5 שנים להתנתקות: הסיפור של משפ' הנדל
במטבח של הח"כ לשעבר צבי הנדל ורעייתו רחל בגני טל תוכננו יישובים, ישבו נשיאים וראשי ממשלות. 5 שנים אח"כ, הם עדיין מקווים לשוב
צבי הנדל היה עד לבחירות האחרונות חבר כנסת. ראש המועצה האזורית חוף עזה בגוש קטיף משנת 1988 ועד 1996. רחל , אשתו, עסקה בחקלאות. היו להם 20 דונם חממות בגני טל. הם גידלו עגבניות, "ירוקים ללא תולעים", ובשנים האחרונות עד לפינוי - גרניום לייצוא. הפרחים של משפחת הנדל קישטו מרפסות בצרפת ובאיטליה. גם בשווייץ.
בנם הצעיר, העידו השבוע רחל וצבי, הוא "מבחורינו המצוינים". את שירותו הצבאי עשה ביחידה קרבית. בכל פעם שקראו לו לשרת בצבא, נעתר. אבל ההתנתקות, "גירוש" בפיהם, פערה חור בנפשו. למפקדיו בצבא אמר אשר הנדל ש"עד שהמשפחה שלי, האחיות ואבא ואמא, לא יהיו בבית, אני לא עושה מילואים". גם עכשיו, אומרים הוריו, התגייס ממניעים טכניים. לא מרצון. איימו עליו במאסר, וגם החברים בפלוגה לחצו. "כי הפצע", אמרה רחל הנדל, "לא נסגר. הוא נשאר פתוח".
"אני", היא אומרת, "יכולה להבין את הבן שלי. מבחינה רגשית. אני רק עוצמת עיניים ורואה את נחילי החיילים. עם המדים השחורים, כובעי המצחייה האלה. עד עכשיו טבוע בי המבט האטום שלהם. עיניים בוהות כאלה. ריקות. זה היה נורא. אילו היו באים עם מדים רגילים, אולי היה לנו יותר קל.
אבל הם לבשו שחור. זה היה כאילו מישהו זר בא. אני שונאת אותם. שונאת. אני חושבת שלא לקחתי
חייל טרמפ מאז, עד עכשיו. אני לא יכולה. זה קשה. זה כמו, אני לא רוצה להגיד עוד פעם'נאצים', אבל הם באו והוציאו אותנו בכוח. אני לא נתתי שיגררו אותי, אבל הרצון שלי היה שיגררו, שאני לא אצא מהבית שלי מרצון".
צבי : "יש סיפור על זקן שהלך לישון בצהריים. באו ילדים והציקו לו. אמר להם הזקן 'ילדים חמודים, מה אתם עושים פה? מחלקים עכשיו שוקולדים במעלה הרחוב'. כל הילדים התחילו לרוץ. הזקן חזר לישון, מרוצה שיש שקט. אבל אז הוא אמר'מה, מחלקים שוקולדים ואני ישן?'. יצא ורץ גם הוא. ככה היה הסיפור איתנו. פתאום כולם התחילו להאמין שאנחנו נהרוג חיילים. אלה היו התסריטים שהציגו לצבא. אפילו שמי שהכין את התסריטים האלה לא האמין להם. הכינו יחידת צלפים נגדנו. אני יודע את זה. בגלל שאנחנו 'מסוכנים לחיילים'.
"קיבלתי טלפון מאמא ממרכז הארץ. הבן שלה
רחל : "אני תמיד חשבתי הפוך. שהיו יכולים לירות בנו. אני גם מרגישה שלא עשינו מספיק. לא התנגדנו מספיק. לא עשינו עד הסוף. צבי אומר לי'אילו היינו מתנגדים יותר, הם, החיילים, היו יורים'. זה נכון. אבל אני אומרת 'אילו היו יורים בנו, אז בסדר'. גם אילו היו נהרגים אחד או שניים מתוכנו, למען המטרה החשובה, זה היה בסדר. כמו שחייל נהרג. אבל אנחנו היינו תמימים".
חמש שנים אחרי ההתנתקות, משפחת הנדל חיה עדיין בקרווילה ביד בנימין. "קרטון זמני", הם קוראים לה. התוכניות לבית החדש שלהם, סמוך לקיבוץ חפץ חיים, כבר כמעט מוכנות. אלה תוכניות שעשו בלי חשק ובלי חדווה. עוד מעט יתחילו לבנות. בשבוע שעבר, סמוך ליום השנה לפינוי, חגגה רחל הנדל יום הולדת 60. לפני כמה חודשים חגג צבי יום הולדת עגול. כמעט 30 שנה חיו בגוש קטיף, אבל שום דבר לא הכין אותם ליום שאחרי הפינוי. גם עכשיו, כשרחל מדברת על מה שהיה, היא עדיין בוכה. לצבי מתייבש הפה. מרוב עצבים, הוא אומר.
לכאב שהיה אז נוספה עם הזמן פרספקטיבה. "אני רוצה שהמדינה שלי, המנהיגים שלי, לא יתביישו להגיד שהייתה טעות", הוא אומר, על היציאה מגוש קטיף. "זה חשוב לי. עוד יותר חשוב, שלא יעשו שוב אותה הטעות. אני מתחנן, ביבי נתניהו, אל תעשה משהו שאתה לא מאמין בו ביהודה ושומרון עכשיו. אני משתגע. עשיתם כבר, גירשתם, הרסתם, אנשים סבלו, למה אתם מתביישים להגיד את האמת?
"מלך מלכי המלכים הקדוש אובמה כועס עליך? קח אותו, תגיד לו'אדון אובמה, אני עשיתי ניסוי. לא במעבדה. לא על חיות. על בני אדם. הנה, משפחת הנדל. לקחתי, גירשתי, הרסתי. ומה התוצאה? קיבלנו שלום? יש לגיטימציה בעולם? לא. כולם שונאים אותנו'. החמאס בשלטון. קודם היו לחמאס רק שבעה אחוזי אהדה. או גלעד שליט. היו יכולים לחפור תעלה ולחטוף אותו? בכל מקרה, מתביישים להגיד את כל זה. במקום זה חוזרים ל'ננהל שיחות', או אומרים 'נשכנע את אבו מאזן'. מי זה אבו מאזן? לא שמים עליו אגורה.
"בניגוד להרבה אחרים, אני גם מדבר עם ערבים. לא עם אלה שהם פוליטיקלי קורקט. אני יודע. הם חושבים שאנחנו לא נורמלים. מטורפים. אלא ברמה הפרקטית, מתוך היכרות עמוקה של המצב. לעניין חבל עזה, יש שתי אפשרויות לפתרון. מי שאומר שיש אפשרות שלישית - או שאין לו מושג או שהוא משקר. חבל עזה יהיה שייך למצרים או לישראל. אין פתרון אחר.
לי ברור שבעופרת יצוקה לא השאירו את הצבא לסיים את העבודה, כי עוד אין פה הכוח הנפשי להודות בטעות. אבל יגיע הרגע של השטויות האלה של הבושה יעלמו ואנחנו נחזור לחבל עזה. חבל עזה יהיה בשליטת ישראל. כי אין ברירה אחרת. ברמה הפרקטית אין פתרון אחר".
רחל וצבי הנדל נשואים כמעט 40 שנה. הם הכירו בצבא. היא מפרדס חנה. הוריה עברו בעקבותיה לנווה דקלים. אמה, ניצולת אושוויץ, נהרגה עשר שנים לפני ההתנתקות בתאונת דרכים. "אחר כך שמחנו", אמרה רחל והתכוונה לכך שחסכו לה את "חוויית הגירוש". אביה , הרב יעקב פריימן ז"ל, נפטר קצת יותר משנה אחרי שפונה מביתו. "הגירוש", אומרת רחל, "הרג אותו". הוא נולד בעיר העתיקה. איש מחתרות. אביו היה שומר בקבר רחל. שנה שלמה אחרי הפינוי גר במלון בירושלים, עד שחלה ומת.
צבי הנדל עלה מרומניה. הוא זוכר עדיין את המצעד הצבאי הראשון שראה מחלון המרפסת בכיכר המושבות בתל אביב, חודש לאחר העלייה ארצה. זה היה ביום העצמאות. הוריו ניצולי שואה. "המדינה לא רעה", הוא אומר גם היום. "זה רק המנהיגים רעים".
בשנת77' הגיעו לגוש קטיף, לכפר דרום. אחר כך היו לגרעין שהקים את מושב גני טל. המשפחה הראשונה בגרעין המייסד. הנדל מילא שורה של תפקידים ציבוריים. גוש קטיף היה עבורו בית ומפעל חיים. "בכל יישוב הייתה חתיכה ממני", הוא אומר. "בכל כביש, בכל מסעדה".
ליד דלפק המטבח בבית משפחת הנדל בגני טל, תוכננו יישובים. ישבו שם נשיאים וראשי ממשלות. שרי ביטחון. רבין ופרס ואריאל שרון. הרשימה מתארכת. בתצ- לום אוויר של ההריסות של גני טל, כבר אחרי ההתנתקות, הם יכולים עדיין לזהות את הבית. סימנו לי אותו בעיגול. גם את החממות. בדיוק תכננו להרחיב, להגדיל ולשפץ.
הבית, במקורו הוא בית "סוכנות" של אשטרום. קומה אחת, 180 מטר מרובע. את הקומה השנייה הוסיפו צבי והרב פריימן, אביה של רחל, נגר חובב, במו ידיהם. בניית עץ בעבודה עצמית. זאת הייתה עליית גג שאפשר היה לראות ממנה את הים, סיפרו. ארבעת הילדים היו רבים מי ישן שם. החצר שבחוץ השתרעה על דונם וחצי. גינה ומטע עצים. "ובחוץ", תיארה רחל, "היו עץ זית וצאלון".
הפועל הערבי שעבד בחממה שלה, שאיתו הם שומרים על קשר טלפוני, סיפר לה שאת העצים כרתו. "חתכו את כל העצים ועשו מהם'לבערה'", היא אומרת ביובש. "הערבים שבאו אחר כך". לקחו גם דברים אחרים. "כי אנחנו השארנו כל כך הרבה דברים מאחור. באיזשהו מקום הייתה מחשבה ששום דבר כבר לא שווה. לא הבית, לא הרכוש, לא כלום. כאילו הפשיטו אותנו מכל דבר. השאירו אותנו עירומים".
איך אתם מרגישים כשאתם מסתכלים בתצלום האוויר, למשל?
"זה עדיין קשה. בגיל 60 להתחיל לבנות בית? זה לא מתאים. אני חושבת למשל, על המטבח. מאוד אהבתי אותו. אחר כך הצטערתי שלא תלשתי חלקים מהמטבח. למזכרת. מהמטבח ראו את החצר. עם העצים. עם עץ הזית. או המרפסת. והחול שראו מהחלון. חול חלק. מרחבים כאלה, צהובים. הים שמבצבץ עם הדקלים. כל החיים שלי מקופלים בהריסות האלה. לא נשאר כלום. על זה אנחנו בוכים. על כל מה שעשינו, ושום דבר לא נשאר. את בונה משהו לתפארת, יוצקת אליו את כל עולמך, ומישהו בא והורס לך הכל בשנייה.
"לנו לקח המון זמן להתאושש. ההרגשה הייתה שלקחו לנו את העוגן. הרגשנו טובעים. לא האמנתי שאתפרק עד כדי כך, אבל לקח לי הרבה זמן, ויועצים, פסיכולוגים. אחרי הגירוש כל הזמן רציתי לבכות. רק השבוע קראתי כתבה על דיכאון. היו לנו כל הסימנים של דיכאון. זה המצב שהיינו בו. כל דבר גרר בכי, צער. לא היו לנו כוחות נפש. לא היה אכפת לנו משום דבר. לא היה כוח לקום בבוקר. לא היה חשק לכלום.
"גם עכשיו אין השלמה. יש געגוע גדול. יש רצון לחזור, רק שייתנו. אני גם חושבת שנשארה לנו שריטה בלב, או במוח, כי בשבילנו, כבר שום דבר לא יהיה כמו שהיה. אנחנו חושבים אחרת. בית, שהיה כל החיים שלנו, נהרס כאילו כלום. אז מטבע הדברים כבר לא אכניס את הנשמה שלי לבית שאני בונה עכשיו ".
צבי הנדל: "אני עברתי כמעט כל ערב, בשבעת החדשים האחרונים לפני הגירוש, ביישובים. באספות חברים. השתדלתי להיות להם חצי פסיכולוג. להסביר אילו בעיות יכולות להתפתח. לתת כוח לאנשים. כל הבורות, שבצורה מושכלת ידעתי להסביר אותם כל כך יפה לאחרים, בכל הבורות האלה נפלתי. בשכל אתה יכול להסביר הכל, אבל ברגע שאתה רואה שהכל מתמוטט, אי אפשר לברוח מזה. היה לי קשה מאוד. פחות הלכתי להתייעצויות, גם כי אני יותר מופנם מאשתי. אבל אני לא אותו בן אדם כמו לפני הגירוש. ממש לא".
רחל : "צבי היה בן אדם אופטימי. לא רואים דבר כזה. היום, זה ממנו והלאה. הוא גם לא רצה להתעסק בטיפול בתושבים. רגשית, הוא לא היה יכול. אין ספק שהוא לקח צעד אחד לאחור. הוא עשה הרבה דברים בכנסת, אבל נושא גוש קטיף היה בנשמתו. זה היה הדגל. כשזה נגמר, היה לו קשה".
צבי : "אני זוכר שהייתי יושב בישיבות. עם האוצר, ראש הממשלה. זה היה מיד אחרי הגירוש. הרגשתי שאני לא מצליח להועיל. רציתי לרצוח שם מישהו. שמעתי טיעונים, דיבורים על תקציב. אני הייתי גדוש כעסים ומרירות. כאב. מהר מאוד הבנתי שאני לא יכול לעזור לתושבים שגורשו, למרות שידעתי שהם זקוקים לי יותר מאי פעם.
אז גם הלכתי לאורי אריאל (ח"כ, ראש השדולה למען מפוני גוש קטיף בכנסת, חק"ב). ידידי , אמרתי לו, חברים שלי בגוש קטיף זקוקים לי יותר מאי פעם, ואני לא מסוגל לעזור. אני מבקש שתחליף אותי".
ביום שלישי השבוע, ט' באב, בני הזוג הנדל כמעט לא צפו בטלוויזיה. כשהראו תמונות מגוש קטיף הם העבירו ערוץ. זה היה מפקד טייסת, הם מספרים על הקצין שבא לפנותם מביתם בגני טל. קצין בכיר בחיל האוויר. הם זוכרים עדיין את תווי פניו. צבי הנדל ניגש למקרר, חתך אבטיח והציע לו.'כדי לעשות את זה בצורה תרבותית'. הקצין סירב. בדיעבד, הוא אומר, עדיף שטירון היה מפנה אותו מהבית.
מעל בימת הכנסת באותה התקופה אמר בציניות על התנהגות השוטרים, "אולי הרגנו את אייכמן סתם? הרי גם הוא 'רק מילא פקודות'. הם תוכים", אמר על המפנים.
רחל: "כל ההופעה של השוטרים, של החיילים, הייתה כמו של קלגסים. אנשים נורא נחושים שלא ראו בעיניים. כאילו היה מסך בינינו ובינם. זה היה פוגע. מעליב. מכעיס. אנחנו ניסינו לדבר איתם, אבל הם לא הגיבו. כמו עץ".
ואתם ?
צבי: "אנחנו? אנחנו היינו כמו מכונה".
במשך כמה ימים שהו במלון בירושלים. אחר כך עברו לקיבוץ חפץ חיים וכעבור כמה חודשים, ליד בנימין, עם חברי קהילת גני טל. מאז הם שם. כשנה לאחר הפינוי הקימו משק. יש להם חממות באזור זיקים והם מגדלים פלפלים ועגבניות, ירקות אורגניים לייצוא.
בגני טל ניהלה רחל את המשק. הייתה יוצאת בבוקר מוקדם וחוזרת מאוחר בלילה. עבודה סביב השעון. עכשיו החתן מנהל את המשק. צבי, כאמור, כבר איננו בכנסת. אם ישוב, הוא אומר, זה לא יהיה מיוזמתו. בינתיים הוא עומד להתמנות לראש הרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול.
"סוגיית הבתים שלנו, כשמדברים על הגירוש, לא מעניינת", אומר צבי על העובדה שעדיין לא בנו את ביתם. "זה לא הנושא המרכזי. בהקשר הפרטי הרגשי של בן אדם, אני לא מת מזה שאני גר בקרווילה.
גם אם הבית הזה נסדק ונקרע. אבל אני מת מזה שיש לי חברים שאין להם מה לאכול. ויש כאלה מהמפונים. כאלה שכבר 'אכלו' את הבית שלהם, ועדיין לא בנו כלום. והם בני 60, ואף אחד לא רוצה אותם. הם עברו הסבה מקצועית, מישהו למשל למד מדריך טיולים, קנה ואן, אבל אף אחד לא נותן להם עבודה. כל אחד מהם הוא סיפור. כולם מתאמצים. זה לא שהם יושבים בחיבוק ידיים. איזה נגר ייקח לעצמו שוליה בן 60 שמוכן לעבוד בכל דבר? ".
רחל : "לגיסתי הציעו שתקפל קרטונים. גם היא 'מפונה'. אישה בת 60, לקפל קרטונים, אחרי כל מה שהיא עשתה בחיים? יש גבול כמה אנחנו רוצים להיות בתחתית".
צבי : "יש משהו שאני לא אומר, כי זה קשה מדי לספר אפילו. באו לרב האזורי שהיה לנו שלוש אמהות. כולן שכולות, כבר אחרי הגירוש. אמרו לו'ישבנו ודיברנו בינינו. אנחנו רוצות שתדע, אין טראומה קשה כמו זו שהבן שלך נהרג'. ' אבל', הן אמרו לו,'הגירוש מגוש קטיף היה עוד יותר קשה. כי הבן היה במלחמה, או באירוע, אז יש הצדקה'".
פעם הנדל העריץ את אריק שרון. אחר כך באה ההתנתקות. המעגל שנפתח אז, מעולם לא נסגר. "היה קשה להאמין שאיש כזה עושה מהלך כזה, שלא מתוך טובת המדינה", הוא מאשים עכשיו. "שרון, בהקשר הזה, היה מונע ממניעים מושחתים". " אני יודע בוודאות איך נולד רעיון ההתנתקות".
זה היה, לטענתו, בפורום החווה, אחרי שתוקן כתב האישום נגד דודי אפל. היועצים של שרון הבינו שהוא בצרות. "חיפשו משהו שיסיח את דעת הקהל", אומר הנדל. "אמרו לו'נצא מחבל עזה', ' את חבל עזה שונאים'. שרון בהתחלה לא הסכים. אחרי שבועיים-שלושה של דיונים הסבירו לו שאין לו ברירה. אין פתרון אחר. אז נפל הפור. מאותו רגע שרון דחף. זה היה הוא נטו. ומי שלא עמד דום נענש".
עכשיו הוא כועס על משפחת שרון. "כל האחרים היו גמדים. אנשים קטנים. לא הם הובילו את המהלך. אני לא כועס עליהם, בגלל שהם סמרטוטים, לצערי. את יודעת מה ההבדל בין הר לשר? הר, ככל שאתה מתקרב אליו, הוא נראה יותר גבוה. אני יודע. אני הייתי שם. כך שאני מכיר אותם".
בחצר הקרווילה של בני הזוג הנדל ביד בנימין תלויים שני דגלים. על שביל הגישה לבית, הדגל הכתום. "נזכור ונחזור". קרוב יותר לרחוב שבחוץ תלוי דגל המדינה. "ייקח לי קצת זמן", אומרת רחל על דגל המדינה. "אז תליתי אותו יותר לכיוון החוץ, הציבורי. כי במשפחה שבה אני גדלתי אי אפשר לא לתלות את הדגל. ואני גם אוהבת את המדינה. באמת. אני רק כועסת על מי שמנהל אותה".
כמה שנים לאחר שפונו מגוש קטיף נסעו לסיאטל, ארצות הברית, לביקור אצל אחיה של רחל. "היינו שם שבועיים", סיפר צבי. "בסוף, גיסי אמר לי'אתה יודע, פעם ראשונה שאתה נמצא אצלי כל כך הרבה זמן, ואתה לא שואל אותי מתי אני חוזר לישראל. לא לחצת עליי בכלל. בצחוק אפילו שאלת אותי איפה פה, באמריקה, אפשר להשקיע. לקנות בית. אני יודע שאתה לא מתכוון ברצינות, אבל אצלך זאת לא הייתה פעם אפילו בדיחה. פעם לא היית מעז'. אמרתי לו'נכון. אני לא אעזוב את הארץ אף פעם. אבל הכאב כל הזמן קיים'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם