מודל ג'נין: קן הטרור הפך לעיר משגשגת
איך הפכה עיר המתאבדים לקריה שלווה, איך אפשר לנהל דו-קיום בגובה העיניים, ואיך ישראל מפספסת את כל זה ברשלנות או טיפשות
דני עטר הוא ראש המועצה האיזורית גלבוע. כבר 17 שנה. 33 יישובים, בהם מושבי התענך, קיבוצים, שישה יישובים קהילתיים וחמישה כפרים ערביים (30 אחוז מאוכלוסיית המועצה ערבית). הסגן שלו הוא עיד סלים. כאן זה בעצם מתחיל. החיבור בין עטר לסלים, שמתנהגים כמו זוג נשוי לכל דבר, פתח גם את ג'נין.
עיד סלים, איש מוקייבלה, ממלא את התפקיד המקורי של ערביי ישראל. גשר לפלסטינים. מוסא כדורא, מושל ג'נין, הפך בשנים האחרונות לאח לנשק של עטר ושל סלים. הם מתנהגים כמו חברים ותיקים משירות המילואים, על אף שעטר היה קצין בגולני וכדורא ישב 12 שנה במעצרים (בעיקר מינהליים) בכלא הישראלי.
הם מסתובבים יחד בארץ, בעולם, מכתתים רגליים ומתדפקים על דלתו של כל מי שמוכן לשמוע ולראות איך "מודל ג'נין" פועל, איך הפכה עיר המתאבדים לקריה שלווה, איך אפשר באמת לנהל דוקיום בגובה העיניים, ואיך השלטון הישראלי מפספס את כל זה ברשלנות או טיפשות אופיינית.
"יש לי 250 אלף פלסטינים במחוז ג'נין", אומר כדורא, "שתי אוניברסיטאות, הרבה מאוד חקלאות. אנחנו המחוז היחיד בגדה שבו פונו התנחלויות, אבל השטח לא נמסר לנו. אין אצלנו נוכחות צבאית ישראלית, יש לנו גבול ארוך עם ישראל, 72 ק"מ מהבקעה עד מבואות טול כרם, ואין אצלנו שום תקריות. שקט מוחלט. אני נולדתי בג'נין, גדלתי ולמדתי בה ("הוא צבר", לוחש במקביל עיד סלים), ישבתי בכלא שלכם, הייתי במשלחת לשיחות השלום במדריד, הייתי ראש תנועת הפת"ח בצפון, עד שהתמניתי למושל לפני ארבע שנים".
היחסים בינו ובין עטר החלו מיד אחרי אוסלו. הם ישבו לשיחות גישוש והחליטו שצריך לדבר, שצריך להפוך את הגדר ל"שביל השלום", שאסור לנתק קשר גם בזמנים קשים. כך היה. הקשר ביניהם צלח גם את האינתיפאדה השנייה, גם את "חומת מגן", גם את הטבח שלא היה. "הרי אנחנו יושבים 50 מטר זה מזה, נושמים אותו אוויר, שותים אותם מים", אומר כדורא. עטר וסלים מהנהנים.
מישהי נכנסת ומוזגת קפה שחור. כדורא ממשיך לדבר. "יחד, דני ואני, הפעלנו מאמץ אדיר כדי שיפתחו את מחסום ג'למה. המחסום נפתח לפני שנה בערך. זה היה ניצחון גדול. האבטלה אצלי ירדה בצורה דרמטית. בשבת האחרונה נכנסו לכאן 3,000 מכוניות מישראל
ליהודים עדיין אסור, ב"כ). לא מזמן פגשתי את פולי (ראש המינהל האזרחי, ב"כ) ואת אלוף הפיקוד מזרחי וביקשתי שיפתחו את העיר גם ליהודים. אני קורא מכאן לישראלים לבוא לג'נין. העיר פתוחה בפניכם. אנחנו מוכנים לקבל את כולם מכל העמים והדתות והצבעים, חוץ ממתנחלים כמובן. אהלן וסהלן!".
זעתי באי נוחות על הכיסא. בכל זאת, ג'נין. שאלתי את כדורא אם ג'נין בטוחה לישראלים. "אני קורא ושומע על מה שקורה אצלכם ואומר לך שג'נין יותר בטוחה מתל אביב. אין אצלי פשע לא מפוענח. כל התיקים נפתרים, כל העבריינים נעצרים. יש כאן בתי משפט ויש לנו בית סוהר ויש סדר ברחובות. יש לנו שליטה ביטחונית מלאה. אין מה לדאוג. אני מאתגר אתכם, נסו למצוא רכב אחד לא חוקי בג'נין. הכל רשום, הכל מוסדר".
צודק , כדורא. הסתובבנו אחר כך קצת בעיר. בלעדיו. בלי משטרה או כוחות ביטחון או ליווי כלשהו. תחושה כללית של יפו, רק בלי הפגנות החרדים. חם, נקי, מסודר, כיכרות רחבות עם פסלים מודרניים, שוק תוסס, בתי קפה מלאים, דוכני פלאפל ושווארמה. כמעט בכל צומת ניידת משטרה. הלוואי על יפו. אין גרפיטי, אין דגלי חמאס, אין תחושת איום. שאלתי את כדורא איך הוא עשה את זה.
"כשנכנסתי לתפקיד לפני ארבע שנים הקמתי 50 סדנאות לאנשים מכל הסוגים. בדקנו מה מטריד אותם. מה הם רוצים. בראש סדר העדיפויות של כולם היה ביטחון אישי, ואחר כך ביטחון כלכלי. השקנו תוכנית אסטרטגית למחוז ג'נין 2017-2008 ( חוברת כרומו מהודרת, 72 עמוד, ערבית ואנגלית) והתחלנו לעבוד. אני שמח להצהיר שאנחנו עומדים ביעדים. לא הייתי מצליח לעשות את זה בלי דני. בלי העזרה והשיתוף שלו. לצערי, הוא כמעט לבד. הממסד הישראלי פשוט לא עוזר. רואים מה קורה, איך זה מצליח, ולא נוקפים אצבע".
את דני עטר זה מפוצץ. יש לו אינסוף סיפורים על האטימות בצד שלנו. איך השב"כ הבריח מכאן משקיע טורקי שרצה להקים בית חולים בינלאומי על הגדר, בצד שלנו, בהשקעה של קרוב לארבעה מיליארד שקל, הכל על חשבונו (וחשבון ממשלת טורקיה), כולל תקציב לאחזקת המקום ל-20 שנה. תוכנית שיכולה להזניק את המחוז כולו, משני צדדיו, הישראלי והפלסטיני. על צווי הריסה שהמינהל האזרחי מוציא בקביעות למוסדות שכדורא מנסה לבנות.
על כניסות וחדירות בוטות של צה"ל לתוך העיר בשעות היום (על פי הסיכום, צה"ל נכנס רק בלילה, עד חצות פעילים כוחות הביטחון הפלסטיני). כל כניסה כזו משפילה את הפלסטינים, מעמידה אותם באור בעייתי מול האוכלוסייה המקומית, וכל זה אחרי שהם מוכיחים נחישות ומביאים תוצאות אמיתיות בהדברת הטרור.
"חשבתי שכשתראו שזה עובד, שאפשר להצליח, אקבל מכם יחס מיוחד", אומר כדורא, אבל במקום זה הוא מקבל, כרגיל, את הבירוקרטיה בראש. לא מזמן היו אצלו ראש השב"כ יובל דיסקין, ואלוף הפיקוד אבי מזרחי. סיירו בעיר, ראו מצגת, התלהבו. גם אהוד ברק תומך, בעיקר בדיבורים. מכתב נרגש ששיגר אליו דני עטר בתחינה לסייע, לא נענה בפעילות אמיתית. ובאמת, אפשר להתפוצץ. שנים מייחלת ישראל שיקרה דבר כזה. הנה, הוא קורה. עיר אלימה, מוכת טרור ומתאבדים, נרגעה והחלה לפרוח. האנשים בחרו, בהמוניהם, בדרך השלום. במקום להשקיע שם עכשיו את כל מה שיש לנו, אנחנו מתישים אותם.
"חשבתי שתיתנו לי את ההתנחלויות שפיניתם", אומר כדורא, "יש לנו כבר מודל להקים שם כפרי ילדים בינלאומיים, שילדים יבואו מכל העולם לכפר שלום. הרי זה החזון המשותף שלנו, לא?". אז זהו, שכנראה שלא. הכל תקוע בין המינהל למשרד הביטחון לצה"ל, ובסוף זה נגמר באיזה סרן שרוצה לעשות רושם על החבר'ה ועושה חראקות ברחוב הראשי.
בכל זאת, מדהים לראות מה קורה שם. יש תוכניות לפרויקט תיירות משותף (יומיים בגלבוע, יומיים בג'נין, יש כבר כפר נופש איכותי שממתין בעיר), יש איזור תעשייה משותף (אלף דונם בצד הפלסטיני, 750 בצד הישראלי), יש עוד ועוד תוכניות שמהוות התגשמות של חלום.
"הכל", אומר כדורא, "בא מההוראות המפורשות של אבו מאזן וסלאם פיאד. זה החזון שלהם ושלנו. בחרנו בחירה אסטרטגית בשלום, אבל אתם פשוט לא מושיטים את היד בחזרה. הבחירה שלנו לא פוליטית, אלא אמיתית. אנחנו מאמינים בזה. אנחנו לא ירדן, מצרים או סוריה. איתנו לא יהיה לכם שלום קר. איתנו או שזה שלום חם, או מלחמה חמה. אנחנו קרובים מדי. שכנים. אז למה שלא נלך ביחד?".
"מה אתם רוצים? שזה לא יצליח? הרי ביבי מדבר בכל מקום על מודל ג'נין. אז למה, נניח, שלא ישחרר כמה אסירים מג'נין? אני מבין שעסקת שליט תקועה. זה המצב. אז למה לא לנצל את הנסיבות הללו ולאותת לאנשים בג'נין שבחרו בשלום ולשחרר להם כמה אסירים? אתה יודע מה, אם לא אסירים, אז לפחות גופות. אני מתחנן כבר הרבה זמן לקבל כמה גופות שקבורות בישראל תחת מספרים סידוריים של אנשי ג'נין. יש אצלי קשישות שמסתובבות כבר שנים ושואלות על הילד, אם חי, אם מת. אם אפשר לתת להן למות בידיעה מה עלה בגורל הילד שלהן, אז למה לא לעשות את המאמץ?".
לא היו לכדורא תשובות. גם לא כשדיבר על הצורך לפתוח את המעבר 24 שעות ביממה, ולא בין עשר בבוקר לארבע אחר הצהריים ("אני מת לקחת את המשפחה לגלידה בעפולה, אבל השעון מאיים", אמר), ועל הצורך להגביר את קשרי הסחר, ולאפשר לסוחר בתל אביב לארח את עמיתו מג'נין, ולהפך. העיר שלו מתפתחת לא רע, בינתיים. באוגוסט יהיה פסטיבל סרטים בג'נין (אני מקווה ש"ג'נין ג'נין" לא יוקרן שם), כ-400 סרטים מכל העולם.
כדורא רוצה להקים מסך ענק על הגדר כדי לאפשר לישראלים מהצד השני לצפות ולהשתתף. טוני בלייר עצר לא מזמן וקנה לעצמו פלאפל ברחוב הראשי. שלושה אוטובוסים של חברי ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בניו יורק סיירו ברחובות והתפעלו. "אין כאן תקרית אחת, תקלה אחת, אני מסתובב כל שבת בעצמי ומפקח על הנעשה", מספר כדורא, שמחזיק על הכתפיים את כל המאמץ הזה, וחוץ מדני עטר ועיד סלים אף אחד בצד שלנו לא עוזר לו.
"אז מה עוד אתם רוצים מאיתנו?", הוא שואל. שאלתי אותו על שלום. יש לאבו מאזן בכלל כוח ועוצמה לחתום על שלום עם ישראל? כדורא עונה בחיוב. "אבו מאזן הרבה יותר חזק מביבי. ביבי לא מסוגל לשחרר לנו גופות, אז על מה אתה מדבר בכלל". ואם לא יושג הסכם, שאלתי, מה אתה אומר על מדינה אחת לשני עמים? "מחר בבוקר, בבקשה", אומר כדורא. "לא, בחיים לא", אומר עטר. וזו הייתה המחלוקת הראשונה שזיהיתי ביניהם באותו יום.
אקו"ם