קופים הם לפעמים געגועים
בדיוק לפני 50 שנה הגיעה ג'יין גודאל לג'ונגל של טנזניה והחלה לצפות מקרוב בשימפנזים. היא גילתה שהם מסוגלים להשתמש בכלים, שהם חווים רגשות ושלכל אחד מהם יש אישיות ייחודית. אבל התגלית החשובה ביותר היא הדמיון העז לבני האדם: האכזריות שהם מגלים כלפי בני מינם בזמן מלחמה בהחלט מזכירה אותנו
כך, ביער נידח באפריקה, ערכה ג'יין גודאל את אחת התצפיות המדעיות החשובות ביותר בתקופה המודרנית. היא הייתה עדה לכך שיצור שאינו בן אדם, לא רק שהשתמש בכלי - אלא אף הכין אותו בעצמו. "התקשיתי להאמין למראה עיניי", היא נזכרת. "באותם ימים, הסברה הייתה שבני אדם, ורק בני אדם, השתמשו בכלים. מאז שהייתי בבית הספר אמרו לי שההגדרה הטובה ביותר לאדם היא שהוא מייצר כלים. והנה אני עומדת וצופה בשימפנזה בעת שהוא מכין כלי. אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול".
גודאל שלחה מברק לבוס שלה, צייד המאובנים לואיס ליקי, ודיווחה לו על החדשות. תגובתו הפכה לאגדה בעולם המדע: "כעת עלינו להגדיר מחדש את האדם, להגדיר מחדש מה זה כלים, או להכיר בכך ששימפנזים הם בני אדם". ליקי הגזים, אבל לא בהרבה. עם זאת, איש לא מערער על חשיבות התגלית של גודאל לפני חצי מאה. כפי שהפלאנטולוג (גיאולוג המתמחה בחקר מאובנים) הנודע מאוניברסיטת הארוורד, סטיבן ג'יי גולד, הגדיר זאת, זה היה "אחד ההישגים הגדולים במחקר במאה ה-20".
תצפיות נוספות של גודאל גילו שלא רק שהשימפנזים מייצרים ומשתמשים בכלים, אלא שבני הדודים הקרובים ביותר שלנו גם מתחבקים ומתנשקים זה עם זה. בנוסף, הם עוברים תקופת התבגרות, מפתחים קשרים רבי עוצמה בין אם לבן, ומשתמשים בתחבולות פוליטיות כדי להשיג את מבוקשם. וכפי שגודאל למדה באחת התצפיות שלה, הם גם יוצאים למלחמה ומחסלים את בני מינם באכזריות המזכירה רצח עם.
עבודתה של גודאל הציבה מראה, אמנם קצת מטושטשת, מול האדם, והראתה שייתכן מאוד שהרבה מדפוסי מההתנהגות שלנו, שפעם נחשבו לייחודיים לבני האדם, בעצם ירשנו מהאבות הקדמונים המשותפים להומו ספיינס ולשימפנזים לפני שישה מיליון שנים. כך שבהחלט
כיום, גודאל היא העתק מבוגר וחינני של הצעירה שהגיעה לראשונה לגומבה לפני חמישה עשורים. שיערה הבלונדיני הארוך, אסוף מאחור כרגיל, הפך לאפור כסוף. בגיל 76 היא מקרינה ביטחון ורוגע בעודה מסיירת בעולם ומקדמת נושאים ירוקים בעזרת מכון ג'יין גודאל שהקימה ב-1977 על מנת להמשיך את המחקר בגומבה ולהגן על השימפנזים ועל אזורי המחיה שלהם.
לפני 50 שנה היא לא נראתה כמו מדענית פורצת דרך. לגודאל לא היה שום תואר אקדמי. היא גדלה במשפחה מהמעמד הבינוני בבורנמות שבחוף הדרומי של אנגליה, בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. באותה תקופה נשים היו אמורות להיות עקרות בית, לא הרבה יותר. אולם בלבה של גודאל בערו שתי אהבות: אהבה לחיות ואהבה לאפריקה. "את האהבה לבעלי חיים קיבלתי מספרי 'ד"ר דוליטל' ואת האהבה לאפריקה מספרי טרזן", היא מספרת. "אני זוכרת שאמא לקחה אותי לסרט טרזן הראשון, בכיכובו של ג'וני ווייסמילר, ופרצתי בבכי. לא דמיינתי דבר כזה".
חברה שלה קיבלה עבודה בקניה, וגודאל החליטה להצטרף אליה. בשביל לחסוך כסף לנסיעה היא עבדה במלצרות. בניירובי היא הוצגה בפני לואיס ליקי, מדען שהמאובנים שגילה הוכיחו סופית ששורשי האדם באפריקה, ולא באסיה כפי שחשבו לפני כן.
באותה תקופה חיפש ליקי מישהו שיחקור את התנהגות השימפנזים בטבע, במטרה למצוא עדויות לכך שבני האדם והקופים הגדולים חולקים מוצא משותף. מחקרים קודמים על פרימטים (יונקים עילאיים) היו מוגבלים לחיות בשבי בלבד, וליקי האמין שניתן ללמוד הרבה יותר מחקר בעלי החיים בטבע. מבחינתו, גודאל התאימה מאוד לביצוע התצפיות, משום שהייתה במידה רבה דף חלק, מי ש"עדיין לא קלקלו אותה עם תאוריות".
היחסים בין השניים לא הוגבלו לבדיקה של מאובנים. ליקי לא יכול היה לעמוד מול הצעירה היפה עם העיניים הכחולות, ונשבה בקסמיה. למרות שכבר היה בסוף שנות החמישים חייו, נשוי ואב לשלושה ילדים, הוא חיזר אחר גודאל במרץ. "הייתי במצב מאוד לא נוח", היא מספרת. "מצד אחד, הערצתי אותו, והוא ידע זאת. כל עתידי היה תלוי בו. מצד שני, חשבתי,'לא תודה'".
איכשהו החברות ביניהם שרדה את המכשול הזה וגודאל יצאה לגומבה לחקור את השימפנזים. במקביל שכר ליקי שתי חוקרות נוספות, דיאן פוסי ובירוט גלדיקס, כדי שיחקרו את הגורילות ואת קופי האורנג אוטנג. גלדיקס, כמו גודאל, עדיין במיטבה. אך סופה של פוסי, שאת דמותה גילמה סיגורני וויבר בסרט "גורילות בערפל", היה עגום. פוסי נרצחה בשנת 1985 לאחר שניסתה להעניש תושבים מקומיים בעקבות כמה תקריות שבהן נהרגו הגורילות שאהבה.
"דיאן הייתה דמות טראגית", אומרת גודאל. "היא הייתה מאוד מאוד גבוהה, ומאוד מאוד רצתה להתחתן. היא הייתה ניגשת לאנשים ושואלת, 'מישהו מכיר גבר בגובה 1.95 מטר שאוהב גורילות?' היא נעשתה מאוד ממורמרת אחרי שבירוט ואנוכי התחתנו והיא לא. והיא ממש לא הייתה דיפלומטית בנושא הזה. היא תקפה ציידים ורדפה אחריהם ועשתה דברים שבחיים לא היה לי מספיק אומץ לעשות. לעתים היא התנהגה בצורה מטופשת. אבל היא משכה את תשומת לבם של כולם למצוקת הגורילות".
מותה האלים של דיאן פוסי עומד בניגוד מוחלט לתקופה השלווה יחסית של גודאל בטנזניה. לא שהיה חסר לה אקשן בגומבה, על החוף המזרחי של אגם טנגניקה, צפונית לקיגומה. "הגעתי לשם עם אמי, משום שהרשויות המקומיות סירבו לאפשר לצעירה אנגלייה לחיות לבדה ביער ללא ליווי של מבוגר אירופי", היא מספרת.
התברר שההתעקשות של הרשויות הייתה במקומה, מכיוון שבדיוק פרצה מלחמת אזרחים בקונגו הבלגית וקיגומה הייתה מוצפת בפליטים. "לא היה לאן ללכת והיינו צריכים להקים אוהל במחנה מעצר. אמרו לנו שזה המקום הבטוח ביותר עבורנו ובמשך שבועות לא התירו לנו לנסוע לגומבה".
בסופו של דבר הצליחו שתי הנשים (פלוס טבח) להגיע לגומבה וגודאל החלה לחפש דרכים לגרום לכך שהשימפנזים יקבלו אותה. "אני זוכרת את היום הראשון שלי. הבטתי למלעלה מהחוף לעבר היער, שמעתי את הקופים והציפורים, הרחתי את הצמחים, וחשבתי שזה מאוד יוצא דופן", היא מספרת. "ואז התחלתי ללכת בתוך היער. אבל ברגע ששימפנזה ראה אותי, הוא ברח".
לאחר כמה שבועות, שימפנזה זכר אחד, שאותו כינתה "דיוויד גרייבירד" (בגלל פלומה לבנה על סנטרו), הסכים שהיא תתקרב אליו. בהמשך, לאחר שפיתתה אותו בבננה, הוא הסכים שהיא תצפה בו מחפש מזון (גרייבירד הוא השימפנזה שבו צפתה גודאל מכין כפית מענף כדי לאכול נמלים). בהדרגה , יותר ויותר שימפנזים בלהקה הלכו בעקבותיו והסכימו שגודאל תצפה בהתנהגות שלהם, כאילו הייתה בעצמה שימפנזה.
לאט לאט ציירה גודאל תמונה מפורטת של חיי השימפנזים: הטיפוח, השיתוף במזון, מאבקי הכוח, הקרבות. גודאל נתנה לשימפנזים שלה שמות - דיוויד גרייבירד, פלינט, גוליית, פשן, פרודו ופיפי - מה שהאקדמאים מאוד לא אהבו.
באותה תקופה המדענים היו רגישים מאוד לנושא של הענקת תכונות אנושיות לחיות. אין מקום להאנשה, הם הבהירו לגודאל בתחילת שנות השישים, כאשר למדה לדוקטורט באוניברסיטת קיימברידג'. היא הגיעה לשם בעקבות התעקשותו של ליקי, שרצה שבת חסותו תזכה בהכרה אקדמית.
"האנשים האלה ניסו להפוך את האתולוגיה למדע נוקשה", נזכרת גודאל. "לכן הם התנגדו - והם הבהירו לי זאת בצורה בוטה - לעובדה שאני מעניקה שמות למושאי המחקר שלי וטוענת שיש לבעלי חיים אישיות, מוח ורגשות. אבל לא היה אכפת לי. לא רציתי להפוך לפרופסור, לקבל קביעות או ללמד משהו. כל מה שרציתי זה לקבל את התואר, כי ליקי התעקש שאני צריכה תואר, מה שהיה נכון. הכוונה שלי הייתה לקבל את התואר ולשוב לשטח".
גודאל (שקיבלה את הדוקטורט ב-1965) טוענת שהאמונה שלבעלי חיים - במיוחד שימפנזים שכל כך דומים לבני אדם - אין אישיות היא פשוט קשקוש. "אחרי שאתה חולק את חייך עם כלב, כמו שהיה לי בבורנמות, או חתול, ברור לך שלבעלי החיים יש אישיות, מוח ורגשות. אני חושבת שגם כל המדענים ידעו זאת. הבעיה היא, שמכיוון שהם לא יכלו להוכיח זאת, הם העדיפו לא לדבר על זה. אבל אני כן דיברתי. במידה רבה, הכלב שלי ראסטי נתן לי כוח לא לוותר על מה שאני מאמינה בו".
ב-1964 התחתנה גודאל עם צלם הטבע הרוזן הוגו ואן לאוויק, והפכה לרוזנת ג'יין ואן לאוויק-גודאל. כעבור שלוש שנים נולד בנם, שגם שמו הוגו, שגדל בגומבה. לנוכחות של שימפנזות אמהות רבות סביבה הייתה השפעה רבה על הדרך שבה גידלה גודאל את בנה.
"היו כמה תכונות שהגדירו מהי אמא שימפנזה טובה", אומרת גודאל. "היא סבלנית, היא מגוננת על גוריה, אבל לא יותר מדי - וזה מאוד חשוב. היא סובלנית, אבל יודעת לכפות משמעת. היא מלאה אהבה. היא משחקת. ואולי החשוב ביותר: היא תומכת. עד כדי כך, שאם הגורים שלה מסתבכים בקרב, אפילו נגד שימפנזה ממעמד גבוה יותר, היא לא תהסס לזנק ולסייע להם".
גודאל מצביעה על ההבדלים בין התנהגותה של פלו, אמא טובה, להתנהגות של פשן, אמא לא מוצלחת. "זה היה מראה שכיח לראות את פשן שבעקבותיה הולך גור מייבב שמנסה להדביק אותה כדי לטפס עליה ולקבל טרמפ", מספרת גודאל בספרה "בצלו של האדם". לעומתו , הבת של פלו, פיפי, הייתה שופעת ביטחון. "ההתנהגות הרגועה שלה בחברת קופים מבוגרים ממנה נובעת מהעובדה שהייתה לה מערכת יחסית מאוד חברית עם אמה", מציינת גודאל.
לדרך שבה גודלה פיפי הייתה השפעה מכרעת על חייה. גם היא בתורה הפכה לאמה טובה וסיפקה נכדים רבים לפלו, בעוד לפשן היו יחסית מעט. במילים אחרות, אם את אמא טובה, יש לכך גם יתרונות בתחום הפוריות. להיות סבלנית, לשחק עם הילדים ולגונן עליהם - כל זה מובן מאליו בעיני גודאל, שלא סובלת ספרים לגידול ילדים שמציעים אחרת. "כאשר תינוק בוכה, מה עדיףלהרים אותו או לתת לו להמשיך לבכות?", היא שואלת. "אסתפק בכך שאומר שאני הרמתי את התינוק שלי כאשר בכה". ואן לאוויק וגודאל התגרשו ומאוחר יותר היא התחתנה עם דרק ברייקסון, ששימש באותה תקופה כמנהל הפארקים הלאומיים בטנזניה. מותו מסרטן בשנת 1978 הותיר אותה שבורה.
בערך באותה תקופה, הבחינה גודאל בפיצול בקהילת השימפנזים בגומבה. בסופו של דבר נוצרו שתי קבוצות - קבוצה חדשה יחסית התמקמה בדרום והותירה את החלק הצפוני בשליטת האוכלוסייה המקורית של גומבה. "ברגע שהקבוצה המקורית הבינה שהיא החזקה בין השתיים, וגדולה יותר, היא יצאה לתקוף את הקבוצה הדרומית", מספרת גודאל. "היו שם התקפות של כנופיות שהיו אכזריות בצורה יוצאת דופן. השימפנזים הזכרים הכו את הקורבנות שלהם והותירו אותם לגסוס עם פציעות נוראיות. הם עשו לשימפנזים אחרים דברים שהם בחיים לא היו עושים לחברי הלהקה שלהם. מסוג הדברים שהם עושים כאשר הם מנסים להרוג חיית טרף". הייתה זו המקבילה למה שקורה אצל בני האדם, כאשר נוטלים צלם אנוש מהאויב כהקדמה לביצוע זוועות.
"המלחמה הייתה אסון", מספרת גודאל. "זה היה נורא. לא רק לשימפנזים, גם לי. חשבתי שהם כמונו, אבל נחמדים יותר. זה היה הלם לראות מה הם מעוללים לבני מינם. לכן זה היה כל כך נורא". תודות לגודאל אנו יודעים כיום שקווי הדמיון בין ההומו ספיינס לשימפנזים רבים ועמוקים. אך באותה מידה יש גם הבדלים משמעותיים בין שני המינים. "ההבדל החשוב ביותר הוא פשוט", אומרת גודאל. "לנו יש שפה, ולהם אין. השימפנזים מתקשרים באמצעות חיבוקים, טפיחות, מבטים - דברים כאלה. יש להם הרבה קולות. אבל הם לא יכולים לשבת ולדבר. ככל שידוע לי, הם לא יכולים ללמוד על דברים שאינם נוכחים".
וזה מוביל אותנו לליבת הגילויים של גודאל על הטבע של השימפנזים ועל ההשלכות שיש לכך על הבנת טבע האדם. שפה ושיחה מפתחים את האינטלקט, היא טוענת. "המוח של השימפנזה ומוח האדם לא כל כך שונים מבחינה אנטומית. אולם אנו התחלנו לדבר אחד אל השני, וזה חיזק את המוח, כי היו הרבה יותר דברים שיכולנו לעשות בעזרתו.
"שימפנזים יכולים לעשות כל מיני דברים שחשבנו שרק אנו יכולים לעשות - כמו לייצר כלים, ולעשות הפשטה והכללה. הם יכולים ללמוד שפה, שפת סימנים. אולם כאשר משווים לאינטלקט שלנו, אפילו השימפנזה הכי חכם נראה כמו ילד קטן מאוד".
ברור שלמדנו הרבה, לא רק על בני דודנו האבולוציוניים, אלא גם על עצמנו, וזאת הודות לעבודה שעשתה גודאל בגומבה לפני 50 שנה ולפרויקטים של תצפית על שימפנזים שבאו בעקבות מחקרה. אולם הטרגדיה היא שרבים מהפרויקטים האלה מצויים כיום בסכנה, בגלל הצמצום הקטסטרופלי באוכלוסיית השימפנזים ברחבי אפריקה. לפני מאה שנה היו ביבשת שני מיליון שימפנזים. היום יש פחות מ-200 אלף , כאשר הרס אזורי מחיה וציד אחראיים להיעלמות השימפנזים במספרים גדלים והולכים.
אוכלוסיות רבות של שימפנזים נמצאות כיום על סף הכחדה. ואם הן ייעלמו, הן ייקחו עמן את האפשרות שלנו ללמוד על התרבות המיוחדת שלהן. משום שיש הבדל בין שימפנזים במקומות שונים, למשל הדרך שבה הם תופסים נמלים או בבונים - ידע שעובר מדור לדור.
ההשלכות המדעיות של ההבנה שלנו את עצמנו הן עמוקות. כפי שהבהיר זאת סטיבן ג'יי גולד בהקדמה שלו למהדורה המחודשת של "בצלו של האדם" של גודאל: "לעולם לא נוכל לדעת, רק על ידי חקר של עצמנו, האם היבטים חשובים של היכולת המנטלית שלנו מהווים השתקפות של מורשת אבולוציונית שקיבלנו מאבותינו; או שמדובר בתכונות חדשות שהתפתחו או נרכשו חברתית על ידי השושלת שלנו. השימפנזים הם הניסוי הטבעי הטוב ביותר שיכול להיות על מנת לחקור שאלה מרכזית זו".
אולם בקצב שבו אזורי המחיה הטבעיים של היצורים האלה נהרסים, הניסוי הטבעי האדיר הזה צפוי להסתיים בטרם עת, כמה עשורים בלבד לאחר שגודאל החלה את עבודתה. לכן היא משקיעה מאמצים לעורר מודעות למצוקת השימפנזים ומעורבת במגוון של פרויקטים בינלאומיים, בהם Roots&Shoots, התוכנית הסביבתית שלה לנוער שנועדה להגן על אזורי מחיה של שימפנזים באפריקה.
"בסופו של דבר, אני עדיין חושבת שנוכל להצליח", היא אומרת. "בכל מקום אני פוגשת צעירים עם אור בעיניים, שרוצים לספר לד"ר ג'יין מה הם עושים על מנת להפוך את העולם למקום טוב יותר. חייבים להמשיך לקוות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם