ט"ו באב: יום המאבק בשבטיות
אם מחפשים באמת מסר רלוונטי לט"ו באב, עדיף לדבר על התחברות ולא על אהבה
שני דברים מתוך חמשת הדברים שקרו בט"ו באב, קשורים קשר ישיר לחתונות. הדבר הראשון שקרה בט"ו באב הוא שהותר לבני שבטים שונים בעם ישראל להתחתן זה עם זה. כשבני ישראל נכנסו לארץ, לאחר ארבעים שנות הנדודים במדבר, החתונות היו בתוך השבט, כדי שלא ליצור בעיה בחלוקת חלקי הארץ לשבטים. רק מאוחר יותר, כשגבולות הגזרה בין שבט לשבט כבר היו ברורים, הותר לבני ובנות שבטים שונים להינשא זה עם זו.
הדבר השני שקרה ביום הזה, וגם הוא קשור לחתונות, הוא התרת חרם הנישואים שהוטל על בני שבט בנימין בעקבות התנהגותם המחפירה בפרשת 'פילגש בגבעה'. מבלי להיכנס לפרטי הפרשה (שמופיעה בסוף ספר שופטים), העיקר הוא שביום זה בוטלה שבועת החרם, והותר לבני השבטים להינשא לבני שבט בנימין. התרת החתונות בין השבטים, והאפשרות לערבוב ביניהם, הפכו את ט"ו באב ליום של שידוכים וחתונות.
רק שישה ימים מפרידים בין צום תשעה באב לחג ט"ו באב, ואם בוחנים את מהותם של שני הימים, אפשר לראות שט"ו באב הוא למעשה התיקון של תשעה באב. בתשעה באב חרב בית המקדש השני בגלל שנאת חינם, ובגלל פלגנות וכיתתיות. לעומת יום הפילוג והשנאה, ט"ו באב הוא יום של חיבור. קשרי הנישואים בין השבטים, מעלימים את השבטיות והכיתתיות, ומחברים בין חלקי העם.
בעשור האחרון הולך ומתעצם תהליך של שבטיות בחברה הישראלית. כל שבט מפתח לעצמו, מבחירה או מכורח המציאות, אזורי מגורים משלו, כלי תקשורת מגזריים, ומוסדות לימוד שונים. הציבור הדתי לאומי למשל, הולך ומתכנס בישובים דתיים, ובשכונות
הומוגניות. יש לו עיתונים משלו, מוסדות חינוך נפרדים, פעמים רבות גם אליטיסטים, ואפילו אקדמיה אחרת. השבט המזרחי-מסורתי מקיים גם הוא אורח חיים שבטי למדי, גם אם לא תמיד מבחירה. מדיניות פיזור האוכלוסין בעשורים הראשונים של המדינה הביאה את בני השבט הזה לאזורי הפריפריה, וכפתה עליהם ניתוק מסוים.
גם השבט הרוסי יצר לו גטו משלו שמתבטא בכלי תקשורת על טוהרת השפה הרוסית, ובאזורי מגורים נפרדים. השבט החרדי, מקפיד באופן עקבי לשמור על חומות שיחצצו בינו לבין שאר החברה. אפילו בתוכו הוא מעמיד חומות ומחיצות בין אשכנזים לספרדים ובין חסידים לליטאים. השבט החילוני שלכאורה אינו מסתגר מרצונו, מכיר אט אט בעובדה שלמרות שליטתו במוקדי הכוח, הוא כבר אינו יכול להתהדר בכינוי 'העם', משום שגם הוא רק שבט. ההכרה הזאת מחזקת גם אצלו תהליכים של התכנסות פנימית.
תהליך ההסתגרות השבטית יצר בועות חברתיות. החיים בתוך בועה שבטית מבודלת נעימים ונוחים ליצור האנושי. אדם אוהב לחיות בחברת אנשים הדומים לו. אבל לקיומן של הבועות הללו יש מחיר כבד שהחברה הישראלית משלמת אותו כבר היום. כשבני שבט כלשהו חשים ריחוק וניכור כלפי שבטים אחרים, הם מתגייסים פחות לצבא, משלמים פחות מסים, ותורמים פחות למדינה. כשכל שבט טרוד אך ורק בבעיות השבט שלו, תושב תל אביב לא מבין מדוע בנו צריך להסתכן בשמירה על חייו של תושב שדרות, לתושב כפר סבא לא אכפת ממצבה של משפחה שנעקרה מגוש קטיף, לתושב מאחז בשומרון לא מפריע שבקריית שמונה נסגר מפעל, ותושב שכונה חרדית בירושלים אינו מתעניין במחסור של תושבי הדרום ברופאים.
אם מחפשים מסר רלוונטי של ט"ו באב, המסר הזה של הפלת מחיצות והתחברות בין שבטים, הרבה יותר רלוונטי מעוד יום טיפשי של אהבה חסרת גבולות. אם סדר היום של התרבות הישראלית היה יהודי יותר, היה צריך להכתיר את ט"ו באב כיום המאבק בשבטיות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם