אמא אדומה
רות לוביץ' הוכיחה בחייה ובמותה את האמרה שקומוניסט, או שהוא מת בגיל 18 מכדור של רובה, או שהוא חי לנצח. מי שהייתה ממייסדי חד"ש אף קיבלה בשנת 1971 את אות לנין. בשבוע שעבר הלכה לעולמה בגיל 104. "היא האמינה שאדם פוליטי צריך לעשות את כל מה שהוא יכול", מספרת תמר גוז'נסקי
"לפני שנתיים, בבחירות 2009, היא כבר הייתה בת 102 ועדיין הלכה להצביע, כי להצביע בבחירות זה חשוב", מספרת בחיוך חברת הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי, שותפתה לדרך וחברתה של לוביץ'. "בגילה המתקדם היא הלכה ברגל לתחנת הקלפי שהייתה ממוקמת בבית ספר, עלתה בכוחות עצמה במדרגות, ויחד ניגשנו לוועדת הקלפי. הם לא האמינו כשהסתכלו בתעודת הזהות שלה וראו בת כמה היא. כמה חודשים קודם לכן נערכו הבחירות המוניציפליות לעיריית תל אביב וגם אז היא הצביעה לדב חנין. היא הכירה אותו מיום היוולדו והייתה מיודדת עמו מאוד. היא האמינה שאדם פוליטי צריך לעשות כל מה שהוא יכול".
הפוליטיקה הייתה בנשמתה של לוביץ' שהפכה לאגדה עוד בחייה. "הספר שלה, 'בחרתי לחיות במאבק', היה סוג של מוטו", אומר יואב גולדרינג, חבר מועצת עיריית תל אביב וחבר במפלגת חד"ש. "היא גם הייתה סימן להנהגה נשית לצדן של גוז'נסקי ואסתר וילנסקה, נשים חשובות בפוליטיקה הישראלית. דמות שנושאים אליה עיניים, כמו יתר בני דורה ששימשו דוגמה למה שנקרא,'שחייה נגד הזרם'".
"אפשר לומר שגם ברחוב הערבי וגם ברחוב היהודי הייתה חלוקה לפוליטיקה ליהודים ולפוליטיקה לערבים", הוא מוסיף. "רות לוביץ', וכן תופיק טובי או מאיר וילנר, שימשו יחד דוגמה לסלעים איתנים שהתעקשו על שותפות ערבית-יהודית, שגם בזמנים קשים ביותר של ייאוש נשאו את לפיד התקווה. זה משהו שאנחנו, הדור הצעיר במפלגה, יכולים לקחת כדוגמה מהם".
רות ורשביאק נולדה בוורשה להורים דתיים, אבל למדה בבית ספר חילוני. אז כנערה החלו המאבקים וההתעקשויות על הדרך, שבה האמינה שתהיה מנת חלקה לאורך כל חייה הארוכים. היא התעקשה ללמוד בתיכון למורת רוחו של אביה, ואף החלה לעבוד כדי לממן בעצמה את הלימודים. כשהייתה בת 23 עלתה לארץ עם חבריה מתנועת השומר הצעיר והתיישבה בקיבוץ בנימינה, בפאתי המושבה בעלת אותו השם. שם גם פגשה את בעלה זרח לוביץ', אב שני בניה, איתן ודוד, אשר נפטר ב-1984.
בעבר סיפרה כי היא וזרח מעולם לא התחתנו - אף שחתונה דווקא נערכה, והיא, רות, אפילו נכחה בה. אולם לא ליד בעלה המיועד, אלא בקהל. בחופה עמדה חברתה הטובה של לוביץ' והעדים היו שני אחיה, מאחר שהיא הייתה בחודש התשיעי להריונה וכרסה בין שיניה.
זמן קצר לאחר מכן עזבה את הקיבוץ, לאחר שהתקבלה כחברה במפלגה הקומוניסטית, ועברה לתל אביב. "זה אמנם היה מוקדם מבחינתי, אבל אני יודעת שבתקופת השלטון הבריטי היא הייתה חברה במפלגה הקומוניסטית וזה היה אסור על פי החוק, לכן עד 1942 כל הפעילות הייתה במחתרת", מספרת גוז'נסקי. "רות עבדה כדי להתקיים בעבודות משק בית. הטילו עליה לעמוד בראש מסגרת שנקראה 'עזרה אדומה'. התפקיד שלה בעצם היה לסייע למשפחות של קומוניסטים אחרים שהבריטים עצרו, אשר נשארו בלי תמיכה או לפעמים בלי מפרנס".
באותה תקופה אף
עוד הוסיף הבן: "הבית שלנו בנווה צדק (אותו הבית שבו גרה מאז שקנו אותו הוריה בשנות השלושים, כשנווה צדק לא הייתה סמל סטטוס לשגשוג כלכלי, ג"ג) תמיד היה בית פתוח: גם חברים שלה וגם שלנו, תמיד היו המון אנשים בבית. התעסקנו בפוליטיקה כילדים, לא מעבר לגיל הטיפש-עשרה, ואחרי זה סלדנו מהרעיון ולא המשכנו בדרכה. זה קצת הפריע לה, אבל היא קיבלה את זה בהבנה. אני זוכר פעם אחת שהייתה הפצצה של מטוס מצרי, והפצצה נפלה ליד הבית שלנו כשהיו בבית עיתונאים. הם נשכבו מתחת למיטה והיא עמדה, חייכה ויצאה החוצה לחפש את אמא שלה, שבדיוק הלכה לקנות בשר כי בזמן אזעקה אין תור", הוא אומר בחיוך. "אני לא חושב שהיא הייתה אמיצה מטבעה, אבל במהלך השנים היא התחשלה ולא נבהלה".
גם חבריה של לוביץ' מציינים את הקשר הבלתי אמצעי שהייתה יוצרת מיד עם העומדים מולה, את היותה אוהבת אדם שתרגמה את ערכי השוויון והשלום לחיי היומיום. כך למשל, הייתה מחלוצות הפמיניזם, כאשר לימדה את נשות כרם התימנים ערכים של קידום מעמד האישה וקשרה חברויות רבות.
כאשר נאמה באחת מוועידות הפועלות, הפריעו לה פעילות מפא"י בקריאות בזמן שהיא נואמת, והתימניות באולם הגנו עליה בחירוף נפש: "אין להפריע לחברה רות!", צעקו . המילה קומוניזם הייתה אז מילה שהס מלהזכיר. "הייתה לה היכולת לשלב גם הבנה פוליטית עמוקה ומחויבות ציבורית לקידום רעיונות שהיא האמינה בהם", אומרת גוז'נסקי.
"רעיונות של שוויון, שלום, שיתוף פעולה בין עמים ובניית עולם חדש של סוציאליזם עם החיים פשוטים. כל המערכה הזאת מבחינתה של רות הייתה לא עניין תיאורטי, אלא מעשה של יום-יום, והיכולת שלה הייתה לתרגם ולהפוך רעיונות כאלו מופשטים לעשייה".
לוביץ' מילאה תפקידים מפלגתיים רבים, וביניהם: חברת הוועד המרכזי של מק"י, חברת הלשכה הפוליטית של מק"י ויו"ר ועדת הביקורת המרכזית של מק"י. במשבר שפקד את המפלגה ב-1965 התייצבה לצדו של מאיר וילנר ותופיק טובי במערכה לשמירת אחדותה היהודית-ערבית של המפלגה, ובהירותה הרעיונית והפוליטית.
היא פעלה רבות לקידום מעמד האישה ונמנתה עם מקימות ארגון הנשים הדמוקרטיות היהודיות והערביות (היום, תנד"י). ב-1952 נבחרה לכהן כמזכירה כללית של הארגון, ומאוחר יותר כנשיאת התנועה. היא כיהנה עשרות שנים בסיעה הקומוניסטית במועצת ההסתדרות ובנעמת, וכן בפדרציה העולמית של נשים דמוקרטיות.
היא נמנתה עם מקימי "ליגה וי" - הארגון להגשת סיוע לברית המועצות במלחמתה בנאצים, ובהמשך עם מקימי תנועת הידידות ישראל-ברית המועצות וחברת הנהגתה. כאות הוקרה לפעילותה העניק לה הסובייט העליון ב-1971 את אות לנין. כמו כן כתבה בעיתונים "קול העם" ואחר כך ב"זו הדרך", והוציאה שני ספרים פרי עטה.
אז גם החליטה - לאחר שיצאה לאור הביוגרפיה שלה עצמה-לעשות בדיוק אותו הדבר לחברים במפלגה הקומוניסטית, שלא היו להם כוח או זמן לעשות זאת בעצמם. היא ראיינה אותם, הקליטה אותם, ויצרה מעין ארכיון. אולם בעוד ארכיון רגיל מבוסס על מסמכים, הארכיון שהיא יצרה היה ארכיון אנושי שמבוסס על סיפורים: החל מסיפורו של מישהו שהיה בוועד פועלי הרכבת כשהקימו ארגון משותף של פועלים יהודים וערבים, וכלה בסיפורה של אשה שהייתה פעילה במפלגה הקומוניסטית והתגלגלה למחתרת האנטי-נאצית.
"היא אמרה שלא יכול להיות שהסיפורים של האנשים הנפלאים האלה ייעלמו כשהאנשים ייעלמו. היום בדיעבד אנחנו יכולים רק להעריץ אותה על זה", מוסיפה גוז'נסקי. "היא עשתה זאת בהרבה אהבה ורגישות. הסיפורים האלה בעצם הופכים את ההיסטוריה מאוסף מסמכים למשהו חי עם בני אדם. זו הראייה הפוליטית הרחבה שלה - עם הרבה אנושיות".
"הייתה לה תאוות חיים אדירה", מוסיף הבן איתן, "היא ראתה את החיים כהרפתקה. היא הייתה עיתונאית, סופרת ופוליטיקאית. היא הייתה אמא ובת נהדרת לאמה, ואף טיפלה בה בשנותיה האחרונות. כשאבא שלי חלה היא עזבה את הפוליטיקה לחלוטין לכמה שנים, וחזרה רק אחרי שהוא נפטר. היא נסעה המון וביקרה בהרבה מקומות. אפשר להגיד שהיו לה חיים מאוד עשירים".
גם בשנים האחרונות השתדלה להיות מעורבת ככל האפשר: חמש שנים לפני כן, כאשר שמעה על משלחת של המפלגה הקומוניסטית לקובה, התרעמה מדוע בין חברי המשלחת לא הייתה אף אישה. את הדרך הקומוניסטית, אומרים כולם, לא זנחה מאחוריה, וכפי שכתבה שנים רבות קודם לכן - את הפתרון ראתה בדור הצעיר, אפילו שכאב לה שבניה שלה בחרו לחיות הרחק מהפוליטיקה כאנשי עסקים מצליחים. "כאב לה שבחרנו לא לקחת בזה חלק, כמו שכאב לה כשהיא הבינה שבאופן טבעי הזניחה את ילדיה ולא הייתה איתם מספיק בגלל העבודה. גם אני הרגשתי כך ובהחלט ביטאתי את זה, אבל גם הודיתי על כך שהיא חיה מספיק שנים כדי שנוכל להתפייס".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם