"הילדים שלי יצאו בתוך שקיות, כמו אשפה"
אחרי שתקום מהשבעה על 3 ילדיה שנרצחו על ידי אביהם, לילך שם טוב תעבור דירה. מה תעשה עם כל הצעצועים שנותרו היא לא יודעת
- נתניהו: כל העם מתאבל על שלושת הילדים
- רצח הילדים: שר הרווחה הורה להקים ועדת חקירה
- משפחת האם: שירותי הרווחה אשמים, הזהרנו מאיתי
רק התמונה הזו מצליחה ללחלח לה את העיניים. בשאר הזמן היא על טייס אוטומטי - מקבלת את המנחמים, מתראיינת לתקשורת, צועקת בכל מקום את הדברים שחשוב לה להגיד, כל הדברים שלמעלה משנתיים רצתה לזעוק ולא היה מי שיקשיב. רק עכשיו, אחרי שקרה האסון, כולם שותים בצמא את המילים שיוצאות בזרם מהיר ושוטף מפיה.
בלי סדר, בצורה אסוציאטיבית. עכשיו כולם מקשיבים, אבל עכשיו זה כבר לא יעזור. "אני לא יכולה להפסיק לחשוב על שבוע הבא, כשהשבעה ייגמר. אני אמורה לעבור דירה. אני עדיין לא יודעת איך אני הולכת הביתה ופותחת את הארון שלהם. אין לי מושג מה לעשות עם כמויות הבגדים והצעצועים".
"עשיתי לאור קופסה סגורה ששמתי בה צעצועים חדשים וכתבתי עליה שזה לבית החדש כדי שיהיה לו כיף. עכשיו אני צריכה לארוז הכל. חברים רצו לארגן לי חברת הובלה שעושה גם אריזה ואמרתי להם שאני אבין מה אני חווה רק דרך זה שאארוז את הבגדים של הילדים שלי ואדע שכבר לא אלביש אותם בהם והם לא ישחקו בצעצועים האלה יותר. אין לי מושג אם אזרוק אותם או אתרום אותם, או שאשים אותם בשקיות. כמו שהילדים שלי יצאו מהבית של הנבלה".
לסיפור שהסתיים לפני שבוע ברצח המזעזע הייתה התחלה טובה. אהבה גדולה. "בהתחלה זה היה נהדר בינינו", אומרת לילך. "אמא שלי ואני קיווינו שאחרי החתונה איתי ימשיך להתנהג כמו שהוא היה לפניה, כי הוא היה מדהים. הוא דאג לי ופינק אותי וכל רגע שאל איפה אני, מתוך דאגה, של 'אני אוהב אותך ודואג לך ורוצה לדעת מה קורה איתך כי את חשובה לי'. כולם חשבו שאנחנו זוג מהסרטים".
אבל מה שנתפס בהתחלה כדאגה, אחריות ואכפתיות, הפך מהר מאוד לאובססיה. "הוא החליש אותי, הייתי סמרטוט", אומרת לילך. "הוא לא יכול היה לראות אותי מתקדמת באף עבודה ובשום תפקיד, הוא לא יכול לראות אותי מקבלת העלאה במשכורת או שמחה בחברת אנשים אחרים. לא יכול היה לראות אותי יוזמת ונמצאת במרכז העניינים. אני חייתי בתוך בועה הרבה מאוד זמן, ועם הזמן הבועה הזו הפכה לאטומה יותר ויותר. יצרתי לעצמי חומת מגן מהעולם, וכשזה החמיר יצרתי לעצמי חומת מגן מעצמי. לא חוויתי שום אירוע כמו שהייתי צריכה
השבר, היא מספרת, החל בתקופה שבין הלידה של רוני ללידה של אור. כחצי שנה לפני ההיריון של אור החלה מערכת היחסים לקרטע. "כל תכלית חייו הייתה כסף. הוא היה מאוד חומרני. הקים עסק, אבל היה לו חשוב לחיות ברמה גבוהה, אז הוא היה לוקח הלוואה מפה ומכסה שם, לוקח מההוא ומכסה במקום אחר. מאמא שלי הוא לקח מעל מאה אלף שקל, ולקח כסף גם מהאחים שלי, מהאחים שלו ומההורים שלו, עד שזה הגיע לזוג חברינו הקרובים. אמרתי לו 'אני מתחננת, אל תיקח מחברים' - אז הם עוד היו חברים שלי -'זה ייגמר רע'. לא תיארתי לעצמי כמה רע.
"הוא התגאה בזה", היא אומרת. "הוא אמר לי 'הנה הכרטיס של נ' בכיס שלי', ואז לקח גם מבעלה. אני והיא היינו חברות מדהימות וניסיתי לא להיכנס לזה. כשהוא אמר לי שהוא לא מתכוון להחזיר, אמרתי לו שכאן אני יוצאת מהתמונה. אני לא רוצה לדעת כמה הוא לקח ומה הוא עושה עם הכסף הזה - וגם ממנה ביקשתי שבשום פנים ואופן לא יכניסו אותי לזה".
נ' הייתה חברתה הטובה של לילך, ולדעת לילך היא ניהלה רומן עם איתי, שעבר לגור איתה ועם בעלה לאחר הפרידה מממנה. כאשר ניסתה נ' לסיים את הקשר, הופיע איתי בפתח ביתה על אף צו הרחקה שהוצא לו, חתוך בצווארו ומדמם, אוחז מכתבים מגואלים בדם הממוענים אליה ואל בעלה, ועל פי החשד גם ניסה לאנוס אותה.
"כשאיתי פוצץ את כל העסק, הוא היה חייב להם הרבה מאוד כסף. הם התחילו לשלוח לי מכתבי איום בפנייה לערכאות משפטיות על החלק שלי. לקחתי את המכתב, קרעתי אותו ויצאתי מהבית. תמיד חשדתי שהיה רומן בין איתי ובין נ', אבל הוא תמיד הכחיש".
"בשום שלב לא התעמתי איתה ועם בעלה, למעט מסרון אחד ששלחתי לה כשידעתי שאיתי גר אצלם. כתבתי לה שמאוד אהבתי אותה ואני יודעת שכרגע בעלי נמצא איתם ויום אחד הגלגל יתהפך, ואז היא ענתה לי: 'מבחינתי הגלגל מזמן התהפך. רצית מלחמה - תקבלי מלחמה'".
המלחמה של לילך עם איתי פרצה בחודש יוני בשנה שעברה. "הוא אמר 'אנחנו בתקופה קשה. אמא שלך גרה בנתניה, אז אולי תעזבי לחודשיים ואז נחליט אם מתגרשים או נשארים יחד". את הילדים, הוא אמר לה אז, תראי מתי שתרצי. לא נעשה לך בעיות. "לא ידעתי מה לעשות", היא משחזרת, "אפילו לא הצלחתי לחשוב, כאילו מישהו שאב לי את יכולת החשיבה. שיתפתי אנשים בפעם הראשונה כי הבנתי שאני במצוקה.
"חברה טובה שפניתי אליה אמרה: 'שלא תעזי לצאת מהבית אפילו ליום אחד. ביום שתצאי הוא ייקח לך את הילדים ולא תקבלי מזונות. זו המטרה שלו'. כשגם המשפחה שלי אמרה אותו הדבר אמרתי לו שאני לא הולכת לשום מקום, ואז הוא נהיה מטורף לגמרי: הוא היה שולח מסרונים למאהבות שלו לידי ומקריא בקול רם. עוד ישנו באותה מיטה, עד שעברתי לסלון ואחרי כמה ימים הוא עזב את הבית".
גם כשעזב, לא תמה מסכת ההתעללות. "אחרי שאיתי עזב הוא התחיל להתעלל בי. הוא היה נכנס אליי הביתה ואומר לי שאני טיפשה ומטומטמת, ושצריך לנכש את העשבים השוטים ולשים אותם על הקבר שלי. היה לי שם קוד שהשתמש בו עם נ' ובעלה. הוא לא היה אומר להם' אני אצל לילך', אלא 'אני אצל הטיפשה, אני אצל המפגרת'".
"באוגוסט עזבתי את הבית ושכרתי לעצמי דירה. הוא מכר את כל תכולת הבית ועבר לגור עם נ' ועם בעלה. אני לקחתי רק את מה שאני צריכה, השארתי לו הכל. אפילו את מיטות הילדים הוא מכר. במשך ארבעה חודשים, עד שאחי השיג מיטות מהקיבוץ, הם ישנו איתי באותה מיטה, ראש מול זנב".
אבל זמן לא רב אחרי הפרידה ביקש איתי לחזור הביתה. "עוד כשהוא גר איתם הוא התחיל ללחוץ עליי שיחזור. וכשעברתי זה נהיה אובססיבי והוא ניסה לעשות עליי מניפולציות רגשיות. לא כי אהב אותי, אלא כדי שנתחלק בחובות. הוא אמר שאם לא אביא לו את הכסף הוא יפנה לרשויות הרווחה והם ייקחו לי את הילדים. אני יודעת על רשויות רווחה היום הרבה יותר ממה שידעתי אז. לא קשה להמציא או לדווח על כל מיני דברים לא תמיד נכונים, ואני פחדתי".
"כל פעם שאמרתי 'אני לא חוזרת אליך', הוא היה אומר לי בואי נפתח את החוזה בינינו. הרגשתי שהוא לא רוצה לחזור אליי, הוא רוצה להציל את העור שלו, כי את 40 אלף השקלים שנתתי לו כשנפרדנו הוא העביר לנ' ובעלה, עם הרבה מאוד כספים נוספים שהיה חייב להם. בשנה האחרונה הוא יצר עוד חובות שאינם קשורים אליי, ויש לו הרבה תיקי הוצאה לפועל. הוא השאיר אותי עם שלושה ילדים וחצי מיליון שקל חובות שהיו בעצם התחייבויות".
"לא הבנתי למה אני צריכה לשלם אותם. אמרתי שאין לי כוחות כלכליים ונפשיים להילחם בבנקים. כאב לי לשאת בחובות בכלל לא שלי, אבל הדבר היחיד שחיזק אותי והתנחמתי בו היה מסיבות הבר מצווה והבת מצווה של הילדים, שבהן רציתי לפצות אותם".
את הכעס היא גוררת עוד מתקופת הפרידה. "במשך חצי שנה טלפון אחד לא היה מהם. תמיד חשבתי שאני לא צד בעניין, אבל שיתקשרו, ישאלו את הילדים איך הם מרגישים, אם הם צריכים משהו, אולי יבואו ביום שישי. הילדים כל כך אהבו אותם. רוני תמיד רצתה את סבתא דרורה כי היא הייתה מלמדת אותה חשבון, ואור רצה שסבא מיכה ייקח אותו לטיול על הטוסטוס ועומר אהב להיות בקיבוץ והיו לו שם חברים".
עכשיו היא מבקשת להעביר מסר לבני משפחתו של איתי. "אני לא מאמינה לסיפורים שלכם", היא אומרת. "אני והמשפחה שלי יודעים בדיוק מי אתם. הנכדים שלכם ממש לא מעניינים אתכם ואני מבקשת - די עם ההצגות. אף פעם לא פתחתי את הפה ולא אמרתי מה אני באמת מרגישה, אבל אני כבר לא יכולה לשתוק יותר. לא סתם ביקשתי שלא יבואו ללוויה. לא כעסתי עליהם על כך שאיתי רצח את הילדים, כעסתי כי הם התנכרו לילדים שלי וכל כך הרבה זמן לא דיברו איתם, והם עוד רוצים להגיע להלוויה. לא הייתי צריכה לחוות טרגדיה כדי לראות אותם".
ועכשיו היא צריכה לעבור דירה, להתחיל חיים אחרים, לבד. "כמה נהניתי מהציורים של רוני, מלראות את עומר משחק כדורגל. כל הזמן אני רואה אותו בא אליי למטבח, מחבק אותי, נותן לי נשיקה על השפתיים ואומר 'אמא, אני הכי אוהב אותך בעולם'. הוא לקח לי אותם, אבל את הזיכרונות הוא לא ייקח ממני כל עוד אני חיה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם