המלחמה באנשי החושך עוד לא נגמרה
עד לרצח בבר-נוער לא הייתה לי מעורבות במאבק הקהילה הגאה. דרך סיקור האירועים הבנתי שיש עדיין אנשים חשוכים בהם יש להיאבק
אני חייב להודות שעד לאירוע הרצח לא התעמקתי יותר מדי במאבקי הקהילה. דעותיי היו כפי שהן עדיין כיום. חיה ותן לחיות. הייתי ער למאבקי הקהילה כמו כל קורא חדשות ממוצע בארץ, אך לא חשבתי שיש סיבה שאתערב או אתמוך גם בצורה אקטיבית במאבק. זאת למרות תמיכה ברורה בזכותו של כל אדם לחיות את חייו כרצונו.
אנו חיים במדינה די משוגעת, וגם לאדם האכפתי ביותר קשה לפרוס את האכפתיות שלו בין כל האסונות והבעיות ששוטפות אותנו מבלי להתפרק. אנו עוברים מעצב אחד לעצב אחר והיכולת שלנו להכיל סבל אנושי מוגבלת. בין היתר בשביל זה אנחנו מגדירים לעצמנו ימי זיכרון, לאומיים כמו גם אישיים, שאליהם אנו מנקזים את העצב. אז עכשיו הוספנו לרשימת התאריכים הזאת גם את יום הפיגוע בבר נוער.
וביום הזה, לא פחות ולא יותר, הרוב השפוי צריך לזעוק. מה שנוכחתי לדעת במהלך סיקור האירוע, וגם במאבקים שהיו אחריו, הוא שאותו רוצח שפל לא בודד במערכה. אם זאת הפגנת החרדים נגד המצעד בירושלים שלוותה בזריקת ביצים ותקיפה פיזית, ואם אלה תגובות ארסיות במיוחד לכתבות שעסקו בנושא והועלו לאתר, שחלקן גבלו בהסתה ונאלצנו שלא להעלותן, על-פי חוק.
ההלם שאחרי. מדליקים נרות זיכרון אחרי פיגוע הירי ב''ברנוער''
צילום: רויטרס
מותר לא לאהוד את המאבק
בשבועות ובחודשים שלאחר הרצח העלינו ב-nrg חברה פרויקט של זכויות הקהילה הגאה, פרסמנו כתבות בנושא ואף זכינו לקבל טור אישי קבוע פרי עטה של אילה כץ, אימו של ניר ז"ל. במהלך התקופה הזאת קיבלנו תגובות אוהדות לא מעטות. אך לצערנו, "זכינו" גם לתגובות נאצה לא מעטות, שהוכיחו לנו שיש עוד דרך ארוכה לעבור.
מותר לא לאהוד את המאבק הזה, ואפשר לחשוב שלא זאת הייתה כוונת האל או ש"זה מגעיל". הבעיה היא כאשר עוברים משלב של חוסר אהדה, שהוא כאמור לגיטימי גם אם איני מסכים לו, לשלב של חוסר לגיטימציה. אין מצב כזה. אין אדם שהוא לא לגיטימי על בסיס דעותיו או אורח
גם מי שמאבק הקהילה הגאה מעניין אותו כקליפת השום צריך לזעוק. כי כל ניסיון כפייה על כבודו ודרך חייו של אדם, כל אדם, מסוכן לאורח החיים של כולנו. בעניין הזה אין הבדל בין מאבק הקהילה הגאה למאבק על פתיחת עסקים בשבת או למאבק של קופאיות שדורשות ללכת לשירותים בזמן העבודה.
כל מאבק נגד כל אורח חיים שהוא ראוי שיזכה למאבק עיקש בחזרה. או אם לסכם במילותיו של ריצ'רד ניקסון, שרלוונטיות כיום גם עשרות שנים אחרי שנאמרו, "זאת לא תהיה מדינה שלאיש מאיתנו יהיה כדאי לחיות בה עד שלא תהיה מדינה שלכולנו כדאי לחיות בה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם