הקואופרטיבים האורגניים כובשים את דרום ת"א
את מוצרי הניקיון קונים ישירות מהיצרן, את הירקות מגדלים בחצר, את הילדים מגדלים בלי במבה וטלוויזיה ואת הצרכים עושים בתוך קופסה. אחרי יפו ופלורנטין, מתנחל הקואופרטיב האורגני גם בשכונת התקווה ומונה כבר 30 משפחות מהאיזור. מצטרפים?
לעומת רובכם, שתשובתכם על רוב השאלות היא בוודאי "אף פעם", כמה עשרות אנשים בתל אביב מעסיקים את עצמם בסוגיות אלה כל הזמן. ולא, לא מדובר ב"פלצנים" מצפון העיר כפי שמקובל לחשוב, אלא ברוח שנושבת בחוזקה דווקא מכיוון דרום.
לפני כחודשיים הוקם בשכונת התקווה קואופרטיב אורגני שהצטרף לשניים הנוספים הפועלים בעיר בשנה האחרונה ביפו ובשכונת פלורנטין.
מדובר במיזמים שמבוססים על עקרונות המשק האוטרקי, שמשמעותו (טוב נו, לפי "ויקיפדיה"): "יחידה כלכלית שאינה מקיימת סחר חוץ עם סביבתה, ומנסה לספק את כל צרכיה בכוחות עצמה". חברי הקואופרטיב שואפים לחתוך כמה שיותר חוליות צריכה תוך כדי קניית מזון אורגני ויצירת קשרים עם אנשים בעלי תפיסות עולם דומות.
"המוצרים שאנחנו קונים עוברים המון ידיים", מסבירה מקימת הקואופרטיב החדש גל גולן, "למשל, הסתכלתי היום על הכוסמת,
"מלבד זה, ברגע ששמים את המוצר באריזות זה יוצר שרשרת ייצור משל עצמה. זה שוב ספקים, חומר גלם של השקיות והמדבקות, משווק, יבואן. כשאנחנו קונים דרך הקואופ שק היישר מהיבואן אנחנו חותכים את החוליה של החנות, ובזעיר אנפין גם את תהליך ייצור השקיות והמדבקות.
"ברור שלא בגלל זה יסגרו את המפעל, אבל אם ניקח בחשבון את כל הקואופים ההולכים וגדלים, בסופו של דבר זה יהיה משמעותי".
נכון לכתיבת שורות אלה, כולל "קואופ התקווה" שלושים משפחות מאיזור תל אביב, גבעתיים ורמת גן. בקואופרטיב היפואי חברים 120 משפחות, ובקואופרטיב הפלורנטיני 45 משפחות. שלושתם שואפים להגדיל ככל שניתן את מספר חבריהם.
גולן, בת 40, נולדה וגדלה ביפו, למדה באקדמיה למוזיקה ובבית הספר למוזיקה רימון, ואף ניסתה את כוחה כזמרת, אך החליטה שלא להמשיך בתחום. היא נשואה לנועם, טכנאי מחשבים במקצועו, ולשניים ילדה בת ארבע בשם מעיין.
לפני שנה עברו בני הזוג לשכונת התקווה, לבית אשר קנו עבורם הוריו של נועם, מוותיקי השכונה.
כשגולן לא עושה הזמנות לקואופרטיב החדש היא עוסקת במתן טיפולים אנרגטיים ובטיפוח העסק שלה, המשווק מוצרים אקולוגיים לתינוקות. גולן נמצאת בשדה הירוק שנים לא מבוטלות. מבחינתה לא מדובר בטרנד אופנתי או בגחמה חולפת אלא בדרך חיים על כל המשתמע מכך.
בבית הקרקע הדו-קומתי של משפחתה לא תמצאו כמעט שום פריט שאינו יד שנייה, ובכלל זה רהיטים ובגדים. בגינה בחוץ, לצד ערוגות הפרחים והירקות (האורגניים כמובן), עומדים שלושה דליי מים גדולים גדושים במי המקלחות של בני הבית ומשמשים להשקיית הצמחים שאינם למאכל.
בני משפחת גולן לעולם אינם מורידים את המים בשירותים, ואת הצרכים הם עושים בקופסה שנמצאת בתוך מושב האסלה, ולאחר מכן מכסים אותם בנסורת. כשישנן מספיק שכבות הם מכינים מהן קומפוסט (דשן אורגני).
במקום שקיות הם משתמשים בסדינים ישנים, ומדפי הספרים בסלון עשויים קרטון. הקיר המפריד בין חדר האורחים לשאר חלקי הבית עשוי בוץ, וגולן טוענת שהוא גורם לה להרגיש "כמו ברחם". במכשיר טלוויזיה הם כמובן אינם מחזיקים.
"הגענו למסקנה לפני המון שנים שאנחנו לא רוצים טלוויזיה בבית. הייתה לי טלוויזיה, והייתי מכורה אליה. אני לא רוצה שמשהו ישלוט בי. לטלוויזיה יש כמה משמעויות אנרגטיות שליליות, אבל בעיקר הפסקנו בגלל התכנים. לא רצינו כל הזמן לשלוט במה לראות ובמה לא לראות. אמנם ראיתי את המונדיאל, אבל אני לא אקנה טלוויזיה בשביל חודש אחד בארבע שנים".
מכונית יש?
"יש, וקודם כול ברור שהמכונית היא יד שנייה. העניין עם מכונית זה לא אם יש או אין, אלא איך בוחרים להשתמש בה. האוטו רוב הזמן יושב בחניה, ואנחנו משתמשים בו בצורה מינימלית ועושים חשבון על כמות הנסיעות שלנו. בקיצור, נוסעים מתוך מודעות, ולא באופן אוטומטי. כל דבר צריך להיעשות בצורה מושכלת. אני חושבת שזה המוטו הכי חשוב לי היום".
נושא התזונה, מן הסתם, הוא עניין מרכזי בבית המשפחה, והוא מרחיק לכת הרבה מעבר לשייק העלי מנגולד-חסה-קייל (סוג של כרוב)-פטרוזיליה-ענבים הירוק שהיא שותה בתאווה בזמן הריאיון.
"עקרונית, אני מתנגדת לחלב מטעמי בריאות", היא מספרת. "אנחנו כן קונים חלב אורז וגבינות עזים אורגניות בשביל הילדה. בשר אדום אנחנו לא אוכלים כבר שנה. זה מאוד לא בריא, וגם מבחינה סביבתית זה אחד הדברים שהכי תורמים להרס הסביבה. זה בזבוז עצום של משאבים, שדות ומים, והבקר גם תורם מאוד לפליטת גזי החממה.
"מה גם שברגע שאוכלים חיה עולים עוד דרגה בשרשרת המזון. לאכול חיה שחיה כל חייה בצפיפות, אכלה כל חייה אוכל לא נאות ונשחטה בפחד זה גם לא טוב לאדם מבחינה אנרגטית, שלא נדבר על עופות סוללה שלא ראו אור יום בחייהם, ומתים חולים ברמות שזה פשוט לא נתפס".
אף שבגן הילדים שמעיין הולכת אליו מגישים מדי יום ארוחת צהריים, הילדה מגיעה מדי בוקר עם ארוחה משלה, התואמת לחלוטין לתפריט המוגש בגן, אלא שהיא אורגנית.
"אנחנו יודעים בדיוק איזה אוכל מגישים בגן בכל יום, ושולחים אתה מהבית", אומרת גולן. "אם מתחשק לה לפעמים סלט סלק שמגישים בגן, אז אני מוכנה להיות גמישה. הגבול שלי הוא מוצרים מהחי כמו ביצים וגבינות, ואני לא מרשה בשום אופן שייתנו לה משלהם".
איך באמת הילדה מקבלת את אורח החיים המיוחד שלה?
"ככל שהיא גדלה ההתמודדות שלה נהיית מורכבת יותר. כשהיא הייתה קטנה יותר השליטה שלנו הייתה גדולה יותר. היא לא הייתה שמה לב שכולם הולכים לגן השעשועים עם במבה ואנחנו עם פירות. פתאום היא מבקשת במבה וארטיק ו'אימא תקני לי'.
"אנחנו משתדלים להגיע כל הזמן לאיזונים בין זה שהיא ילדה קטנה וסקרנית ובעלת מאוויים ובין האידאולוגיה שלנו. למשל, יש לי אתה הסכם שהיא מקבלת קרטיב מהמכולת פעם בשבוע. שכלית היא מבינה, היא ילדה הגיונית מאוד, אבל רגשית לא ממש, כי ממש בא לה.
"אני מנסה להסביר לה שגם אם האריזות יפות, הטעם בפנים הוא כמו טעם בלי האריזה, ואפילו שהיא מבינה את זה, זה משהו שהיא צריכה לחוות. בזמן האחרון יש לה קטע עם במבה, והיא באה עם רעיון שביום ההולדת שלה היא רוצה שאני אקנה לה שתי שקיות במבה. כדי לא להרוס לה את החוויה אמרתי לה שכשהיא הולכת ליום הולדת של חברים היא יכולה לאכול מה שבא לה".
ומה עם תכניות טלוויזיה שכל החברים שלה בטח מדברים עליהן?
"אצל סבתא שלה יש טלוויזיה, והיא יודעת שפעמיים בשבוע כשהיא הולכת אליה היא יכולה לצפות בכל פעם במשך חצי שעה".
ואז מגיעה סבתא. היא מסתכלת על נכדתה, שחזרה מהגן עם חום גבוה וכאבי אוזניים, ומנחשת שאולי היא סובלת מחזרת. "זה דווקא מעולה", אומרת גולן ושואלת את בתה אם היא רוצה שתטפטף לה לאוזן שמן זית עם לבנדר. הילדה מתכרבלת בחיקה, ומנידה את ראשה לשלילה.
את לא מתכוונת לתת לה אקמול או משהו?
"לא צריך להוריד את החום. זה טוב שהגוף נלחם במה שיש".
הילדה נרדמת בתוך זמן קצר, ונגאלת ממכאוביה לשעה הקרובה.
בחוץ עוברת אישה המחזיקה שקיות עמוסות קניות. גולן שצופה בה, מודעת היטב להיות משפחתה נטע זר באיזור: "אנחנו חריגים מאוד פה בנוף. אנשים פה ממוצעים מאוד, חיים את החיים שהם תופסים כנורמליים".
מה זה לדעתך נורמלי בשבילם?
"זה ללכת למכולת או לסופר ולקנות שם מה שקונים - שזה הרבה פעמים מוצרים שאנחנו לא מתקרבים אליהם - ולחזור הביתה עם השקיות. אנחנו גם לא מעודדים שופינג או כל דבר שהוא עיצובי ואופנתי".
ואיך זה לגור פה בשכונה?
"שכונת התקווה, בלי קשר לסטיגמה שיש עליה כשכונת פשע או איך לקרוא לזה, נתפסת אצלי מאוד כשכונה של האנשים שגדלו בה. יש לי פה מין תחושת זרות. אם זה לא היה בגלל ההורים של נועם שקנו לנו כאן דירה, כנראה לא היינו גרים פה.
"ליפו הייתי הולכת בלי למצמץ. כל הילדות שלי - הנמל, הבורקס, מכבי יפו, הבולגרים. אבא שלי בולגרי. גם יפו נחשבת 'מדורדרת', אז זה לא העניין אלא זה שאני לא מרגישה פה מחוברת, כמו בבית".
כאמור, כרגע נמצאים בקואופרטיב שכונת התקווה שלושים משפחות, וגולן מקווה להגיע למצב שיהיו לפחות חמישים משפחות פעילות בחודש "כדי שלקואופ יהיה כוח".
נכון להיום הזמנת המוצרים מתבצעת אחת לחודש, ורק של פריטים יבשים, כגון קטניות, דגנים, אגוזים, שקדים וחומרי ניקוי, אבל בקואופ לא שוללים אפשרות להגיע להזמנה אחת לשבוע ולכלול בהיצע גם פירות, ירקות, מוצרי חלב ודברי מאפה.
העקרונות המנחים לרכישת המוצרים הם לקנות מה שאפשר אורגני, כמה שיותר מקומי וקרוב לסחר הוגן. לדבריה, חברי הקואופ יעדיפו מוצר מקומי יקר מאותו מוצר מיובא, שעולה פחות.
"אני לא כל כך מתחברת לזה שכל הזמן מגדירים את האורגני כטרנד", אומרת האחראית להזמנות המוצרים בקואופרטיב ותושבת רמת גן רונה ניצן. "זה עניין של אורח החיים שלנו. המטרה היא לבנות אורח חיים בריא והוגן לסביבה, וזה דבר שקורה כבר המון שנים. הרבה אנשים שלא מכירים את הנושא מקרוב חושבים שאנחנו פלצנים. אני מקווה שהם יבינו עם הזמן שזה באמת בריא יותר ואקולוגי יותר".
"יש כמה מטרות לקבוצה הזו", מוסיף דניאל לנדאו, גזבר הקואופרטיב, תושב לב העיר ובמאי סרטים ותאטרון במקצועו. "קודם כול זה לארגן אוכל יותר בזול; שנית, לעקוף את התאגידים; ושלישית, הצד האקטיביסטי - הקהילתי. מבחינה אקולוגית, משתמשים בפחות אריזות, וזה מקום מפגש לאנשים כמונו.
"להרבה מאתנו יש גינות אקולוגיות ומכנה משותף בתחום ההורות. אנחנו משתמשים בחיתולי בד ובכל מיני פתרונות תרופתיים שאפשר להגדיר 'תרופות סבתא'".
בתור דוגמה מספר לנדאו על שרשרת ענברים שתולים על תינוק שסובל מכאבי שיניים, על שמן חם ששמים באוזן כשהיא כואבת וחלב אם נגד דלקות עיניים. "ידוע שתרופות נגד אלרגיה מכילות סטרואידים מזיקים ואנטיביוטיקה מחלישה את המערכת החיסונית. לסכם, זה שיתוף קהילתי של ידע כמעט בכל תחומי החיים".
ללנדאו ילד בן שנה וחצי וילדה בת שש, שעד עכשיו למדה בחינוך ביתי. בשנה הבאה היא תלמד בבית הספר הדמוקרטי "קהילה" שברחוב ברנר במרכז העיר. "אף שאני במאי, אני לא רואה טלוויזיה, ואין לנו טלוויזיה שמחוברת לכבלים", הוא מספר.
"מחשב כן, ואני אפילו חושב שזה כלי שאפשר לנצל אותו היטב למטרות שלנו, בעיקר כשזה נוגע לחינוך ביתי. בגדים לילדים אנחנו כן קונים, אפילו שאנחנו משתדלים להעביר מאחד לשני".
החיים נשמעים פשוטים יותר בדרך זו, אבל דרוש יותר כסף כדי לממן אותם.
"נכון שאוכל אורגני יקר יותר, אבל דרך הקואופ אנחנו מצליחים להוזיל את המוצרים בשלושים אחוזים. יש בקואופ אנשים מכל המעמדות הסוציו-אקונומיים, וככל שיצטרפו יותר אנשים, כך המחיר ירד. אני מאמין שזה יקרה ברגע שאנשים יבינו כמה זה לא סביר לאכול את הדברים שהם אוכלים ושאחר כך הם מתפלאים שרמת הפריון יורדת. אנשים פשוט לא יודעים חצי מהמידע שיש בנוגע לרפואה ולתזונה".
במסעדות אתה אוכל?
"בטח. גם לי אין תמיד כוח לכתוש נבטי אלפלפה, ואני גם אוהב בשר. אין לי אשליה שאני מציל את העולם בזה שאני עושה קומפוסט, אני יודע רק שאני מפחית מאתיים ק"ג משינוע הזבל שעיריית תל אביב מבצעת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם