חמש שנים להתנתקות: הפצע עדיין פתוח
ביולי 2005 הם נאלצו לעזוב את בתיהם ולפתוח פרק חדש בחיים. חצי עשור לאחר מכן, מאבקם של תושבי גוש קטיף לחיים חדשים רחוק מסיום
"הגענו לגוש כזוג צעיר עם שני ילדים, ובמשך השנים בגוש נולדו לנו שני ילדים נוספים. את פרק החיים המשמעותי ביותר שלנו עברנו שם", מספר אלדד.
פרק החיים המשמעותי הזה הסתיים לפני חמש שנים בדיוק כאשר פונו מביתם ביישוב גן אור. הזיכרונות מיום הפינוי עדיין מכאיבים להם.
"היינו בתחושה של חוסר ודאות קשה מאוד, ותוך כדי כך ראינו את כל החיילים מתכוננים לכניסה אלינו", משחזר אלדד, "התחושה של החורבן הפכה ממש לסרט שהיה חלק מהחיים שלנו".
בגן אור החזיק אלדד במפעל לתפירה ובחממות חקלאיות, ופלטינה גידלה את הילדים. מאז שפונו מביתם, החל אלדד לעבוד כשכיר ופלטינה עברה קורס מורי דרך במטרה לעזור בעול הפרנסה.
"היום, כששנינו עובדים, אנחנו מגיעים לשליש, ובמקרה הטוב לחצי מההכנסות שהיו לנו בגוש קטיף, אבל מטבענו אנחנו אנשים אופטימים ואפשר לומר שהתגברנו".
"מה שהיה תלוי בנו - ברוך השם הסתדר. מה שתלוי במדינה עוד
כיום מתגוררת משפחת סעדיה בקרווילה ביישוב ניצן. בימים אלה ממתינים בני המשפחה לאישורי בנייה לאחר שהגישו תוכניות לבניית בית הקבע שלהם ביישוב. "מבחינתי, בית משלנו יהיה סגירת מעגל", מסכם אלדד.
יעקב דב אלבה היה התינוק האחרון של גוש קטיף. הוא נולד בדיוק לפני חמש שנים, בתשעה באב, במחסום קרני בדרך לבית החולים. משפחת אלבה עוד הספיקה לערוך לו ברית לפני שפונתה מביתה שבנצרים.
לגוש קטיף הגיעו אביה ויהודית אלבה לפני שש שנים, שנה אחת בלבד לפני הפינוי. "כשהתקבלה ההחלטה לצאת מגוש קטיף, החלטנו כמשפחה שהמשימה שלנו היא דווקא לבוא לשם ולחזק את האחיזה שלנו בארץ ישראל", מספר אביה. בני הזוג עזבו את ביתם בדימונה עם שמונת ילדיהם ועברו להתגורר בקרוואן בנצרים.
"המסר העיקרי של תושבי נצרים היה'אנחנו ממשיכים את החיים כרגיל', וממשיכים גם לפתח את הסביבה שלנו", מספר אביה, "כך, לדוגמה, החליטו לשים שלטים יפים עם שם המשפחה בכניסות לבתים. גם אנחנו קנינו שלט כזה, ולידו אנחנו מצולמים בתמונה האחרונה לפני הגירוש".
בימי ההתנתקות הופנתה למשפחת אלבה תשומת לב תקשורתית רבה, בגלל שתי שמחות שאמורות היו להתקיים בסמוך לפינוי. בנם התשיעי יעקב דב נולד ביום שבו היה אמור הפינוי להתחיל. "הייתה אי ודאות אם נספיק לעשות את הברית בנצרים או שכבר יוציאו אותנו", משחזר אביה, "אבל בסוף הספקנו והיה מעמד מאוד מיוחד ומרגש".
בשבת שלאחר הברית היה אמור הבן הבכור של משפחת אלבה לחגוג בר מצווה בבית הכנסת בנצרים, אבל את החגיגה הזו הם נאלצו לקיים כבר מחוץ לגוש.
"ביום שבו הוציאו אותנו מנצרים נסענו לכותל עם כל היישוב ועם המנורה שהייתה על גג בית הכנסת", מספר אביה, "משם נסענו לאריאל שבשומרון ואת הלילה הראשון שלאחר הפינוי בילינו בקרוואנים עם כל מגורשי נצרים".
יום אחרי שהגיעו לאריאל שמע מישהו שלבן הבכור של משפחת אלבה יש בר מצווה וארגן לו מסיבת הפתעה גדולה בנוכחות כל תושבי היישוב. המסיבה הזו הייתה למעשה גם הפרידה של המשפחה מנצרים. כיוון שגרו במשך תקופה קצרה בגוש קטיף, לא היו זכאים לפיצוי ולשיכון מחודש עם המפונים, ויום למחרת חגיגת הבר מצווה חזרו לביתם בדימונה.
היום, בכניסה לביתם ברחוב האשל מוצב אותו שלט שרכשו לקרוואן ההוא בנצרים: "כשהגענו בחזרה לבית שלנו בדימונה תלינו בכניסה את השלט, מזכרת מאותה שנה נפלאה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם