דודינקה שלי: שנה למותו של דודו טופז
במלאת שנה להתאבדותו של טופז, פותחת חיה גרנובסקי, המנהלת האישית ואשת סודו את כל הקלפים ואומרת "דודו היה ילד קטן. הילד שלי"
עשר שנים פחות חודשיים ניהלה ביד רמה את חייו ההפכפכים של מלך הבידור הכי עצוב, הסלב הכי בודד שהסתובב אי פעם בסצנה. ותמיד דיבר איתה על מוות. "היה אומר לי, כשאני אמות, חיה, איך תספידי אותי", היא בוכה וצוחקת בערבוביה. "והייתי עונה לו, אל תדאג, דודינקה, אני הרי אמות לפניך עם כל מה שאני עוברת איתך. כשהיה במצבים מדוכדכים, דודו היה מאיים עליי - 'עוד תראי, בוז'ה, אני אתאבד בסוף'. הייתי אומר לו, 'דודו, אתה לא תתאבד כל כך מהר'. שנינו לא התייחסנו לאמירות האלה ברצינות. לפעמים הייתי נוזפת בו, 'מי שיתאבד מבין שנינו זו אני'".
אישה גדולה, חיה. אמא אדמה יפה, שמחה, תוססת. הזיכרונות מדודו מרככים את תווי פניה ומאירים אותם. אפילו הסוף המר משחרר ממנה, פה ושם, שבר חיוך מהורהר. כי דודו צדק. כרגיל. הוא התאבד. היא התחתנה. בתיק הקש שלה מונח מכתב ששלח לה מהכלא בליל כלולותיה. גרנובסקי שולפת מעטפה בלוית שוליים. מיישרת את הנייר: "חיה!!! מזל טוב. חבל שלא הספקנו ליישם את אהבתנו לפני שאת מתחתנת... אם את מתחתנת בגיל 43 אז הכל אפשרי. מקווה שאצא מכאן בקרוב ואוכל לתת לך חיבוק ענק. דודו".
הפתק הוא מיולי 2009, שבועיים לפני שטופז שם קץ לחייו. "אחת מנשותיו, דליה או מטי, הביאה לי אותו כמתנת חתונה. יום לפני שנעצר התקשרתי אליו ולא סיפרתי שאני עומדת להתחתן. החלטתי להמתין, בשבילו. חרושת השמועות על תקיפת אבי ניר ושירה מרגלית כבר התחילה להתגלגל והייתי עסוקה בלהרגיע אותו ולהקיף במילות נחמה. הקפדתי לא לשאול את דודו אם הוא באמת עשה את זה. אני הרי מכירה את עולם התעשייה. כולם מתקשרים להגיד מילה טובה רק כדי לזרוק בסוף את שאלת מיליון הדולר: 'תגיד, דודו, זה נכון מה שאומרים עליך".
מה באמת חשבת?
"לא תיארתי בחלומותיי הרעים ביותר שדודו מסוגל למעשים כאלה. בשלב ההוא עוד אמרתי לעצמי, טוב, זה בטח עוד קטע רע של דודו כמו כל הפרובוקציות שהיו לו בחייו. לא האמנתי. בעצם, לא רציתי להאמין".
איך הוא נשמע בשיחת הטלפון?
"דודו דיבר חלש. כמו ילד. רצה שאבוא לחבק אותו, ללטף. רצה שאגיד לו, 'דודינקה, זה בסדר, אנחנו הרי יודעים שהכל יעבור בשלום'. דודו היה איש רגיש. הוא באמת היה ילד קטן. הילד שלי. תכף אתחיל לבכות. לפעמים הייתי מתנהגת אליו כמו אמא או כמו מטפלת. הפסיכולוג שלי אמר לי פעם, 'אל תילחמי בחלק הטיפולי שבך'.
"ועם דודו לא נלחמתי. הייתי מלטפת אותו, ככה, על הפנים, על השיער. והייתי מדברת איתו ומרגיעה אותו כשנתקף בחרדות עמוקות. כשלא רצה להמשיך. כשחשב שאין טעם לשום דבר ושהעולם מקום מפחיד ורע. הייתי דואגת שייקח את הכדורים שלו. לא רק התרופות הפסיכיאטריות אלא כל מיני תרופות אחרות שהיה צריך לקחת. עזרתי לו להיות רגוע, להיות בשקט. הבטחתי לו שהכל בסדר. שאוהבים אותו. שלא כולם חייבים לאהוב אותו".
יום למחרת הוא נעצר. "התחיל קרקס גדול והתקשורת התנפלה. לא הפסיקו להטריד אותי. הציקו בגסות. חסמו את הטלפון. דפקו על הדלת.
אחר כך דודו התאבד. התקיימה לוויה גדולה ומתקושרת. גרנובסקי עמדה בצד והמשיכה לשתוק. "נזכרתי איך דודו היה אומר לי בייאוש מדומה, 'מה תגידי על הקבר, בוז'ה? במה תתחילי? שלוש נשים? שלושה ילדים? איך בכלל תוכלי לכתוב הספד, להכניס קצת סדר בחיים המבולגנים שהיו לי'".
"אבל כשהגיע הזמן, לא יכולתי להספיד אותו. וזה מה שכואב לי. לא יכולתי לדבר. לא יכולתי לנשום. מה אומרים בכלל כשבן אדם אהוב ומוכשר מת בנסיבות כל כך טראגיות? אז נשארתי צל. פיניתי את הבמה לנשים שלו, לאחיו, לילדיו, לחברים הטובים שליוו אותו. אני, הנפש הקרובה ביותר לדודו, ישבתי בשקט. רק עכשיו, שנה למותו, אני מסוגלת לדבר עליו בלי קוצר נשימה. אתמול אמרתי לבעלי, אני צריכה להחזיר איזה חוב לדודו. לכן הכתבה הזו היא ההספד שלי".
גרנובסקי-ניסים הנמרצת (45) היא אנטיתזה לטופז העצור, המדוכדך. אפשר שבחר בה על שום היותה כזו, גומעת את חייה בשמחה, בפשטות, בגדול. היום היא מתגוררת במרכז ועובדת בהנהלת קניון שבעת הכוכבים בהרצליה. "כשנפרדו דרכינו חיפשתי קצת שקט", היא אומרת בחיוך. "רציתי עבודה מסודרת. תשע עד חמש. חיים שפויים".
ביום שני הקרוב, כ"ט באב, יחול יום הזיכרון הראשון למותו של טופז והחיים של גרנובסקי עדיין מנומרים, בעל כורחה, בשאריותיו. עשרות מכתבים ממנו בתיק וגם בבית. הודעות כתובות בנייד שלא הצליחה למחוק. "מאמי, עקרו לי שן בינה. בואי. מאוד אשמח"; "שנה טובה, בוז'ה. שנה שבה תורידי 35 קילו ותביאי לעולם 3.5 קילו". יש לה את כל הטלפונים שלו בנייד. "ולפעמים אני אומרת לעצמי, מה, אני לא יכולה להתקשר ולספר לו על השוד בבנק שלי השבוע? מה, לא אשב איתו לצהריים ואספר לו איך חיי הנישואים שלי, איך אני מרגישה, עד כמה טוב לי? והוא לא יחבק אותי וילחץ, נו, את כבר בהריון? לא יכול להיות שלא אוכל להתקשר לדודו השפוי ולספר לו על דודו החולה שאיים, נכלא והתאבד".
עשר שנים הייתה איתו, מ-1996 ועד 2006. בתקופה הכי טובה, בשיא הפרסום והעושר. וכשעזבה, שלוש שנים לפני שמת, החלה ההידרדרות. "החברה החדשה שלו (איריס חזן, שמ"ב) לא סבלה את נוכחותי", היא אומרת בצער. "היא הייתה קטסטרופה. זיהיתי אותה בדקה הראשונה. וזה הדבר שהכי רודף אותי. כי אם הייתי שם לצדו, דואגת לאזן אותו, משגיחה על המחלה שלו, ייתכן שכל מה שעבר על דודו לא היה קורה". חזן סירבה להגיב לדברים.
גרנובסקי הכירה את מלך הרייטינג באמצעות המפיק אלעד קופרמן, שעבד איתה על תוכנית הבוקר של קשת. קופרמן קיבל הצעה להפיק את התוכנית של טופז וגרנובסקי הצטרפה אליו. "בתחילה לא כל כך רציתי", היא מודה. "את יודעת, לא הייתה לי זיקה אל האיש. לא הייתי רואה את התוכניות שלו. הגעתי אליו עם דעה קדומה. חשבתי, דודו טופז הוא טיפוס שחצן, רודף נשים, מכוון נמוך. אבל קופי די שכנע אותי להיפגש איתו לפחות. אני זוכרת שנכנסתי אליו לחדר בפעם הראשונה. באתי בשמלה ארוכה בצבע בורדו עם פרחים גדולים סגולים ושיער אסוף בפקעת. דודו קם. אמר, את המנהלת האישית החדשה שלי? תגידי, מאיפה היציבות הזו, את רוקדת פלמנקו?".
החיבור, אומרת גרנובסקי, היה מיידי. היכולת שלה להכיל, יחד עם השאיפה המכמירה שלו להיות נאהב. "היה בו משהו ששאב אותי אליו. כל הזמן היינו ביחד. מדברים שעות. הייתי יושבת מולו בתוכניות הטלויזיה ומתזמנת אותו. מניפה שלטים להזכיר לו מה להגיד ומה לעשות. יום אחד דודו שלף אותי מהמיטה עם 40 מעלות חום כדי שאשב מולו ואצפה בו על הסט. הוא התחנן שאבוא. הייתי אחראית על סדר היום שלו. על כל דקה ודקה מזמנו. רופאים, ילדים, נשים, מנוחה, אוכל.
"הקפדתי שיאכל בגלל שהיה חולה סוכרת והזריק לעצמו אינסולין. אם לא אכל, היה מרגיש לא טוב ואני הייתי סובלת. הייתי אחראית על מה לא לשים לו בחדר, מתי באה המנקה, הכביסה, הכלב. האמהות של הילדים. התוכנית. הליין-אפ היה משתנה תוך כדי שידור, אבל דודו היה כל כך מקצוען שלא התווכחנו איתו. מהר מאוד הבנו שאם הוא מתעקש, ככה צריך להיות".
לאט אך בהתמדה הפכה גרנובסקי לחצי השני של טופז. בתעשייה הכירו אותה. ידעו שאם רוצים משהו מדודו, חיה היא הכתובת. ושאם חיה מסרבת למישהו, אבדו סיכוייו אצל הבוס. "צברתי המון כוח", היא אומרת בפשטות. "בעצות, בדעתי על האנשים שסבבו אותו. בתכנים שהנחה וביצירות שכתב. ותמיד נזהרתי, כי היה מדובר באחריות מאוד כבדה. לפעמים אמרתי לדודו, די, אל תשאל אותי, לא ככה, לא עד כדי כך. אבל דודו רצה אותי כל הזמן לידו. לא היה מוכן שאלך לשנייה. בשלב מסוים זה היה כבר כבד מדי. אובססיבי".
באיזה מובן?
"הקשר הפך לתלותי. היממה ל-30 שעות. הייתה סימביוזה לא בריאה. דודו אף פעם לא רצה שאני אלך הביתה. ביקש שהחברים שלי יבואו אליו. שאגור לידו. הוא לא הבין שיש לי חיים משלי. רק שלא אלך. רק שכל הזמן אהיה. ואלו היו חיי. עברתי לגור לידו. כשהילדים היו אצלו, ביקש שאצטרף. בפגישות עבודה היה חייב את נוכחותי גם כשהייתי מיותרת. היה אומר לי, 'לאן את ממהרת' למה שלא תעשי איתי את ליל הסדר, את ראש השנה?'. היה יושב עם 20 אנשים בכירים מהתעשייה ושואל לדעתם. אומר, 'וואו, איך לא חשבתי על זה', 'וואו, מה אתה אומר'. ובסוף נכנס אליי ואומר לי, 'חיה, תגידי מה לעשות ונעשה'".
השיחה על טופז מציבה את גרנובסקי מחדש במחוזות אבודים. סומק פורח בלחייה. ניכר שהיא נשענת על רגעי התהילה גם אם חלפו זה מכבר. "הוא היה נעלב. הרבה. כמו ילד קטן. כשהמבקרים היו כותבים דברים לא טובים על התוכניות שלו הוא היה נכנס אל המשרד ואומר לי, 'עכשיו, עכשיו אני רוצה לכתוב להם תגובה'. הייתי יושבת איתו וכותבת. היה מוציא את כל הכעס והעלבון ואני מהנהנת בראש וכותבת. אחר כך היה שואל, את שולחת את זה מיד למערכת? ואני אמרתי, 'ברור, דודו, זה כבר נשלח'. ולא שלחתי.
"תפקיד חיי היה לאזן את דודו. להרגיע אותו. גם כשהיה בהיי וגם כשהיה בדאון. דודו חי חיים מאוד לא פשוטים. היו לו יחסי אהבה-שנאה עם עצמו, עם הקהל, עם הנשים בחייו. מצד אחד נורא רצה את אהבת הקהל, את הפרסום, את ההצלחה, ומצד שני היה לו קשה עם הטירוף בחוץ. כל יציאה שלו מהבית הייתה סוג של טירוף. היינו יוצאים לרחוב ואנשים התחילו לרדוף אחרינו. מצ'פחים, מצלמים, מדברים. הוא לא היה מסוגל לחיות חיים נורמליים עם כל הפרסום הזה. אנשים חיכו לו בחדר המדרגות. נשים תחבו לו פתקים לתחתונים. היו תקופות שהוא פחד לצאת מהבית. אבל גם בתוך הבית היה צריך קודם כל לדאוג לאזן אותו".
לאזן אותו?
"בעיקר בבקרים. הבוקר של דוד היה תמיד קשה. היה קם לא טוב. בעצם, בכלל לא קם מהמיטה. לא רוצה לקום. היה בדיכאון. אמר לי, בשביל מה? בשיא הפרסום והתהילה הייתי צריכה לבוא אליו הביתה. להתחיל עם השיחות. לגרש את הדיכאון. ללטף לו את הראש. הייתי ממש מקימה אותו צעד אחרי צעד. רק כשלקח את הכדורים היה משתנה. אבל לפעמים הוא לא רצה לקחת אותם ואנחנו לא היינו יכולים להתחיל את היום בלעדיהם. אז הייתי מכריחה אותו לקחת את הכדורים. הייתי פותחת לו את הפה וממש דוחפת לו אותם מתחת הלשון".
היו לא מעט שמועות שהייתם זוג.
"נכון. זה טבעי. אנשים דיברו ואני התרגשתי אבל דודו לימד אותי איך לחיות עם שמועות. הוא תמיד אמר, בוז'ה, מה זה משנה מה אומרים עלייך? כל זמן שמדברים, את כנראה מעניינת. כשהתחלתי לעבוד עם דודו הוא התקשר אליי יום אחד מלמטה ואמר, תרדי, קניתי לך שטיח, בואי ניסע לדירה שלך. אמרתי, תודה רבה, אקח אותו לבד, אבל דודו התעקש. אז נסענו וכל הדרך התפללתי שהשכנים לא יראו אותי פתאום בשעות הבוקר נכנסת הביתה עם דודו טופז. כשהגענו, לקחתי את השטיח, נכנסתי מהר וסגרתי את הדלת בפרצופו. אני זוכרת שנשענתי על הדלת ואמרתי לעצמי, 'זהו, חיה, גמרת את העבודה עוד לפני שהתחלת'. אחרי חמש דקות יצאתי החוצה. הוא חיכה לי בחדר המדרגות. אמר לי, 'עד היום אף אישה לא טרקה דלת בפרצופי'. אמרתי לו, 'אז אני הראשונה'".
ממה פחדת?
"מטשטוש גבולות בין חיים לעבודה. נכון, אני עובדת עם דודו, חיה מדודו, איבדתי את הזהות שלי לדודו - אבל עדיין הייתי צריכה לשמור פינה לעצמי. לכן הקפדתי להתרחק ממנו באירועים פומביים וסגרתי עם צלמי הפפראצי וכתבי הרכילות שישתדלו להשאיר אותי מחוץ לתמונה. פעם אמרתי לו, 'דודינקה, אולי נזדקן תחת עץ התות ביחד, אבל לחוד'".
הכתבה המלאה מתפרסמת היום ב"סופשבוע" של "מעריב"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם