את האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל. בניית הפרופיל שלו בתקשורת, חידוד חילוקי הדעות בינו ובין אשכנזי במהלך "עופרת יצוקה", שרטוט מעלות האופי המפורסמות שלו (ניסיון, אנושיות, פיקוד וכו'), מלאכת מחשבת של ממש. המציאות, כמובן, שונה לגמרי.
כל מה שיסופר כאן על גלנט מובא מידע אישי. לא מקורות עלומים, לא שמועות ולא ספקולציות. ניסיון אישי צמוד, נטו. הכוונה של ברק ואנשיו למנות את יואב גלנט לרמטכ"ל צריכה להדיר שינה מעיניו של כל מי שהמדינה הזו חשובה לו. גלנט בוחש בפוליטיקה ללא לאות, לא לוקח שבויים ומקדש את המטרה בלי כל קשר לאמצעים.
הוא לא נולד כזה. כשהגיע לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה הוא היה "בתול" פוליטית ותקשורתית. גם קצת תמים. צעדיו הראשונים בתפקיד היו מגושמים. גם תקלות לא חסרו. אבל עד מהרה הבין את הפרינציפ, הסיק מסקנות, למד בתנועה והתביית. וכאן המקום להבהרה: הטקסט שאני כותב היום נכתב בנימה אישית. מתוארות בו חוויות אישיות. לא קל לי לכתוב אותו. אבל כשאני מנסה לעשות איזון אינטרסים בין המשך
בתחילת כהונתו של גלנט כמזכ"ץ קיבלתי סיפור על חיכוך שהיה לגלנט עם הצמרת הצבאית של אז, בעקבות אירועים מסוימים סביב ערפאת במוקטעה. הסיפור הגיע ממקור ראשון, מוסמך ומתועד. זמן קצר אחרי שביקשתי תגובה, התקשר פוליטיקאי בכיר (מאוד) לעורך "מעריב" דאז וביקש ממנו שיבקש ממני שארד מגלנט.
העורך דיווח לי על השיחה. כמובן שלא ירדתי מגלנט. העניין פורסם בטור הזה, לפני כמה שנים. זו הייתה הפעם הראשונה שפוליטיקאי מתקשר אליי כדי להשתדל בשביל איש צבא. תמיד יש פעם ראשונה.
אחר כך החל גלנט לשייט במסדרונות הכוח כדג במים. הוא הפך לחבר מן המניין ב"פורום החווה" הוא התחיל להתעניין בפוליטיקה. ניהל שיחות פוליטיות רבות, קבועות, עם גורמים שונים. היה ברור כבר אז שהוא מכוון גבוה. במקביל, החל להופיע באירועים הנכונים, לטוות את הקשרים הנכונים. גלנט נהנה היום מרשת סבוכה של קשרים בחלונות הכי גבוהים של הפוליטיקה, הכלכלה, המשפטים והכוח במדינת ישראל. הוא מורגל בניחוח עשן הסיגרים המשובחים.
כעיתונאי, שיתפתי פעולה עם התופעה הזו. הפיתוי של קשר רציף והדוק עם מזכירו הצבאי של ראש הממשלה קשה מנשוא. המזכ"ץ, במדינת ישראל, הוא האיש שיודע את כל הסודות. יותר מראש המוסד, יותר מראש השב"כ, יותר מהרמטכ"ל. יותר מראש הממשלה. הסיבה פשוטה: המזכיר הצבאי מקבל את כל החומר, מכולם. הוא מווסת אותו עבור הקברניט. ראש הממשלה קורא מה שהמזכ"ץ חושב שחשוב שהוא יקרא.
מדובר בעוצמה אדירה. חסרת תקדים. אדם אחד שמרכז את כל זה, שאחראי על הקשר והסינרגיה בין מערכת הביטחון וזרועותיה השונות ובין המנהיג והזרוע המדינית. שגיאה קטנטנה שלו יכולה לגרום לאסון. שיקול דעת מוטעה יכול להמיט קטסטרופה. התפקיד הזה הפך למוטציה מסוכנת במהלך השנים. זו בדיוק הסיבה שבגללה הוחלט לחוקק את חוק המטה לביטחון לאומי. להעביר חלק מעוצמת המזכ"ץ לגוף מטה מסודר. בשטח, זה לא ממש קורה.
המזכ"ץ היה פעם אלוף משנה, אחר כך תת אלוף, אחר כך אלוף. קח קצין בדרגת אלוף, עם כל הפאסון והאגו שנלווים לזה, תן לו את כל האינפורמציה הכי חשאית במדינה, שים אותו במרכז העצבים של המערכת המדינית והפוליטית, הפוך אותו לאיש הכי חזק ליד ראש הממשלה, מה קיבלת? שום דבר טוב לא קיבלת. מדובר בתפקיד משחית. מעטים מאוד הצליחו להיחלץ ממנו בשלום (גדי אייזנקוט אחד מהם. משה קפלינסקי איבד שם את תמימותו, אבל נשאר איש ישר).
גלנט הגיב מול כל העושר הזה כמו אבו, הקוף של אלאדין, כשנחשף לעושרה של מערת הפלאים. למתבונן מהצד נראה שהוא לא הצליח לכבוש את יצרו. גלנט סיים את תפקידו בלשכת ראש הממשלה כחבר של כבוד בפורום החווה. אין בעניין הזה קלון או עברה פלילית. אולי קצת חוסר נוחות. אחר כך מונה לתפקיד אלוף פיקוד הדרום. אחרי ההתנתקות אמור היה הדרום לשקוע בשלווה, אבל המציאות הייתה הפוכה לגמרי.
גלנט מצא את עצמו באיזור מלחמה. הקסאמים הלכו והשתכללו, אחר כך נחטף גלעד שליט (כן, אצל גלנט), ואחר כך הגיע זמנה של "עופרת יצוקה". בינתיים הוא המשיך לשייף את חושיו הפוליטיים החדים, הרחיב את קשריו ונראה כי זיהה את התנועה ימינה של דעת הקהל והמערכת הפוליטית.
גלנט סיגל לעצמו במהירות את הפוזה של הגנרל הלוחמני, השש אלי קרב, זה שרוצה להדביר את חמאס אבל המבוגר האחראי בירושלים (או בקריה) לא מרשה לו. אפשר להניח שידע שהפוזיציה הזו תועיל לו בהמשך. הוא צדק.
בינתיים פרצה "עופרת יצוקה". המכה האווירית ניחתה בשבת בצהריים. הפעולה הקרקעית נדחתה בימים ארוכים. מזג האוויר היה גרוע, הדרג המדיני (אולמרט, ברק, לבני) היסס. גלנט שידר, לכל מי שהקשיב, שהוא דוחף קדימה, ממש מתפוצץ, רוצה כבר להיכנס לעזה.
אמירתו הייתה הגיונית ושפויה. שאלתי אותו עליה. הוא הכחיש מיד. פרסום כזה סותר את הפוזה שאימץ לעצמו. הצלבתי את הידיעה, שאלתי שוב. הוא שוב הכחיש. הסברתי לו שאין כאן ניסיון להשחיר את פניו, אין לי כוונה לצאת בכותרות, מדובר בניואנס שאשתמש בו בתוככי הפרשנות השבועית, עדיף לו שזה ייצא ככה אצלי ולא ידלוף למישהו שיעשה כותרת, איש לא ישים לב ולא צריך להתרגש.
גלנט התעקש להתרגש. ב-31 בדצמבר , יום רביעי, הגשתי שאילתה רשמית לדובר צה"ל בעניין הזה. אבי בניהו חזר אליי והכחיש גם הוא. "יש סטנוגרמות", הזהיר אותי בניהו, "דעתו של גלנט ידועה ונשמעת בכל הדיונים, לא כדאי שתיפול". הסברתי לבניהו שלא מדובר בדיון רשמי, אלא בשיחת מסדרון, ושהדברים ראויים לפרסום צנוע.
זה היה ביום רביעי בערב. תל אביב התכוננה למסיבות הסילבסטר, צה"ל התכונן להיכנס קרקעית לעזה, אני ישבתי וכתבתי את הטור של יום שישי. לקראת חצות צלצל הטלפון הנייד. גלנט על הקו. שיחה אחרת לגמרי מכל אלה שנוהלו בינינו בעבר. הוא היה על טורים גבוהים. הסברתי לו שאין בי כוונת זדון, שמדובר בסיפור קטן שיפורסם, אם בכלל, באותיות הקטנות, אבל הוא לא הקשיב.
בשלב מסוים החל לצעוק. נדמה לי שאפשר היה לשמוע אותו, מפיקוד הדרום, גם בלי הקו הסלולרי. "אני לא אתן לך ולבניהו לחסל אותי". צרח אלוף הפיקוד, והמשיך לצרוח במלוא גרונו. ניסיתי להסביר לו שלהעליל עליי או על בניהו שאנחנו מנסים לחסל אותו זו שטות מוחלטת. הרי רק לפני שבועיים שנינו כמעט התאבדנו בשבילו. אבל הוא בשלו. המשיך לצרוח עד שנאלצתי לנתק.
שבתי למלאכת הכתיבה. זמן קצר אחר כך, נדמה לי שזה כבר היה ממש בחצות, צלצל פרקליטו של גלנט. אחד הפרקליטים המובחרים במדינה. דורי קלגסבלד שמו. פרקליט השווה מיליונים. אני, וגם אתם ברובכם, לא יכולים להרשות אותו לעצמנו.
הוא, למשל, הכין את ראש הממשלה נתניהו לעדותו בפני ועדת טירקל השבוע. הפעם הייתי אני מי שהרים את הקול. גם השיחה הזו הסתיימה בטריקה. נדמה לי שהיא הייתה הדדית. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התקשר אליי פרקליט צמרת בשליחותו של קצין בכיר. נו, טוב. תמיד יש פעם ראשונה.
הסיפור פורסם באותיות הקטנטנות של שולי השוליים של הטור, איש לא שם אליו לב, ועופרת יצוקה נמשכה. יחסיי עם גלנט לא שבו מאז למסלולם. טוב שכך. התנהגותו באותו לילה זעזעה אותי. האסימון שלי נפל. באיחור גדול, אבל מוטב מאוחר. אמרתי לעצמי שיכול להיות שהוא היה במתח כבד לאור העובדה שזמן קצר אחר כך החלה הפעולה הקרקעית. השארתי, באותו שלב, את התקרית הזו ביני לבינו. לא סיפרתי ולא כתבתי.
דילוג קצר לאחור: זמן קצר לפני "עופרת יצוקה" התברר שקלמן ליבסקינד, תחקירן "מעריב" החרוץ, משלים כתבה על מעלליה של משפחת גלנט במושב עמיקם שבו היא מתגוררת. גלנט פנה אליי לעזרה. גם פרקליטיו פנו. חשבתי שהם צודקים. הבנתי שמדובר בזוטות, ויכוח על שביל צדדי או משהו כזה.
חשבתי שלפרסם שטות כזו ערב מלחמה זה חוסר אחריות. להיטפל לאלוף זמן קצר לפני שהוא אמור לצאת וללחום בחמאס זה מיותר. ניסיתי להפעיל את השפעתי ב"מעריב". נתתי כמה עצות לגלנט ואנשיו. אפילו נקלעתי לריב לא קל עם עורך "סופשבוע" דאז, שחר אלתרמן, והודעתי לו שאם התחקיר הזה יפורסם, לא אכתוב יותר במוסף. העורך עמד בלחץ.
גם אבי בניהו, דובר צה"ל, סייע. דיבר עם העורך, הפעיל לחצים, עשה כל מה שהוא יודע לעשות. זו הייתה הסיבה ששאלתי את גלנט איך הוא מעז לחשוב שאני ובניהו מנסים לחסל אותו שבוע או שבועיים אחרי הפרשה הזו. הוא הרי יודע בדיוק מה ניסינו לעשות למענו.
כך או אחרת, התחקיר פורסם. "עופרת יצוקה" פרצה במקביל. התחקיר נשכח והצהיב. כעבור זמן מה, פרסם ליבסקינד חלק נוסף. מצאתי זמן וקראתי את שניהם. חלק א' וחלק ב', אני ממליץ לכולם. אחד התחקירים הקשים והמזעזעים שפורסמו כאן על אישיות בסדר הגודל של גלנט. מסוג התחקירים שלא מותיר אחריו סימני שאלה, אלא רק סימן קריאה אחד גדול.
ובהזדמנות הזאת: אני מתנצל בפני קלמן ליבסקינד ובפני שחר אלתרמן. לא הייתי צריך להתערב. הייתי צריך לתת לכם לעשות את עבודתכם. טוב שעשיתם אותה.
נחזור ל"עופרת יצוקה". ביום שישי, במהלך המלחמה, הופיעה לפתע, בטורו של נחום ברנע ב"ידיעות", תמונה של גלנט קופץ מנגמ"ש הפיקוד שלו בציר פילדלפי, ליד הים. תמונת ניצחון הירואית. רק תחבושת לבנה על הראש הייתה חסרה לו שם. לא הופיע קרדיט לצלם שצילם את התמונה הזו. התעניינתי בדובר צה"ל, מתברר שהיא לא צולמה על ידי צלם רשמי של דו"צ.
גלנט , מתברר, מצא לעצמו מודל. אריאל שרון. אף שהוא גבוה ממנו בהרבה, וגם אתלטי, הוא סיגל לעצמו את ההליכה הכבדה, הגמלונית, את חיתוך הדיבור, גם כמה מביטויי הלשון השרוניים הטיפוסיים. כמו שרון ב-73' כך גלנט בעופרת יצוקה", זה שרצה לעשות את העבודה אבל ה"רעים" עצרו אותו. הבעיה היא, ששרון כבר שכב באותם ימים בתרדמת. ומישהו, לעומת זאת, כיסה אז את העיר באר שבע בכרזות "באר שבע עם גלנט". איפה גשר הגלילים כשצריך אותו.
אגב, בוויכוח על "עופרת יצוקה" אני בצד של גלנט. זה, בעצם, הצד של אולמרט. ראש הממשלה רצה להמשיך את המבצע עד הסוף. להפיל את חמאס. לנסות להביא את גלעד שליט. המשימה הייתה קרובה. בהישג יד. עזה, כמו שתיאר את זה אחר כך אשכנזי, התנדנדה. הבעיה הייתה שאהוד ברק התנגד, גבי אשכנזי היסס, גם ציפי לבני רצתה להפסיק.
אולמרט ידע שאין לו זכות מוסרית ללכת פנימה חזק, מהלך שיגרום אבדות לא קלות כשהוא כבר ראש ממשלה שתוקפו פג. כדי לעשות את זה הוא היה זקוק לגיבוי של השר, או של הרמטכ"ל. הוא לא קיבל את הגיבוי הזה.
כך הוחמצה הזדמנות היסטורית לשנות את פניה של עזה, לבצע "חומת מגן" ברצועה, לפרק את הפצצה הזו לפני שהיא מתפוצצת. כשניאלץ לעשות את זה בפעם הבאה, זה כבר יהיה הרבה יותר יקר. אבל הוויכוח הזה נמצא עכשיו בשוליים. אסור שהוא יסיט את תשומת הלב מהעניין המרכזי.
זמן קצר אחרי "עופרת יצוקה", התברר עוד משהו. באחת השבתות, בעיצומו של המבצע, נקבעה הערכת מצב אצל הרמטכ"ל. לשכתו של אלוף הפיקוד ביקשה לדחות אותה בכמה שעות. בדיעבד, התברר כי יואב גלנט בילה באותו יום באירוע חגיגי בביתה של אישיות כלכלית בכירה בתל אביב.
משהו בנורמות השתבש לגמרי. באותם ימים הקפיד הרמטכ"ל אשכנזי להדיר את רגליו מביתו בכפר סבא. 19 או 20 יום ישן אשכנזי בקריה, התקלח במשרד, כדי להזדהות עם הלוחמים. המפקד הישיר שלהם, התברר, נהג אחרת.
הטינה בין גלנט לאשכנזי ארוכה. אפשר להגיד אפילו היסטורית. אשכנזי, הילד השחור מהמושב, האיש שהתקדם עקב בצד אגודל, נלחם בשיניים ובציפורניים על מעמדו, נזרק מהדלת וחזר מהחלון. גלנט הוא ההפך הגמור. התקווה הלבנה, האיש המחובר והמקושר.
הבדלי הסגנון ביניהם בולטים למרחוק. זה לא רק אותה ארוחת צהריים במלחמה. אשכנזי יודע, למשל, שגלנט הופיע במסיבת יום הולדת שערך חברו הטוב ביותר של אהוד ברק בחווילתו המפוארת בכפר שמריהו יומיים אחרי שכור גרעיני הופצץ על ידי מטוסים עלומים בסוריה.
גם ברק היה במסיבה הזו, אבל מבחינתו זה מובן לגמרי. היה צורך לשדר "עסקים כרגיל", מבחינת גלנט, לא שאסור לו לבוא למסיבה. מותר לו. אבל על פי הנורמות של אשכנזי מדובר בקלקול חמור, הגובל בהשחתה.
אפשר להבין מאיפה צמחה הגישה הזו של אשכנזי. האיש שנדחה בגלל ש"פורום החווה" החליט שדן חלוץ יהיה רמטכ"ל, האיש שהביט בעיניים כלות על המזכירים הצבאיים המתקלקלים ושנשבע שאצלו זה לא יקרה. כשעלתה האפשרות למנות את גלנט לסגנו, התרומם אשכנזי על רגליים אחוריות.
בסופו של דבר מונה גנץ. העימות הזה התנהל בשוליים, מאחורי הקלעים, ולא חרג ממלחמות גנרלים אחרות שידענו לאורך ההיסטוריה. עד שהחל המסע להדחת אשכנזי, שתואר בעמודים האלה בפרוטרוט בחודשים האחרונים. ולכן, גם אם "מסמך גלנט" מזויף, המציאות לא. היא אמיתית, היא באושה, והיא שלנו.
יואב גלנט סירב להגיב או להתייחס לשאלות שהופנו אליו לקראת פרסום כתבה זו. זכותו.
אקו"ם