פרשת עקב: מתוך שלא לשמה תבוא לשמה?
הקסם שהיה בהנהגה של בן- גוריון הוא היכולת לפעול על פי המצפון ולשלם מחיר אישי. אנו צריכים מנהיגים שפועלים מתוך חובה ולשם שמיים
"שילם מחיר אישי", דוד בן-גוריון צילום: ארכיון מעריב
וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן (פרק ח, יט); וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם, וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם, וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם (פרק יא, יג-יז).
התורה מבטיחה שכר ועונש בין היתר על מנת לעורר בנו מוטיבציה למלא אחר מצוות האל ולהרתיע אותנו מלעבור עליהן. השאלה הדתית העולה מן הדברים היא האם עליי למלא אחר מצוות האל בשל חישובים תועלתניים של שכר ועונש או שעליי למלא אחר מצוות האל כי אני רואה את עצמי ככפוף לו ואת דבריו כראויים ונכונים.
אפשר לתרגם את השאלה הזו לשאלת יסוד בפילוסופיה של המוסר – האם להכריע על צעדיי על פי שיקולי עלות - תועלת או על פי שיקולי ראוי ואינו ראוי המנותקים מחישובי רווח והפסד.
דמויות שונות בחז"ל ניסו לשכנע שהמוטיבציה לקיום מצוות צריכה להיות נקייה משיקולים תועלתניים - "ר' יהושע בן לוי אמר: "אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש במצותיו חפץ מאד. אמר רבי אלעזר: במצותיו ולא בשכר מצותיו. והיינו דתנן: הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס" (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ט, עמ' א)".
הרמב"ם מקצין זאת וקובע במקומות שונים שאין זה ראוי לעבוד את אלוהים בשל שיקולי שכר ועונש - "אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה, כדי שאקבל הברכות הכתובות בתורה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא; ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן, כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא איכרת מחיי העולם הבא. אין ראוי לעבוד את ה', על דרך זו..." (משנה תורה להרמב"ם, הלכות תשובה, פרק י).
לדעת הרמב"ם יש לעבוד את אלוהים מאהבה – "העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה - לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה: אלא עושה האמת, מפני שהוא אמת; וסוף הטובה לבוא בכלל".
הכלל הגדול שמציב הרמב"ם הוא עשיית האמת מפני שהיא אמת, אך דבריו "וסוף הטובה לבוא בכלל" לא נעלמים מעיני הקוראים. הרמב"ם חוזר במספר מקומות על כך שכל אדם מקבל מאלוהים את שמגיע לו. אמנם, כמה מפרשני הרמב"ם סבורים שהוא כתב זאת לעיניי ההמון אך לא האמין בזה, אך בכל זאת, נראה שהרמב"ם לא העז לנתק לחלוטין את עשיית המעשה הראוי מכל קשר לשכר ועונש. מי שעשה זאת היה ההומניסט הגדול עמנואל קאנט.
שיקולי רווח והפסד הופכים משמעותיים
חלק ממעשינו תואמים את חוק המוסר וחלק לא. המעשים שתואמים את חוק המוסר נחלקים על פי קאנט לשניים – כאלו שנעשו מתוך מוטיבציה מוסרית ("מתוך חובה") וכאלו שבמקרה תואמים את המוסר אך נעשו ממוטיבציות של רווח והפסד ("בהתאם לחובה").
כוונת האדם העושה היא הקובעת, על פי קאנט, האם מעשה הוא מוסרי. אם המוטיבציה היא למלא אחר חובתי המוסרית - אז המעשה הוא מוסרי. אם הכוונה הונעה משיקולי רווח והפסד אז אין ערך מוסרי במעשיי. בניגוד לרמב"ם הרי שאצל קאנט אין תוספת של "וסוף הטובה לבוא". להפך – דווקא המודעות לזה שייתכן שאסבול מאוד מעשיית המעשה, שאולי ייגרם לי רע גדול בעקבותיו ואשלם על כך מחירים כבדים, היא זו המעניקה למעשה שלי תוקף מוסרי עוצמתי בהרבה. את התרגום של גישה זו ליהדות עשה כמדומני ישעיהו ליבוביץ'.
ליבוביץ' לומד מחז"ל והרמב"ם שהמוטיבציה חשובה ושהמעשה הדתי הנעלה נעשה לשם שמיים ולא בשל שיקולי רווח
והפסד, אבל הוא לא נעצר שם. עבורו הדתיות הטהורה מנותקת לחלוטין משיקולי שכר ואף מוכנה לקבל על עצמה סבל איום למען קיום מצוות האל מתוך ידיעה שיתכן מאוד שסוף הטובה לא לבוא.
נדמה שהחשיבה הלא - תועלתנית של קאנט וליבוביץ', חשיבת לשם שמיים ומתוך חובה, הולכת ומאבדת את אחיזתה בתוך עולמנו הקפיטליסטי. שיקולי רווח והפסד הופכים כל כך משמעותיים ומרכזיים שכמעט ואין מקום לערכים שאינם מותנים ברווח ושאנו מוכנים לשלם עליהם מחיר אישי.
נדמה שחלק מהקסם בהנהגותיהם של בן גוריון, אשכול, בגין ורבין היה שהם נתפסו כמי שמוכנים לשלם מחיר גדול על מנת ללכת אחרי צו מצפונם ולפעול על פי מה שהם תופסים כחובתם. נדמה שחלק מהקלקול המורגש בשנות אולמרט, ברק ונתניהו הוא שהתועלתנות וחישובי השכר והעונש תופסים אצלם נפח מרכזי מדי בשיקול הדעת. מדינת ישראל צריכה הנהגה שיש לה גם עמוד שדרה מוסרי הפועל מתוך חובה ולשם שמיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם