אשמה קולקטיבית: יש חיה כזו
כשבית המקדש נחרב חז"ל לא האשימו את הרומאים אלא את ההתנהגות של העם. אולי כדאי לאמץ את בסיס הרעיון גם בתקופה שלנו
דגם בית המקדש אבישי בן חיים
בשנת 70 לספירה חרב בית המקדש השני. חורבן בית המקדש היה שיאו של תהליך פראי ואכזרי שביצע הצבא הרומאי בפיקודו של טיטוס הרשע בירושלים. הרומאים לא חסכו שבטם מהעם היושב בציון וביצעו בירושלים פרעות, פוגרומים, מעשי טבח וביזה. אך ראו זה פלא, ספרות חז"ל המתייחסת לחורבן אינה תולה את האשמה ברומאים. "מקדש שני מפני מה חרב?" שואלת הגמרא, ומשיבה "מפני שנאת חינם" ובמקום אחר נאמר: "על מה חרבה הארץ? על קמצא ובר קמצא". חז"ל אינם תולים את החורבן ברשעותם של הרומאים אלא דווקא ברשעותם של היהודים. אגדות חז"ל המתארות את החורבן, מאשימות את עם ישראל בשנאת חינם, באטימות לב, בשחיתות פוליטית ומוסרית ועוד כהנה וכהנה ומתעלמות כמעט לחלוטין מרשעותו של האויב.
מה פשר המפנה שחל בשיח המתנהל סביב צרותיו של העם היהודי? מדוע לפני 1,500 שנה יכלו חכמים להאשים את עם ישראל עצמו בכל הזוועות שנעשו לו ואילו בימינו מי שקורא לחשבון נפש, להקמת ועדת חקירה או לשיפור התנהגותנו נתפס מיד כבוגד ועוכר ישראל המסייע
לאויב.
נראה לי כי העניין קשור ברמה הנמוכה של השיח הפוליטי, החברתי והמדיני הנהוגה במקומותינו. הדיון המתנהל סביב הסוגיות המרכזיות של חיינו הינו דל, פשטני ורדוד. תמצית דלותו, קשורה בתפיסת כל עימות וכל קונפליקט כ"משחק סכום אפס", משחק בו הרווח של משתתף אחד מאוזן בדיוק ע"י הפסדו של המשתתף השני. רוצה לומר, אם אני ניצחתי, הוא בהכרח הפסיד ואם הוא הפסיד אני בהכרח ניצחתי. באופן דומה, אם צד א טועה הרי שצד ב צודק ואם קבוצה מסוימת יורדת הרי שזו שכנגדה עולה.
בכל קונפליקט בין יהודים לערבים, בין ימין לשמאל, או בין בג"ץ לבד"ץ, סובר כל צד כי אם יכיר בעובדה שעשה טעות, יתפרש הדבר כהודאה בצדקתו של הצד השני. על זו הדרך, אם צה"ל טעה, הרי שהחמאס צודק, אם בג"ץ חוזר בו הרי שהחרדים צודקים ואם הימין מכה על חטא הרי שהשמאל ניצח. צרות ראייה זו מסרסת כל אפשרות לחשבון נפש, תיקון או התקדמות. אנו משקיעים משאבים כה רבים בטיפוח המחשבה שאנו צודקים, עד שאנו שוכחים את מילותיו הגאוניות של יהודה עמיחי כי "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב...".
עיון באגדות החורבן מלמד אותנו כי לא זו הדרך להביט במציאות. כשהפנו חז"ל אצבע מאשימה כלפי עם ישראל, לא הייתה כוונתם לנקות את הרומאים מכל אשמה. תיתכן מציאות בה עם ישראל חוטא ובאותה נשימה הרומאים רשעים. חשבון נפש, הכאה על חטא ואף חזרה בתשובה, אינם פוגעים ב"כושר העמידה" ואינם מנת חלקם של "עוכרי ישראל" אלא דווקא של גדולי חכמינו.
ואולי... אולי כל הניתוח הזה הוא מוגזם ומורכב מדי והסיבה שבגללה בימינו אסור להפנות אצבע מאשימה כלפי עצמנו היא שאנו שבויים בתפיסת מעוותת ומטופשת של עוצמה, של גבריות ושל כוח. תפיסה שבה אסור להראות חולשה...
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם