הילדים שמתים כדי שיהיה לנו סלולרי חדיש
בכל פעם שרוטט לכם האייפון, זכרו את אחד העימותים האלימים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה - מלחמת מחצבים בקונגו
ידיעה אחרת, שהייתה אף היא בחדשות בשבוע האחרון, אבל העסיקה את התקשורת פחות, כמדומה, נוגעת לקרביהם של הטלפונים הסלולריים, ולא רק שלהם. למעשה, של כל המכשירים האלקטרוניים המתקדמים. חוק הרפורמה הכלכלית, שעליו חתם נשיא ארצות הברית ברק אובמה, כולל סעיף הדורש מהחברות המייצרות את הגאדג'טים האהודים להקים מנגנון פיקוח, המאתר את מקור המחצבים המרכיבים את המכשירים.
הטלפונים האהובים והנחוצים כל כך, הכרח לא יגונה, נושאים בתוכם, מתברר, מרכיבים מגונים ביותר. המינרלים שמרכיבים את המעגלים המשורטטים שלהם המאפשרים למעבדים שלהם לחשוב, ולגופם לרטוט - מממנים, כך טוענים ארגוני זכויות אדם וצרכנות, את העימות האלים והנורא ביותר מאז מלחמת העולם השנייה - מלחמת האזרחים של קונגו.
באחת התמונות הנפוצות בתקשורת בחודשים האחרונים נראה נער צעיר וצנום, לבוש סחבות ויחף, כשבידיו את חפירה נעוץ בבוץ. הנער האלמוני בן ה-15 כורה זהב מאז שהיה בן שמונה. הסיפור המצמרר של מחצבי העימות משתקף כאן בפשטותו הנוראה. קונגו מייצאת לעולם כמה מתכות נחשקות, אחת מהן היא קולטן, שממנו מפיקים טנטלום, מרכיב חשוב בטלפונים סלולריים. טנטלום הוא מוליך שאינו מתחמם גם כשהרכיב זעיר. הוא משמש במגוון רחב מאוד של מכשירים אלקטרוניים.
מתכת נוספת היא הטונגסטן, החלק האחראי לרטט העליז בכיסו של מקבל השיחה הסלולרית. הבדיל הנכרה בקונגו משמש בלוחות של רכיבים. ואיך אפשר בלי זהב, הנוצץ גם על אצבעותינו וגם מוליך זרמים חשמליים ברכיבים האלקטרוניים שלנו. השימוש במתכות הללו הכרחי ואין להן תחליף כיום. בגלל הצורך במזעור החלקים, למשל, יש הכרח להשתמש בטנטלום, משום שמתכת אחרת הייתה ניתכת בטמפרטורות גבוהות ברכיבים נאנו-טכנולוגיים. טנטלום גם עמידה בפני קורוזיה וחומצות כימיות, מה שעושה אותה, כאמור, אידיאלית לשימוש בתעשיית הטלפונים.
לכאורה, התהליך די ברור: קבוצה חמושה, אחת מכמה שפועלות בקונגו, בעיקר במזרחה, משתלטת על מכרה, במעשה דמוי פעולת מאפיה. המקומיים, שזוהי פרנסתם, נאלצים לעבוד תמורת סכומים זעומים, לעתים כלל ללא תשלום, ולהעביר את המינרלים לידי הקבוצה שסוחרת בהם. לעתים קרובות באיומי רובים. הקבוצה החמושה מוכרת את המחצבים לסוחרי מתכות מעבר לגבול, ברואנדה או באוגנדה, וקונה בהכנסות נשק.
הרובים בקונגו אינם קישוט כלל וכלל. הם אחראים לפשעי מלחמה מסמרי שיער ולמספר בלתי נתפס של יותר מחמישה מיליון הרוגים, באומדנים המחמירים, במלחמת אזרחים שנמשכה מ-1998 עד 2003 ושספיחיה נמשכים עד היום. זאת, אם ניתן לכנות "ספיחים" את 45 אלף מקרי המוות בחודש ואלפי מעשי אונס שיטתיים ואכזריים במידה שלא תתואר. ילדים ונשים לא רק עובדים במכרות בתנאי סכנה קשים של התמוטטות, תשישות, רעב ומחלות. הם גם מסייעים בתהליך ההברחה.
"הסבל גרם לנו ללמוד איך לעשות את העבודה הזאת", אומרת ל"רויטרס" מארי, אם לשמונה שמבריחה זהב מהמכרות ומחביאה את המזומנים תחת כובעה, שעליו כתוב "אני אוהבת את ישו".
"לא יכולנו לעשות שום דבר", היא מוסיפה. גברים המשמשים
את ההכנסה של המיליציות של קונגו מהטנטלום ושאר המינרלים קשה לאמוד. מעריכים שהיא עומדת על עשרות ואפילו מאות מיליוני דולרים בשנה. אלא שמהרגע שהמחצבים יוצאים מהמכרה ועד שהם מגיעים למעגל החשמלי במכשיר של "אפל", HP, "דל" או "סוני", הם עוברים כ-20 ידיים. כשהם עוזבים את אפריקה הם עוברים קודם באסיה, שם הם מותכים במפעלים, לעתים יחד עם מתכות אחרות. אין דרך להקנות להם טביעת אצבע ייחודית.
שימושיהם של מחצבי העימות אינם תגלית חדשה. לפני כשנתיים אמרה ל"אינדיפנדנט" חברת פרלמנט בריטית לשעבר, אונה קינג: "ילדים בקונגו מתים במכרות כדי שילדים באירופה ובאמריקה יוכלו להרוג חייזרים דמיוניים בסלון שלהם".
וכמו תמיד ביחס לאפריקה, המערב מגיב לאט ובאיחור, אבל מגיב, ולו כדי להשקיט את מצפונו. כמה יוזמות בזמן האחרון מכוונות "לנקות" את הסחר במינרלים מדם. אבל כדי להבין מדוע עתידה זו להיות משימה קשה, אולי בלתי אפשרית, יש תחילה לספר את סיפורה העגום של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.
אי אפשר לתחום בקו ברור את תולדות סכסוכי הדמים ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. על סמל המדינה מופיעות שלוש מילים: "צדק, שלום, עבודה". אפשר לומר שבהיסטוריה המודרנית שלה מעט מאוד מכל אחד מהם. ניתן להתחיל לפני מאה שנה, בתקופת השלטון הבלגי שביצע רצח עם באוכלוסיה המקומית (הבלגים הרגו יותר מחמישה מיליון קונגולזים. יש אומרים עשרה מיליון). אפשר להתחיל עם תומו, בשנות השישים, עם ההפיכה הצבאית של מובוטו ושלטונו האכזרי והמושחת (ישראל סייעה למובוטו באימון צבאו, והוא אף התגאה בכנפי צניחה ישראליות).
קשה להגיד אם הפרק הנוכחי ברוטלי יותר או פחות מקודמיו, אבל קשור לשלהי שלטונו של מובוטו. מלחמת קונגו הנוכחית היא למעשה מלחמת הכל בכל. בחלקה היא קשורה לכך שצבאות אוגנדה ורואנדה פלשו לקונגו כדי לסייע למורד לוראן קבילה להדיח את מובוטו ב-1997. קבילה ניסה להשיב אחר כך את הצבאות הזרים לארצותיהם, אבל זה לא מצא חן בעיני המדינות השכנות, שתמיד התאוו לנתח מקונגו הגדולה. הם הקימו מיליציות שתקפו את הצבא של השלטון הצעיר. קבילה גייס לצדו את אנגולה, נמיביה וזימבבואה, וכך נתהוותה מלחמה שסחפה את כל מרכז אפריקה למרחץ דמים.
תוצאות מלחמת האזרחים האיומה של רואנדה מסבכות עוד יותר את התמונה. פליטים בני ההוטו, שאיבדו את השלטון ברואנדה, ברחו לקונגו באמצע שנות התשעים מפחד נקמת הטוטסי. הם התעמתו עם בני הטוטסי במזרח קונגו, שהקימו אף הם מיליציה חמושה. הכוח העיקרי של בני ההוטו במזרח קונגו, "הכוחות הדמוקרטיים לשחרור רואנדה", ה-FDLR, הטיל אימה על אזרחים במשך 15 השנים האחרונות והוא פעיל עד היום.
מספר ההרוגים בעימות הממושך, כאמור, נאמד בכחמישה מיליון. אזרחים נטבחו באש רובים ובמצ'טות. אחת השיטות להלך אימים על האוכלוסייה האזרחית היא האונס, בדרך כלל אונס קבוצתי. 7,500 מקרי אונס תועדו בבתי החולים של מזרח קונגו בתשעת החודשים הראשונים של 2009. אחדות מהנשים שנאנסו מתו אחר כך מפצעיהן. אחרות נזקקו לשיקום ממושך בבתי החולים. האומללות שבקורבנות נחטפו כדי לשמש שפחות מין והוחזקו חודשים על ידי שוביהן. לא מעט נשים עברו שיקום, חזרו לכפרים ואז נאנסו שוב.
השלטון הנוכחי, בראשות ג'וזף קבילה, בנו של המנהיג הקודם, מנסה, לפחות לכאורה, לשים סוף לסכסוך ולפרק את המיליציות החמושות. אולם גם הצבא אינו טומן את ידו בצלחת כשמדובר בהרג אזרחים. בשנה שעברה נעשה ניסיון לפרק את ה-FDLR בסיוע צבא רואנדה. מצד אחד, המורדים טבחו כפרים שלמים כ"עונש" על נאמנות לממשלה. מצד שני, חיילי צבא קונגו טבחו באזרחים "כעונש" על סיוע למורדים. כך שכל ניסיון להציג תמונה שבה יש טובים ורעים פשוט חוטא לאמת.
ובחזרה למחצבים: ארגון אמריקאי ששמו ENOUGH יצא נגד מחצבי העימות. הארגון יצא במסע פרסום מחוכם ושחרר סרטון חיקוי לפרסומת המפורסמת של "אפל": " שלום, אני מאק ואני פי-סי", בכיכובו של שחקן "הבית הלבן", ג'וש מלינה.
בפרסומת שני דוברים: פי-סי, שכיסיו מלאים בטנטלום, טונגסטן, בדיל וזהב והוא מספר איך הוא מממן את המלחמה הקטלנית בעולם בקונגו; ואילו מאק שבכיסיו אותו הדבר, מכיר בכך שלשניהם יש למעשה לא מעט במשותף. אנשי הפרויקט ביקרו בקונגו, במכרות שאליהם יכלו להגיע, וחזרו עם המלצה: על הצרכנים לדרוש מחברות האלקטרוניקה לשיווק מוצרים נטולי מחצבים שנויים במחלוקת.
ברפורמה הכלכלית שהעביר אובמה לאחרונה, נדרשות חברות אלקטרוניקה לדווח על מקור המינרלים שבהם הן משתמשות לייצור הרכיבים שלהן לרשויות המסחר בארצות הברית. אמנם החוק אינו אוסר רכישת מינרלים מקונגו, אבל הוא מחייב את החברות לציין את המקור באתרי האינטרנט שלהן, כדי שצרכנים יוכלו להחליט אם הם מעוניינים לרכוש מוצרים שמקורם באזורי העימות.
כמו במקרים רבים אחרים, המסקנה העיקרית של המחוקק היא שעל הצרכן להחליט כיצד לנהוג. גם כאן לא ננקטו צעדים של ממש כדי להכריח את התאגידים הגדולים לפגוע ביודעין ברווחיהם. הצרכן הוא שאמור למחזר כדי למנוע התחממות גלובלית, להחרים חברות טקסטיל על פי ראות עיניו כדי לא לתרום לסדנאות היזע בעולם השלישי, וכעת, לבדוק בציציות של חברת הטלפון הסלולרי שלו.
חוסר התוחלת שבצעד כזה מתבהרת עוד יותר מדברי החברות הסלולריות עצמן. סטיב ג'ובס, מנכ"ל "אפל" צוטט ב"ניוזוויק": "אנחנו דורשים מכל הספקים שלנו להתחייב בכתב שאינם משתמשים במחצבים מאיזורי עימות, אבל למען האמת, אין שום דרך שבה הם יכולים להיות בטוחים בכך. עד שלא תימצא דרך לשייך באופן כימי את המינרל למכרה שממנו נחצב, זאת בעיה קשה מאוד".
כמו במקרה של יהלומי דמים, כאשר הקמת מנגנוני הבקרה מוטלת על החברות, קשה לצפות מהן לעשות מאמץ גדול מדי ולהכריח אותן להתעניין במשהו שאינו קשור לשורת הרווח בדוחות הרבעוניים שלהן. הן מעולם לא היו טובות בזה.
גורמים המכירים מקרוב את העימות בקונגו אומרים שקל מאוד לטעות ולהציג את נושא מחצבי העימות באופן פשטני. האמת במקרה הפרטי הזה, כמו בהקשר הכללי של המלחמה בקונגו, מורכבת הרבה יותר מכפי שהיא מוצגת בתקשורת. המלחמה בקונגו אינה סתם סכסוך אתני בין מיליציות צמאות דם.
מדובר בסכסוך על קרקע, על כסף, כוח ומשאבים. שכנותיה של קונגו - רואנדה ואוגנדה, זקוקות לקרקע ומבקשות לשלוט באיזור העשיר במחצבים, בגלל עוניין והמחסור בשטח. הן משתמשות במכרות כדי לערער את היציבות השלטונית באזור. סין אף היא שחקנית כבדת משקל בתמונת המינרלים, כצרכנית הגדולה ביותר של מתכות. היא משלמת כסף ישירות לממשל, קונה מכרות ומפעילה אותם.
מנגד, קונגו הייתה רוצה ליהנות בעצמה מהמחצבים, אבל מתקשה להחיל את שלטונה על האזור.
התאגידים הגדולים, ענקי האלקטרוניקה, רוכשים את עושרה של קונגו בזול, בין אם מי שהפיק אותו הרוויח פרוטות ובין אם הועסק בתנאי עבדות. בסופו של דבר, הסיפור של מחצבי העימות הוא סיפור של מדינה עשירה באוצרות טבע, אבל ענייה בכל מובן אחר, שבאורח טרגי, אינה מצליחה לקצור את פירות עושרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם