הולכת עם האמת
לאחר שזכתה בפרס א.מ.ת אומרת הכתבת הצבאית כרמלה מנשה: "אני רואה בקבלת הפרס פרי של עבודה קשה, ויתורים, ואמונה בדרך"
22 שנה לאחר מכן מדווחת מנשה מקו האש בצפון. הורים הפסיקו לשנן באוזני ילדיהם את המשפט "כשתגדל כבר יהיה צבא שלום", ראשי ממשלות מתחלפים, וכרמלה מנשה ניצבת איתנה. לפני מספר ימים הוכרז כי הכתבת הצבאית הוותיקה זכתה בפרס א.מ.ת היוקרתי, הנערך בחסות ראש הממשלה ומוענק על ידי קבוצת ידידי ישראל באמריקה הלטינית. הפרס מוענק מדי שנה על הצטיינות והישגים אקדמאיים או מקצועיים בעלי השפעה מרחיקת לכת ותרומה מיוחדת לחברה. היא העיתונאית הראשונה שזוכה בפרס, שאותו קיבלו בין השאר פרופ' עדה יונת ונשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק.
לרוב מחולק הסכום הכולל, מיליון דולר, לעשרה זוכים שונים, אך מנשה, שגברה על אנשי תקשורת מהעיתונות הכתובה והאלקטרונית גם יחד, היא הזוכה היחידה השנה בתחום מדעי החברה, וזכתה ב-200 אלף דולר. שמוליק שם-טוב, חבר ועדת הפרס העליונה, מספר כי כוונת התורם במקור הייתה שהפרס יחולק לחמישה זוכים. החלוקה למספר אנשים רב יותר נולדה כשעלו התלבטויות בין כמה מועמדים. "עם כרמלה לא היו התלבטויות. היא גברה על עשרה מועמדים ראויים", אומר שם-טוב. "כל המועמדים האחרים שנויים במחלוקת, אבל לגביה הייתה הסכמה שהיא מועמדת טובה וראויה על תרומתה בנושא הביטחון".
גם בדרגים הגבוהים בצבא מפרגנים למנשה. הרמטכ"ל אשכנזי עלה אתמול בשידור חי בתוכנית "הכל דיבורים" עם ירון דקל ברשת ב' כדי לברך את מנשה על הזכייה. "אני באמת רוצה לומר לך, כרמלה, שכולנו מצדיעים לך. אני חושב שזה מפעל חיים. ותמשיכי לעשות עבודה נהדרת", אמר אשכנזי. "כרמלה היא מוסד של אדם אחד. היא מכתתת את רגליה בכל המקומות והשפיעה עלינו גם בכל מה שקשור ליחסים בין מפקד לפקוד. היא תרמה רבות וממשיכה לתרום. לא כולם יודעים, כרמלה עוזרת
אמיר , כיום מנהל רשת ב', אמר אתמול: "מאז הפעם הראשונה, כשאשכנזי נתן לה אישור לגשת אל החיילים בג'בליה ולדבר איתם, היא לא הפסיקה. המושג 'אותך לכרמלה', שהפך לסטיקר, לא נולד משום מקום. קראו לה'מורעלת'. להיות מורעל ברדיו, זה אומר שאין לך יום ואין לך לילה. אתה מסיים את העבודה אחרי חצות, ישן בממוצע ארבע שעות. זה קשה לגבר, שלא לדבר על אישה".
במשרדי דובר רשות השידור מוסרים את מספר הטלפון של מנשה לכל דיכפין. "מתקשרים הרבה אנשים", אומרת עוזרת הדוברת רחלי גל-אור. "לכולם אנחנו נותנים את מספר הטלפון הנייד של כרמלה. בהתחלה נמנעתי, אבל בקשתה המפורשת הייתה: 'אם צריכים אותי, תני את המספר שלי'". והטלפון לא מפסיק לצלצל. אחת השיחות הזכורות ביותר התקבלה מתושב טול-כרם, שסיפר על הפיכת ביתו למוצב של צה"ל.
"איך הגעת אליי?", התעניינה מנשה, והתשובה לא איחרה לבוא: "החיילים פה כתבו: אם יש בעיה, תפנה לכרמלה מנשה. אז פניתי אלייך. אם את עוזרת להם, את עוזרת גם לי".
מנשה, 51, גרה בגבעתיים עם בתה בת ה-11. היא החלה לעבוד בקול ישראל ב-1974 ולאחר 12 שנה הצטרפה למחלקת החדשות ועברה בין כמה תפקידים. החל משנת 1994 ועד היום היא עומדת בראש תא הכתבים הצבאיים. את ההצעה שקיבלה לפני שנתיים משר הביטחון אהוד ברק, לשמש כנציבת קבילות החיילים, דחתה.
דרכה של מנשה לקונצנזוס לא הייתה קלה. מהאינתיפאדה הראשונה, דרך מבצעי צה"ל, פיגועי התאבדות, קרבות ועד מבצע עופרת יצוקה. בין הכותרות של מנשה ניתן למצוא כתבה על חייל שגויס לגבעתי ולא נמצאו עבורו נעליים מתאימות במידה 51, או סיפורו של לוחם שננטש על ידי צה"ל והפך לחסר בית.
לאורך השנים היא זכתה בפרסים ושבחים, כגון פרס אמיתי לאיכות השלטון, פרס סוקולוב, פרס בני ברית ופרס מנכ"ל רשות השידור ע"ש אילן רועה, אבל גם בלא מעט חצים דוקרניים. "יש עליה הרבה ביקורת", אומר גורם בתקשורת, "על כך שהיא לא פרשנית ולא כתבת לענייני צבא, אלא כתבת לענייני ת"ש".
"סיפור הנעליים הוא מסוג הסיפורים שעיתונאי בוחר אם לפרסם או לא. פרסמתי אותו רק אחרי שנציב קבילות החיילים פנה לכל הגורמים האפשריים ולא הצליח למצוא ללוחם הזה זוג נעליים", שוטחת מנשה את תמצית תפיסתה העיתונאית. "בסופו של דבר, נציב קבילות החיילים, אהרון דורון, עם כל הכוח שהיה לו, הודיע לחייל שאם אין לו נעליים מתאימות הוא צריך לעזוב את החיל. הוא כתב לו:'זה כמו שלטייס אין קסדה. חייל חי"ר לא יכול ללכת בלי נעליים'. זה שודר ביום ראשון, וכעבור יומיים כבר היו לו נעליים".
"ממש לא הופתעתי שמנשה קיבלה את הפרס", אומרת עו"ד דנה נוף, ששירתה שנים רבות בצה"ל וכיום מייצגת חיילים בבתי דין צבאיים. "בעולם הפלילי-צבאי היא נתפסת כאמינה מאוד ובעלת יושרה מקצועית. היא בעצם מעין נציב קבילות חלופי. חיילים וחיילות שעברו אירועים קשים או מביכים בצבא, שיש להם תלונות נגד מפקדים או נגד המערכת, יודעים שכרמלה מנשה מהווה אוזן קשבת ושכל עניין ייבדק. יש לה קשרים בחלונות הגבוהים ביותר כדי לעזור לחיילים באמת. נוצר רושם שהיא לא פועלת כדי להשיג סקופ או פרסום אישי, אלא מתוך דאגה כנה לחייל במצוקה".
גם מבקריה הנוקשים של מנשה יזקפו לזכותה את העבודה המאומצת, שבאה על חשבון חייה הפרטיים, ועל יכולתה למצוא סיפורים בלעדיים. מצד שני, בעניינים אחרים דרכי הפעולה שלה שנויות במחלוקת. למשל הדיווחים שלה, שתרמו להוצאת צה"ל מלבנון במאי 2000. חלק מהקולגות תוהים אם לעיתונאית שאינה אמורה להיות בעלת אג'נדה פרטית, מותר לנקוט עמדה כה ברורה וחד משמעית.
על הביקורת אומרת מנשה: "אני רואה את התפקיד שלי כעיתונאית שמסקרת צבא בכל התחומים שקשורים לחיילים. העיסוק בהטרדות מינית, התעללות בחיילים, תאונות אימונים, ניסויים בחיילים וחשיפת המיגון הלקוי של חיילים אינו הופך אותם לחיילי שוקולד, אלא מתקן ליקויים חמורים שיכולים לעלות בחיי אדם. עיתונאי לא יכול להיות בלי אג'נדה. אני לא מאמינה בעיתונות אובייקטיבית.
"מוכרחה להיות מעורבות רגשית ואישית, עם כללים עיתונאיים ברורים. אבל בלי מעורבות, אכפתיות והשקפת עולם אתה לא יכול להיות עיתונאי לוחם. אני לא יכולה להיות אובייקטיבית כשמטרידים מינית חיילת, ולא יכולה להיות אובייקטיבית כאשר מתעללים בחייל שנאלץ לסיים את שירותו בשל ליקויים בריאותיים, לאחר שמפקדים פגעו בו".
"אני לא יודעת לאיזו קטגוריה אני שייכת", אומרת מנשה. "שום דבר לא בא לי בקלות בחיים, ואני רואה בפרס א.מ.ת פרי של עבודה קשה, של ויתורים, של אמונה בדרך. אני חושבת שבפרס הזה יש מסר שגם בדור של תזזיתיות שמאפיינת את התקשורת, מיצוי מהיר של תפקיד, שחיקה מיידית ומעבר ממקום למקום, הניסיון, המיומנות, השטח והשליחות הם נשמת אפו של העיתונאי".
ולעניין: מה עושים עם 200 אלף דולר?
"זה נשמע כאילו לא מעניין אותי הכסף, אבל מבחינתי הפרס, החשיבות שלו והיוקרה הרבה יותר משמעותיים. הסכום מאוד מכובד ומרגש, אבל כשאני מסתכלת מי אלה שזכו בפרס היוקרתי אני אומרת שהכסף חשוב, אבל לא הכי חשוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם