הצילומים מדברים בעד עצמם

"ארץ בראשית" מצליח להימנע ממרבית קלישאות הז’אנר ומחזיר את הכבוד לטבע הישראלי ולחיות המקומיות. ביקורת

סטיבי הררי | 1/8/2010 11:55

צלם החדשות הוותיק משה אלפרט לקח סיכון כשהחליט לפני כמה שנים להפוך את תחביבו - צילומי טבע - לסרט טבע ישראלי ראשון באורך מלא. לא רק שמדובר בהשקעה יקרה וארוכה, לפני כמה שנים, בטרם הבום הנוכחי בקולנוע המקומי, ודאי היו רבים מעקמים את אפם למשמע הצירוף "טבע ישראלי", הרי מה יש פה לראות ועוד ביחס לסרטי הטבע הרבים שכבר זכינו לראות בעשור האחרון על מסכי הקולנוע. אך הסיכון שלו השתלם בסופו של דבר, ולאחר קשיים וחתחתים מגיע סרטו "ארץ בראשית" למסכינו.

סרטו של אלפרט - שצילם, תסרט, ביים והיה אחד ממפיקיו ומממניו העיקריים - עוקב בעיקר אחרי שלושה זוגות בעלי חיים באזורים שונים בטבע המגוון שיש במדינתנו הקטנה: זאבים ברמת הגולן, חתולי ביצה בכנרת ויעלים במצוקי ים המלח. הוא עוקב, כמנהג סרטים מסוג זה, אחרי מעגל החיים וההישרדות שלהם - הזדווגות, לידת צאצאים, חיפוש אחר מזון ואיומים מצד חיות אחרות ומצד איתני הטבע. הסרט נערך מתוך אלפי שעות צילום שהושגו במשך שנים של התמדה, עקשנות ובעיקר סבלנות אינסופית. למרות שלעתים בולטות מגבלות התקציב והציוד של הסרט לעומת יצירות גרנדיוזיות באותו ז’אנר שזכינו בעבר לראות על המסך הגדול, "ארץ בראשית" מכיל כמה וכמה צילומים מרשימים ביותר שלא מביישים את ההשוואה לסרטים החו"ליים שהופצו פה.

הביטוי "סרטי טבע" בדרך כלל מתייחס לסרטים שהגיעו אלינו ממרחבים רחוקים ומנופים נרחבים שפשוט אין בנמצא בארצנו הקטנטונת. הטבע בארץ נתפס - לפחות במובן המצולם - בתור מעט נחות ועלוב לעומתם. אולי כי כבר זמן רב אף אחד לא ניסה להוכיח אחרת, ועיסוק בנושא העלה זיכרונות ילדות עמומים (יותר או פחות) ממסלולי הטיול המצולמים של ספי בן יוסף ומפינותיו המיתולוגיות של יאצק ב"זהו זה". לא שיש לי משהו נגדם, להפך, זה פשוט היה מזמן. יכול להיות שהסרט החדש, גם אם מדובר בניסיון מקומי חד פעמי, יצליח לעשות רבות כדי לשנות את התפיסה הזאת.

מתוך ארץ בראשית צילום: יח''צ

אכן קיימת מסורת ארוכה של דוקומנטרים על הטבע הסובב אותנו בלי שהספקנו להידחף אליו. מאמצע הניינטיז הכה גל סרטים במסכי הקולנוע גם בישראל - מ"מיקרוקוסמוס", שעקב אחרי עולם החרקים המיניאטורי, ל"ציפורים נודדות" וללהיט - שפתח היסטריית פינגווינים חובקת עולם - "משפחת הקיסרים". רבים מהסרטים האלה סבלו מהבעיות הנפוצות שלרוב הצליחו להפריע לי בצפייה בהם, למרות יופיים המרהיב. עם כל הכבוד לזוגיות לכל החיים ולמונוגומיה שבהחלט קיימות בטבע, ההאנשה המוגזמת של בעלי החיים המופיעים בצילומים והלבשתם במעטה האהבה הרומנטית ומלאת הרגש תמיד נראו מגוחכות קמעה בעיניי. הסגנון מתקבל בלי היסוס בסרטים עלילתיים, ובוודאי באנימציה, אבל בסרטים תיעודיים זה לרוב נדמה מזויף.

סרטי טבע נוטים גם למוזיקה בומבסטית שתלטנית ולקריינות בובמבסטית לא פחות, שמפרטת בדרמטיות יתר את תחושותיהם (האנושיות להפליא, כאילו אין אינסטינקטים בעולם) ומעשיהם של גיבורי הסרט, ומצטרפת לעריכה מניפולטיבית במופגן ולצילומי לילה תמוהים (כל התאורה הזאת לא הפריעה לבעלי החיים בסביבתם הטבעית?) בניסיון לייצר עלילה מורכבת ושלמה לאירועים המצולמים במקום לתת לקהל ליהנות. "ארץ בראשית" מצליח להימנע כמעט מכל המכשולים האלה באמצעות הורדות מינוני הקלישאות למינימום.

יש

בו עלילה מסוימת, אך זו מתמקדת בעיקר במעגל הקיום הטבעי של החיות. הפריעה לי קצת - או ליתר דיוק הצחיקה אותי שלא במקום - הענקת השמות לחיות העיקריות המצולמות בסרט, אבל זו הפרעה מינורית והיא בוודאי גם יוצרת הזדהות עם החיות אצל צופים אחרים, בעיקר אצל הצעירים יותר, שנראו מרותקים לסרט.

חוזקו של "ארץ בראשית" - מעבר לצילומים המצוינים, כאמור - הוא שהסרט נותן לצילומים האלה לדבר בעד עצמם. ההתמקדות בכמה גיבורים ספציפיים מפנה מקומה מדי פעם לחיות, ציפורים וזוחלים אחרים, מה שהופך את הסרט למגוון במיוחד. הקריינות - של ירון לונדון - מינימלית, מדויקת ומוצלחת, מוסיפה בקצרה מידע הסברתי ואינה מעיקה בתיאורים מיותרים ובהצהרות שאנטי מעצבנות.

המוזיקה, שהלחין אורי אופיר (בתוספת שלושה שירים מתוזמנים היטב מבית אחינועם ניני וגילי דור), אינה מושכת תשומת לב מיותרת לעצמה אלא רק מוסיפה, כפי שהיא אמורה לעשות, נדבך של יופי לצילומים. והחשוב מכל - הסרט מזכיר שגם בארץ יש טבע, נופים ובעלי חיים מרתקים ושמותר להודות בכך בפומבי.

קשה לדעת מה יעלה בגורלו של "ארץ בראשית". תקווה היא שהקהל הרחב ימצא לנכון לצפות בו על המסך הגדול, שם מקומו ושם עוצמתו עוברת בצורה הטובה ביותר. הוא בהחלט ראוי להצלחה כזאת.

"ארץ בראשית", ישראל 2009, 87 דקות