נחשפת דמות כותב טיוטת מגילת העצמאות
שמונה יומנים אישיים שנתגלו חושפים את מרדכי בעהם, האיש שכתב את טיוטת מגילת העצמאות של ישראל
רובנו זוכרים מאותה ישיבה את משה שרת, דוד רמז ופנחס רוזן. אבל היו עוד רבים שליוו את הקמת המדינה עד לרגע ההוא ברחוב רוטשילד. אחד מהם הוא עו"ד מרדכי בעהם, מי שכתב את הטיוטה הראשונה של המגילה.
מחקר מקיף שערך ההיסטוריון פרופ' יורם שחר גילה כי רוזן, שר המשפטים הראשון של מדינת ישראל, הוא זה שפנה לבעהם ומינה אותו לאחראי לניסוחו של מנשר שיציין את השתלשלות העניינים שהובילו להקמת השלטון העצמאי. מה שהפך אחרי כמה שינויים למגילת העצמאות.
בעהם נפטר בשנת 1987, בגיל 72, והותיר אחריו מורשת של ציונות ואהבת הארץ. הוא כתב שמונה יומנים אישיים, בשנים 1938-1932, אשר איש ממשפחתו לא היה מודע אליהם עד לפני כשנתיים.
אז, במהלך חיפוש במחסן בביתו, מצאו בני המשפחה פרקים שלמים בהיסטוריה של ארץ ישראל המוצגים מנקודת מבט אישית, נוקבת והומוריסטית. כיום מעתיקה המשפחה את היומנים שלא נחשפו מעולם לספר, שמטרתו הנצחת בעהם.
הוא נולד באוקראינה, רכש את השכלתו המשפטית בלונדון, אבל את האהבה האמיתית שמר לתל אביב. "מצאנו את היומנים במקרה", מודה ד"ר רפי בעהם, 61, אחד משני בניו של מרדכי. "אף פעם לא דיברנו במשפחה על פועלו של אבא. סידרנו את המחסן וגילינו ארגז עם יומנים, שכלל לא ידעתי על קיומם. דפדפנו ונחשפנו לחיים של אדם שמעולם לא דיבר עליהם.
"הוא כתב על קשרים עם חברים וחברות, על מורים, על תל אביב הצעירה. איך נער מתבגר מחליט להפליג ללונדון ועד החזרה הביתה. מפורטת שם הכניסה לעולם הפוליטיקה, ואירועים שהגיעו כמעט עד למלחמת העולם השנייה. גם כרמל, האחיינית שלי, קראה את היומנים והחליטה שהיא רוצה להדפיס אותם ואולי בעתיד לעשות עם זה משהו".
מרדכי בעהם עלה לארץ עם משפחתו מהעיר חרקוב באוקראינה כשהיה בן תשע. בברית המועצות הוא למד את המשמעות של להיות יהודי בין גויים והתוודע למושג "שנאת יהודים". הציונות הייתה חלק מנוף ילדותו, והאהבה לארץ היא שדחפה את המשפחה להגיע לארץ ישראל.
"היומנים מספרים על בחור שנולד בחו"ל והגיע כילד לישראל", מספר רפי. "הוא למד בגימנסיה
"אבא שלי כתב את היומנים בעת לימודיו. הוא מתאר את חייו בבית הספר התיכון, סיום הלימודים, הקשר שלו עם אביו", מפרט רפי. "הוא מזכיר את סיפור המחלה של אמא שלו, שנפטרה בבית החולים. הוא מסביר את התלבטויותיו באשר לתחילת הלימודים בלונדון ואת כל המסעות שלו, עם הדירות השכורות, החברים והנסיעות ברכבות ובאוניות.
"הוא מתאר ביומנים גם הרבה מהפוליטיקה בעולם, וכפי שהיא באה לידי ביטוי בעיתונות האנגלית. הוא מספר על היחס של ממשלת אנגליה אל המדינה שבדרך. גם על הכתבות שפורסמו בתגובה מצד ציונים יהודים שחיו באנגליה. ועל המחשבות בנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי".
לאחר שסיים את לימודי המשפטים, חזר בעהם לישראל, למדינה שהייתה תחת שלטון המנדט. הוא היה אחד הבודדים שעבר הכשרה להופיע כעורך דין בבית המשפט, וזה סייע לו להתקבל למשרד המשפטים. בגיל 27 מונה ליועץ המשפטי לממשלה המנדטורית ובמסגרת תפקידו קיבל מינוי לכתוב טיוטה של מגילת העצמאות.
את הטיוטה הראשונה של מגילת העצמאות כתב בעהם ב-27 באפריל 1948 וניסח אותה כחוזה בשפה האנגלית. היא נכתבה תוך שימוש במקורות שונים, כמו מגילת העצמאות של ארצות הברית, והערות שלו, כגון הביטוי "צור ישראל" - הניסוח המקורי של בעהם לכינויו של אלוהים - נכנסו אליה. אחר כך תורגמה לעברית, כשעליה הכיתוב "סודי".
הופתעתם מסיפור החיים שהתגלה ביומנים?
"לא היו הפתעות, אבל כל התוכן היה חדש עבורנו. אמא שלי, בת 95, לא דיברה על זה מעולם. היא מכירה הרבה מאוד מהאנשים המוזכרים, החברים שהגיעו לארץ והשתלבו בחיי החברה, אבל על היומנים היא לא יודעת עד היום.
"אבא היה אדם מאוד מופנם ורציני, כילד וכבוגר. הוא היה מאוד משימתי. כל פרויקט שלקח על עצמו, ביצע בצורה יסודית. הוא היה גם אלוף בניסוחים, וניסח מאות אלפי מסמכים בשביל חברות גדולות שהיה יועץ שלהן".
מדוע החליט לכתוב את היומנים?
"אני חושב שמדובר בבדידות מצד אחד, ויסודיות מנגד. שהכל יהיה מתועד. כל מה שכתב היה בנפשו. הוא רצה להנציח, לחדד ולהשאיר לנו חוויות. אחד הדברים הבולטים בתקופה בלונדון, למשל, היה נושא הבדידות".
בעהם מזהיר בכתביו מפני עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, וקורא שלא לחבור למדינות המערב, אותן הוא מכנה "מדינות אויבות במסווה של ידידות". הוא קרא לפעול להקמת מדיניות של "מזרח תיכון קרוב", הכולל שיתוף פעולה עם סוריה, טורקיה, ירדן ומצרים ברמה של יצירת מטבע אחיד ושפה מזרח תיכונית.
"אבא היה אישיות, אחד המשפטנים הבכירים בארץ", אומר רפי. "הוא עבד בנמרצות עד לשעות הקטנות של הלילה. היה מקליד בעצמו, דפים על גבי דפים, עד שיהיה סופי, מוצלח ומוגמר. לפי כמות הדפים שנשארו על הרצפה בסוף העבודה יכולנו לראות עד כמה הוא היה אובססיבי להוציא מסמך מושלם".
הוא כתב את היומנים מתוך מטרה שיבינו מה היה אז?
"אני חושב שכן. הוא תיעד הכל מתוך רצון שיישאר לדורות הבאים. שידברו, וכל המרבה הרי זה משובח".
ומה היה כותב על המדינה כיום?
"הוא היה מתאכזב. זו לא המדינה שציפה לה. אין כאן יושר, והוא היה מאמין גדול ביושר ללא עוררין. השחיתות נכנסה לכל נישה במדינה, מראש הממשלה, נשיא המדינה, דרך חברי הכנסת ועד אחרון הפקידים. בכירים מרוויחים סכומי עתק שאין דומה להם. הפערים גדולים וכל אחד אוכל את האחר. לא לזה ציפו בתחילת המדינה, לא אבא ולא בן גוריון".
מה היה רוצה לראות כאן?
"הוא היה בעד שלום. גדל במשפחה מפא"יניקית. סבא שלי היה כזה, ואבא שלי תמך. הם ציפו למדינה שתתקדם ותתפתח ברוח של אחווה ושלום. זה לא קרה. אנחנו דוגמה למדינות רבות בהמון שטחים, אבל אם אתה פותח עיתון - חושך בעיניים".
למרות התפקיד אשר לו זכה בהיסטוריה של ארץ ישראל, שמו של מרדכי בעהם אינו מקושר ישירות להיסטוריה של המדינה. הסיבה לכך, על פי המשפחה, נובעת בין היתר מחוסר הרצון של הסבא, שהצניע את פועלו. כעת הם מנסים להעלות את שמו ומורשתו. לשם כך החליטה כרמל בעהם, אחת משבעת נכדיו של מרדכי, לאגד את שמונת היומנים לספר שיציג את סבה.
"סבא שלי נפטר כשהייתי ילדה, בערך בת שבע", אומרת כרמל. "בקושי הכרתי אותו, ורוב מה שאני מכירה זה מתמונות ומסיפורים. גרתי בארצות הברית כשמצאו את היומנים. חזרתי לארץ והתחלתי לקרוא את היומנים במטוס.
"פתאום נחשפתי לאדם שאני לא מכירה. לאופי שלו, להתאהבויות שלו, הלימודים, הדברים הפרטיים. היומנים היו דרך עבורי להכיר את האדם בצורה הכי אישית. אני מאוד אוהבת היסטוריה, ותוך כדי קריאה אפשר לראות שהכל באמת קרה באירועים שהוא כתב עליהם. אנשים ראו שהנאצים עולים לשלטון בגרמניה ולא עשו כלום. או אנגליה, סבא שלי היה מלא ביקורת על אנגליה".
מה למדת עליו?
"התחלתי לחבר בין תל אביב שאליה הגיע כשעלה לארץ, דרך סיום התואר והעבודה במשרד עורכי הדין של אבא שלו. למדתי מה היו המרכיבים של אישיותו. הוא גם כתב באחד היומנים שהלוואי ויכול היה להיות מנהיג. הוא כתב: 'אילו הייתה לי קצת כריזמה, הייתי פוליטיקאי'. בסוף הוא לא הלך לכיוון הזה. הוא לא היה מוכר כל כך, שמר על פרופיל נמוך, וגם בלונדון לא השתלב בוועד לארץ ישראל כמנהיג. הוא חזר לארץ ישראל כעובד".
חלק מהיומנים מציגים אדם פוליטי, ציוני נלהב. אחרים פונים ומדגישים צד רגשי יותר וכוללים כתבים של סטודנט שמתקשה בלימודים תוך התמודדות עם אם שהלכה לעולמה. "אני לא חושבת שהוא ציפה שימצאו את היומנים", אומרת כרמל.
"הוא השתמש ביומן ככלי להבעת דעה פוליטית ועמדה לאומית, כי לא הייתה דרך אחרת. הוא דיבר על הגימנסיה, על איך נשאר בתל אביב, על בחינות הגמר. הזכיר את מה שכל החברים שלו בחרו לעשות עם חייהם. סבא שלי גם כתב על קולנוע מוגרבי, ושאם הוצג סרט לא ציוני היו זורקים עגבניות על המסך. גם הוא. הוא מדבר על הרצון ללמוד לשחות. כולם הלכו לים והוא לא ידע לשחות. בכל חופשה בארץ הוא אמר שיעשה זאת, ולא עשה".
היומנים גם עוזרים לנכדה להבין יותר את עצמה. "הם מסבירים המון בי, באופי שלי", היא מספרת. "נותנים עוד הסבר למי שאני. מסבירים את אבא שלי ודוד שלי. האופי שמאחוריי. דברים רבים שעברו בגנים מבחינת ההתנהגות.
"לדוגמה, בחדר של סבא וסבתא שלי יש תמונה של שלושה קופים יפנים על עץ. נולדתי בבית הזה, גדלתי שם, אני מכירה מצוין את התמונה. סבא מספר שבשנת 1936 הוא טייל באחד השווקים בלונדון ועבר בסמוך לציור עם שלושה קופים.
"ישר קפצתי כשקראתי את זה. הוא סיפר שהלך ולא קנה, חזר ולא קנה. הוא שב הביתה, שבוע שלם לא הפסיק לחשוב על הקופים ולבסוף הלך וקנה. הדברים מתחברים פתאום ומעגלים נסגרים".
בדומה לדוד שלה, גם כרמל חושבת שמרדכי בעהם היה מתייחס לחוסר היושר במדינה, אם היה כותב את היומנים היום. "מעניין אותי מה הוא היה אומר על ארצות הברית. במי הוא היה מאבד אמון", היא מסבירה. "כמו שהאמין באנגליה שתושיע אותנו ובסופו של דבר התאכזב ממנה, אני חושבת שהוא היה מאוכזב קצת עכשיו. הוא כל כך אהב את תל אביב, כל כולו היה ארץ ישראלי.
"הוא רצה מזרח תיכון קרוב. לא לריב עם הערבים בארץ. לחבור למזרח הקרוב, עם סוריה, טורקיה, ירדן ומצרים. ליצור מטבע אחיד, שפה רשמית, ועד של התאגיד הזה תחת ההנהגה האינטלקטואלית של היהודים, כך שבמלחמות הגדולות המזרח הקרוב יהפוך למעצמה החזקה ששולטת בנפט, שטחים, כניסות ימיות".
כיום מנסה כרמל להחיות מחדש את דמות סבה באמצעות הפיכת כתביו לסיפור עלילתי ש"לא יחדור לפרטיות שלו מצד אחד, אבל יראה מנגד שהיו פעם נערים שחלמו על הקמת מדינה", לדבריה.
למה התחברת יותר מהכל?
"אני זוכרת קטע מותח יחסית שהוא כתב על תאונת דרכים שעבר עם אבא שלו ועם שני שותפים. המכונית התהפכה, והתיאור שלו, עם השימוש במילים עבריות, גרם לי להרגיש שאני מתגלגלת יחד איתו. הוא כתב שכלי הרכב נעצר אחרי שהתהפך וכל מה שחשב עליו היה אבא שלו. אביו היה כל עולמו. מנגד, היו גם ימים שלמים שהוא לא עשה כלום, והוא כותב גם על זה.
"הוא כתב שיצא לזיכרון יעקב, לירושלים, למושבה הגרמנית. דיבר על תושבי המדינה אז. כמה שהם חצופים, רעשניים וקולניים. הוא גם לא ראה את הערבים כהמון רע. היו האפנדים שמסיתים את השאר, ואת אלו שהוא גר לצדם. הוא כתב שהערבים מתחילים להתנהל אז כלאום, לא כהמון. לדעתו של סבא, הם לא האויב. הוא אומר שהיה צריך לחבור יחד. התפיסה אז הייתה שונה, שני עמים שמנסים להקים מדינה, לא כמו היום".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם