לשבור להם את הידיים: שגרה של ועד עובדים

הנהלות מונעות בדרכים אלימות מעובדים את הזכות להתאגד. הציבור לא יוצא נגד התופעה בגלל שחינכו אותו לסלוד מהעבודה המאורגנת

ליאור לרנר | 9/8/2010 13:44

אם אשאל את רוב הישראלים מה הם חושבים על העבודה המאורגנת, התשובה תהיה כמעט זהה. מילים כמו "סיאוב" ו-"שחיתות" ודאי יהיו חלק ממנה. מדוע רוב הישראלים חושבים כך? מפני שבמשך שנים ניהלו כאן מערכה מסודרת ומתוכננת נגד ועדי העובדים, נגד האפשרות של אנשים מן היישוב לנסות ולשפר את תנאי העבודה שלהם. הכפישו את ההסתדרות, טענו שהיא מסואבת, שהיא לא דואגת לאינטרס של העובדים, יצאו נגד מינוי מקורבים.

חלק גדול מהטענות הללו לא היה מנותק מהמציאות. ארגון העובדים הוותיק לא היה "טלית שכולה תכלת" ולא אחת גם תרם לתדמית הבעייתית שנוצרה לו. אבל מדוע הציבור הישראלי ממשיך להיות שבוי באותה התפיסה גם כאשר ההסתדרות כבר לא חזקה כפי שהייתה בעבר?

היום חשף הדר חורש ב-nrg מעריב כי חברת פרטנר, זאת שמספקת לחלק גדול מאיתנו שירות של טלפון סלולרי, מונעת מעובדיה להתארגן. איך היא עושה זאת? פשוט מאד. היא נכנסת לתיבת הדואר האלקטרוני שלהם ומוחקת משם מיילים שמציעים לאנשים להצטרף לוועד. כמה פשוט, כמה קל.

המקרה של פרטנר הוא רק קצה הקרחון בשורה של ניסיונות אלימים למנוע התארגנויות במקום העבודה. מעסיקים, שבדרך כלל נוהגים להצהיר כי הם "מטפחים את הקשר עם העובדים", ואפילו לעיתים מזמינים אותם להצטרף "למשפחת עובדי החברה" לא חוסכים באמצעים כאשר מדובר בעובדים שרוצים להתארגן.

לפני מספר שנים, כאשר התאגדו עובדי מפעל חיפה כימיקלים-דרום שלחו מנהלי המפעל מאבטחים שימנעו מהם להיכנס לשטח החברה. חשוב להבהיר שהמאבטחים האלו לא היו מהסוג שעומד בכניסה לקניון ומבקש "לפתוח תיק בבקשה" אלא חבורת בריונים שנשכרו בכדי להכות. את אותו ערב אלים בשערי המפעל בדימונה סיימו מספר עובדים בבית החולים. גם על יו"ר ההסתדרות דאז, עמיר פרץ, שהגיע לתמוך בעובדים, אסרה ההנהלה להיכנס למפעל.

שגרה של איומים, הטרדות והשפלות

בחודש יוני 2008 היו עובדי גן המדע במכון ויצמן בשלבים מתקדמים של חתימה על טפסי הצטרפות לארגון עובדים. במהלך הפגנה שנערכה מחוץ לשערי המכון ניסו מספר עובדים להיכנס למקום. אחד העובדים כנראה לא התנהג על פי הכללים הנהוגים באקדמיה, מה שגרם למאבטחי המכון להכות אותו ולשלוח אותו לבית החולים עם ברך מרוסקת.

גם מרצי האוניברסיטה הפתוחה, שניהלו למעלה משנה וחצי מאבק בכדי לקבל קביעות השתתפו בעימותים אלימים עם מאבטחים ששכרה ההנהלה. הדוגמאות הללו הן טיפה בים גדול של אלימות המופנית כלפי עובדים שמעוניינים להיות חברים בוועד. איומים, השפלות והטרדות הם עניין שבשגרה עבור מי שנתפס על ידי ההנהלה כיוזם המהלך.

למה זה קורה? ואיפה לעזאזל המשטרה, או אפילו פקחי משרד התמ"ת שאמורים לאכוף את חוקי העבודה?

זה קורה בגללנו, בגלל שאנחנו ממשיכים להיות לקוחות של אותן חברות, בגלל שאנחנו עדיין שבויים בתפיסה שארגוני עובדים זה רע, זה סיאוב, זה שחיתות. בגלל שכאשר מזכירים את צירוף המילים "ועד עובדים" ישר אנחנו מדמיינים את מוזגת התה בבית הוועד הפועל, או את סגן מזכיר המחלקה לשירותי דת במועצת פועלי קריית גת.

ועדי העובדים שצצים בשנים האחרונות כפטריות אחרי הגשם רחוקים מהתפיסה הזאת. הם ועדים דמוקרטים וקטנים שמנסים להשיב מלחמה מול עריצות המעסיק, מול יחסי הכוחות הבלתי סבירים בין העובד למעביד. האם האלימות כלפי העובדים תיפסק? זה תלוי רק בנו. ביכולת שלנו לדרוש מהרשויות להילחם בתופעה ולפעול על פי החוק, ובהבנה שארגוני עובדים בעידן של הפרטה שהולכת וצוברת תאוצה הם גאולה לעובד, למעביד ולחברה כולה.