גרסת חורב: ראש מלמ"ב לשעבר מדבר
יצחק יעקב לא היה מרגל קלאסי. מנסים להפוך אותו לקדוש מעונה, אך הוא בגד. 3 שנים לאחר שפרש, יחיאל חורב מדבר על פרשת יצה
כעשרת אלפים עמודי ראיות. הררי חומר בלתי נתפסים, שיעלו עכשיו עובש בארכיון בית המשפט. להנגבי הם עלו בשש שנות הקפאת הקריירה, הרבה מאוד כסף ולא מעט בריאות. והכל, בגלל כמה עשרות ג'ובים לחברי מרכז.
אלה לא רק הג'ובים שסיבכו את הנגבי. זו גם הזחיחות והיוהרה. המודעה ההיא, בה הוא כאילו "מודה באשמה" שמינה עשרות חברי מרכז לתפקידים במשרד להגנת הסביבה, היא הסיבה העיקרית לכך שסאת צרותיו לא הושלמה עדיין. ממתינים לקלון. כל הסימנים מורים שלא יהיה קלון. לו רצו השופטים להפסיק את הקריירה של הנגבי, היו מרשיעים אותו באחת מעברות הליבה שבהן הואשם.
ראש הרכב השופטים זיכה אותו גם משבועת שקר. אבל מצד שני, ויש גם צד שני, שבועת שקר היא אבן היסוד של התהליך השיפוטי. קשה לבית משפט כלשהו להתייחס אליה בקלות ראש. ומצד שלישי, ויש גם צד שלישי, במקרה של הנגבי מדובר בעברה זניחה, בספיח של כתב האישום, כך כינה את זה גם אלי אברבנאל עצמו, פרקליט מחוז ירושלים, בהופעה טלוויזיונית השבוע.
כך או אחרת, המתח בשיאו. הקריירה של הנגבי, המצב ב"קדימה" הסיכוי להגדלת הקואליציה, ממתינים ביחד להכרעה הסופית. מבנימין נתניהו, דרך אביגדור ליברמן, ציפי לבני, דליה איציק, שאול מופז ורבים אחרים, כולם מחכים.
בואו נדמיין שדינו של הנגבי בפרשה לא היה מוכרע השבוע, אלא לפני עשר שנים. בתקופת "הילד הרע" של הנגבי. תקופה שמאכלסת, עדיין, את רוב הקריירה שלו. אילו זה היה קורה בשנת 2000 ולא 2010 התקשורת הייתה מתנפלת עליו בשצף, קורעת אותו לגזרים, תובעת להעיף אותו מהפוליטיקה לצמיתות ולהוקיעו על עמוד הקלון.
אכן, נפלאות דרכי הפוליטיקה שלנו. בעשור האחרון השיל צחי הנגבי הישן את עורו ותחתיו התגלה לנו הנגבי אחר לגמרי. הברווזון הבריון הפך לברבור הכי צחור באגם. את העדנה הזו הביא לו, בעיקר, אריאל שרון. האיש שאחריו הלך הנגבי מבור השומן של הליכוד לערבות הצחיחות והלא מוכרות של קדימה. אחרי סדרה ארוכה של שגיאות קשות, התנהלות אלימה והסתבכויות לא פשוטות, הגיע הנגבי למסקנה שלא זו הדרך.
הוא המציא את עצמו מחדש והחיבוק הקונצנזואלי שקיבל השבוע, לאחר הכרעת דינו, מוכיח שעשה את זה בצורה
מדובר באחד האנשים החכמים והמוכשרים במערכת הפוליטית הישראלית. מוזר, אבל למרות גילו הצעיר יחסית, הנגבי הוא מזקני הכנסת. כבר 22 שנה חובש את ספסלי המשכן, יותר מנתניהו (שהגיע יחד איתו, אבל פרש לפסק זמן), יותר מסילבן שלום, יותר מלימור לבנת, הרבה יותר מישראל כץ. ציפי לבני הגיעה לכנסת 11 שנה אחריו. הנגבי, בן 53, עוסק בפוליטיקה כזו או אחרת כבר יותר מ-30 שנה. הוא כמעט "זקן השבט", פוליטיקה היא המקצוע שלו. כישוריו עילאיים. הוא דיסקרטי מאוד, כמעט לא דולף אף פעם, מה שהופך אותו כתובת טובה למהלכים חשאיים.
הוא נבון, מומחה ביצירת יחסי אמון, אלוף בקסם אישי, שקט, רהוט ומדויק. השקט הנפשי שלו שני רק לרוגע האגדי של שרון. יכולתו להכיל משברים ואסונות שנייה רק לזו של אהוד אולמרט. יש לו משמעת עצמית גבוהה במיוחד, כמעט ספרטנית. היא מסייעת לו בכל התחומים, כולל שמירה על הגזרה. הנגבי המציא את דיאטת "אחמד" המפורסמת ( "אכול חצי מכל דבר"), נראה תמיד דק גזרה ומוקפד, מי שמביט אל תוך צלחתו במזנון הכנסת יכול בקלות להתבלבל עם צלחתה של דוגמנית מסלול.
ההישג הגבוה שלו בפריימריז בקדימה מדהים במיוחד, כי הנגבי עשה את זה בקלות, בעודו מנהל מגה-משפט פלילי שמאיים על חייו. יכולת ההתחבקות שלו אינסופית. הוא גם פיתח טכניקה מיוחדת בשמחות של חברי מרכז. אין בר-מצווה או חתונה שהנגבי יחמיץ, אבל הוא מצליח לשרוד בזכות העובדה שממוצע השהייה שלו באירוע כזה נע בדרך כלל בין חמש לשבע דקות.
הוא מגיע, תר בעיניו אחר רחבת הריקודים, פולש למרכזה, רוקד בהתלהבות שיר עד שיר וחצי, מנשק את הכלה/חתן בר-המצווה/האם המאושרת, ונעלם באפלה. כך הוא חוסך זמן מצד אחד, אבל מנציח את עצמו בצילומי הווידיאו מצד שני. אחר כך יכול חבר המרכז המאושר להראות לכולם את "מלך המרכז" מפזז בחתונתו, וכל השאר היסטוריה.
מבחינת מקבץ התכונות הנדרשות הנגבי הוא פוטנציאל לראש ממשלה. יש בו הרבה יותר תכונות כאלה משיש באהוד ברק או בבנימין נתניהו. זו הסיבה שאריאל שרון ראה בו את היורש התיאורטי האמיתי שלו. תיאורטי, כי בתקופה ההיא היה ברור שעתידו של הנגבי לוט בערפל משפטי כבד. אבל שרון אהב את השקט של הנגבי, את האמינות שלו, את העובדה שממש כמותו הוא לא נבהל כשירו מסביב, או כשעשו רעש. השיא היה באותו ערב בכנסת, שנכנס להיסטוריה כערב ה"פוטש בננה" שבו ניסה נתניהו לארגן את בכירי הליכוד למרד בשרון ובהתנתקות.
עמרי שרון הסתובב אז במסדרונות שקט לגמרי, הוא ידע שהנגבי איתם ושאין מה להילחץ, הנגבי לא יברח ולא יתחרט, ולא יתלבט ולא יזיע. צוק איתן. כך היה. מי שהתחרט והזיע היה נתניהו דווקא, הפוטש קרס, ביבי מיהר, ממוטט, לתוך אולם המליאה והצביע "בעד" ההתנתקות. ברית הדמים בין השרונים להנגבי נכרתה.
אפשר להעריך שהמודל של צחי הנגבי, נכון להיום, הוא שרון. גם שרון היה מנודה, זנוח ובודד, גם את שרון הספידו, אבל שרון המציא את עצמו וחזר. כך מקווה לעשות גם הנגבי. החשש הוא שמרוב להיטות להיות שרון יהיה הנגבי עמרי שרון. בנו של ראש הממשלה סיים קריירה פוליטית עוד בטרם החלה, בגלל הסתבכות פלילית מטופשת עוד יותר מזו של הנגבי.
הנגבי הוא, בעיקר, תעלומה. אף אחד לא יודע מי ומה הוא באמת. בשש השנים האחרונות הפך לקונצנזוס גם כי לא איים על איש. הוא היה בהקפאה עמוקה, בהמתנה. הצטברות ההסתבכויות שלו, שמהן תמיד נחלץ בעור שיניו, מצביעה בעיקר על בעיה קשה של אמינות (ממש כמו אצל שרון). על קושי מסוים באמירת אמת. אם יעבור בשלום את הקלון אחרי פגרת בתי המשפט, צפוי הנגבי להשיק מחדש את חייו הפוליטיים.
במצב כזה, ייאלץ להיפרד לנצח מהסיטואציה הנוחה כל כך של זה שלא מאיים או מסכן אף אחד, האיש החביב והנוח שכולם מתייעצים איתו ומפרגנים לו. זה יהיה הפרק השלישי בקריירה הפוליטית של אחד האנשים המוכשרים ביותר בפוליטיקה, והוא צפוי להיות הפרק המרתק מכולם.
מי שחשב שתת אלוף במילואים יצחק יעקב (יצה) ייצא, סוף סוף, מחיינו אחרי שהסתיים משפטו לפני כמה שנים, טעה. האיש, שנחלץ בקושי מעונש מאסר ארוך (בעיקר בגלל גילו, מצבו הבריאותי והעובדה שהיה עצור למעלה משנה במהלך החקירה והמשפט), ממשיך לבעוט.
עכשיו יוצא לאור סרט, "ממלכת הסוד" של הבמאי ניר טויב. מאבק ארוך ומייגע ניהל טויב מול הצנזורה עד שאישרה את הסרט לשידור. זה לא היה קל. עכשיו, על הדרך, יכולים טויב והחברים בתקשורת לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב וזה לחגוג עוד קצת על אלה שחשפו בזמנו את מעשיו של יצה ומנעו את הנזק (העצום) שהיו עלולים להמיט עלינו.
בראשם של אלה עמד יחיאל חורב, לשעבר ראש המלמ"ב (הממונה על הביטחון במערכת הביטחון), ארגון שכולם אוהבים לראות בו סוג של "האח הגדול" הישראלי, מעין מעצמה תת-קרקעית אפלה שכל מה שמעניין אותה זה לחטוף אזרחים תמימים, לכלוא אותם במרתפים טחובים ולענות אותם.
המציאות, כמובן, אחרת לגמרי. אבל לא ניתן למציאות להרוס לנו את הסיפור. הנה, השבוע, ביום רביעי. "סדר יום" המצוינת, עם קרן נויבך. על הקו ניר טויב עצמו, והעיתונאי המוכשר רונן ברגמן. על המוקד יחיאל חורב. לא רק העוול המטורף שעשה ליצה שלנו, גיבור התהילה, שהמדינה החליטה למרר את חייו כי שעמם לה, אלא גם העובדה שחורב היה, לכאורה, מעורב בהגבלות הצנזורה ובעובדה שהסרט נפסל לשידור. וכן הלאה.
חורב הוא היום אזרח פרטי. פרש לפני שלוש שנים. לא התראיין (הריאיון היחיד שנתן אי פעם היה לעיתון הזה, כשהתפוצצה פרשת יצה, בעודו בתפקיד), לא כתב ספר, לא נכנס לפוליטיקה. הסיפור של יצה מוציא אותו מכליו. מי שמכיר את התיק כולו, מי שקרא את פסק הדין כולו, יודע שחורב צודק לגמרי.
התוודעתי אליו בעקבות פרשת יצה, ואחרי שנחשפתי לחלק מהחומרים אני סבור היום שיש לתת-אלוף יעקב מזל ענק שהוא ישראלי ויהודי. בארצות הברית גורלו היה מר מגורלו של יהונתן פולארד. במדינות אחרות ייתכן שהיה מסיים מול כיתת יורים. רק אצלנו הוא הופך לגיבור תרבות.
את הסרט של טויב לא ראיתי. הוא לא רלוונטי לענייננו. גם הסיבות שהביאו את הצנזורה לפסול אותו לא לגמרי מעניינות אותי. הניסיון להפוך את יצה לגיבור לאומי ואת חורב לאסון לאומי הוא המטריד כאן. הוא צריך להטריד כל ישראלי שוחר צדק שהמדינה הזו עדיין מעניינת אותו. השבוע ניאות חורב להתראיין בעניין פרשת יצה.
אומרים שחסמת, דרך הצנזורה, את הסרט הזה.
"הבל הבלים. לא היו דברים מעולם. אני אזרח פרטי, לא ראיתי את הסרט, אני לא בקשר עם הצנזורה, אפשר פשוט להרים אליהם טלפון ולברר. אפשר גם לשאול את שי ניצן, שניהל את המגעים מטעם הפרקליטות (ניצן מאשר את גרסתו של חורב). אין לי מושג מה יש בסרט, לא ראיתי אותו, אני פשוט לא מעורב בזה".
גם אומרים שבזמנו איימת להתפטר אם הפרקליטות תחתום עם יצה על עסקת טיעון.
"הנה עוד אגדת עם מופרכת לגמרי. לא היה דבר כזה בחיים. התנגדנו לעסקת טיעון מלכתחילה, אבל אין לזה קשר להתפטרות. אני לא אדם שמאיים להתפטר ומעולם לא עשיתי את זה. מי שמכיר אותי יודע את האמת. זו אינה דרכי. אפשר פשוט לפנות לעדנה ארבל שהייתה פרקליטת המדינה ולשאול אותה. זה פשוט. מדובר בשקר מוחלט. נכון, אחת הפרקליטות בתיק, דבורה חן, חשבה על עסקת טיעון. אנחנו חשבנו אחרת.
עדנה ארבל הייתה איתנו. אני חושב שדבורה חן נלחצה ממה שאמרו במהלך המשפט בתקשורת כל החברים של יצה, המילייה שלו, האליטה שנחלצה להגנתו, וזה החליש אותה. אז היא זזה משם, פרקליטים אחרים ניהלו את המשפט במקומה, ולא הייתה עסקת טיעון. טוב שלא הייתה. דעתה של עדנה ארבל הייתה שלא צריכה להיות עסקת טיעון, זו הייתה גם דעתי, וכך היה".
הרבה אנשים חושבים שעשיתם עוול גדול ליצה. שנטפלתם אליו "למען יראו וייראו", בתקופה שבה העמימות הביטחונית החלה להתערער עם פליטת פה של אולמרט ועוד כל מיני דברים.
"כן, הם מנסים להפוך אותו למסכן, לקדוש מעונה, לאדם יקר שתרם למדינה שבגדה בו. המציאות הפוכה לגמרי. מי שבגד זו אינה המדינה. אני אומר לך שהזהרנו את יצה כשגילינו שהוא מתכוון לכתוב. שלחתי אליו את הנציג שלנו בארצות הברית. אבל זה לא היה לו נאה ויאה. לבו גבה, הוא האמין שהוא ואפסו עוד, שהכל מותר. הוא התנהג ביוהרה ואמר שאם רוצים להזהיר אותו אז שראש המלמ"ב אישית יבוא ויזהיר. כשהגיע ארצה קראתי לו לפגישה. הוא ישב אצלי והזהרתי אותו במילים מפורשות".
מה היה שם בפגישה ביניכם?
"כשקראתי את הדוח של הנציג שלנו בניו יורק אחרי הפגישה איתו ידעתי שיש כאן בעיה. שהאזהרה לא מספיקה. שצריך להבהיר ליצה בדיוק את המצב, את הסיכונים, את המגבלות שחלות עליו, את כל הדברים הללו שהוא מתעלם מהם כאילו לא היו מעולם. דיברנו, והוא אמר שהוא מבין והכל בסדר. נתנו לו אופציה לכתוב, להעביר את זה דרכנו לבדיקה ואישור.
הבנו את הצורך שלו לכתוב, אבל מצד שני יש כאן מדינה ויש כאן כמה דברים שצריך לשמור עליהם. יש קבוצה של אנשים, ביניהם יצה, שיצר הכתיבה שלהם, הרצון להנציח את עצמם ואת פועלם היה מוכר לנו. אבל מה לעשות, התפקיד שלנו זה לשמור על האינטרסים של המדינה, אנחנו לא מפעל הנצחה.
למדינה צריכה להיות שליטה על ענייניה הרגישים, כל מי שעושה את הדברים שיצה עשה חתום על הצהרות הסודיות הכי חמורות שיש. אז הפגישה איתו הייתה טובה, והוא אמר שהוא מבין וככה זה נגמר".
ומה קרה?
"והגיע פתאום הראיון המצולם אצל רונן ברגמן. זה ראיון שהוכן לצורך מכרז ערוץ 10, וכבר הופץ לכל אנשי המקצוע של ועדת המכרז וכו'. ואנחנו התפלצנו. הבנו שיצה פשוט מתעלם מכל האזהרות כאילו לא היו, ועוד מפיצים את זה. היינו המומים. בשלב הזה לא ידענו עדיין שיש גם ספר, אבל הבנו שיש בעיה קשה. אחרי המעצר שלו, מצאנו על המחשב שלו את הספר. וזה היה הסיפור האמיתי, הקשה".
מה קשה בסיפור הזה?
"אני לא יכול כמובן לספר לך מה היה בספר. אבל מדובר בדברים הכי כמוסים שאפשר להעלות על הדעת. ואז גילינו שיצה כבר הפיץ את טיוטות הספר לאנשים רבים באמריקה. הוא צירף לטיוטות מכתב ובו כתב שהספר מוצג כאילו זה סיפור בדיוני, רק כדי לעקוף את הצנזורה בארץ.
זו הייתה הטכניקה שלו, והוא הודה בה בכתב בפני הרבה אנשים שאינם ישראלים. הוא כתב להם שהוא היה מפקד המבצע, הוא היה האחראי לכל מה שמתואר בספר, שהכל אמיתי, ושההצגה של זה כעלילה דמיונית היא רק לצורכי עקיפת הצנזורה. הוא אישר שהכל אמת".
מה עשיתם?
"לזכותו של יצה ייאמר שמאותו רגע הוא שיתף פעולה. הוא עזר לנו לאסוף את החומר בחזרה. הוא דיבר עם כל האנשים שקיבלו אותו וביקש מהם למסור את החומר לנציגים שיגיעו. השקענו מאמץ אדיר באיסוף החומר הזה בחזרה. לכן היה גם צורך להטיל חיסיון על הפרשה עד שייגמר האיסוף. וכך היה".
הפסקה קלה לצורך הבהרה: חורב לא ידבר על הכתוב בעלילת ספרו של יצה מסיבות מובנות. גם אני לא יכול לדבר על זה. אבל מי שחושב שמדובר כאן במקרה ואנונו 2, במישהו שצועק "יש לנו פצצה", טועה. מדובר בדברים אחרים, מבצעיים, פרסומם עלול להמיט נזק נוראי. וגם עניין העמימות הגרעינית עצמה, שכולם אוהבים להטיל על חורב מדי בוקר, אינו בשליטתו.
חורב הוא פקיד. לא הוא קבע את מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל. הדרג המדיני, קרי שמעון פרס ויצחק רבין, הם שקבעו. מאז, כל דרג מדיני, בתורו, מאשר את המדיניות הזו. רק הדרג המדיני יכול לבטל או לשנות אותה.
מה שקרה לאחרונה בוועידת ה-NPT וכל האשרורים של ההבנות עם אמריקה בנושא הזה, מוכיחים מחדש שעל אף שהיא נראית קצת גרוטסקית, המדיניות הזו עדיין נדרשת לישראל. זה לא מפריע לכל זב ומצורע להפוך את חורב לאחראי, לשוט, לחרב המתהפכת שמתגוללת על חפים מפשע בשביל הכיף, כדי לשמור על הפצצה.
אומרים שבסוף יצה יצא בלי כלום, הפרשה הענקית הזו נגמרה כ"דבר של מה בכך".
חורב צוחק. "יצה הורשע בעברה שהעונש המרבי עליה הוא 15 שנות מאסר. הוא הואשם בהתחלה בריגול, כי לא היה סעיף יותר רלוונטי בחוק באותה עת. אחר כך חוקקו את הסעיף של מסירת מידע, והאישום שונה. אגב, למרות שהוא לא היה מרגל קלאסי, כי לא הופעל על ידי סוכן וכו,? אני יכול לספר לך שאחד האנשים שאליהם הוא העביר את טיוטת הספר שלו היה אחד מראשי ה-סי-איי-איי לשעבר.
תראה את ענת קם, גם אותה מאשימים בריגול, וזה כבר לא קשור אליי או לתקופה שלי. חוץ מזה, כל מה שצריך זה לקרוא את פסק הדין. לראות איך השופטים חמלו עליו בגלל גילו ומצבו. הם כותבים שיצה נעצר בדין ונשפט בדין. אחד משלושת השופטים חשב שהוא גם צריך לשבת במאסר נוסף על מה שישב. אבל זה לא מפריע לאנשים להפוך אותו לגיבור".
הוא גם תבע אותך תביעת דיבה אחרי הריאיון ההוא במעריב.
"נכון. והוא משך אותה, בית המשפט חייב אותו למשוך אותה. ואגלה לך עוד משהו. הם אומרים שאנחנו רצינו לערער על קולת העונש ומשכנו את הערעור. גם זו אגדה שלא הייתה ולא נבראה. נכון, אני חשבתי שצריך לערער. והתחלנו להכין ערעור. אבל אז פנו אליי בני המשפחה של יצה וביקשו להיפגש. נפגשתי איתם.
משה סתיו ארגן את הפגישה הזו אצלו במשרד. הם גם בנו על כל מיני קשרים אישיים, על הנכד של יצה שעשה קורס טיס עם אחיו של החתן שלי. והם הפעילו את כל העולם ואשתו. שמע, כל המילייה, כל האליטה עבדה בשביל יצה. מכבש ענקי. צר לי להגיד את זה, אבל אילו היו קוראים לו ואנונו, אף אחד לא היה מתאמץ בשבילו. אבל יצה הוא אחד משלהם, הוא יקיר המערכת, ולכן כולם השתוללו".
מה נגמר עם המשפחה?
"השתכנעתי. הם אמרו שהוא זקן, שהוא חולה, שסבל מספיק, והחלטתי שדי, נגמור את זה וזהו. אבל עכשיו אני מבין שעשיתי שגיאה. שיצה הוא מסוג הנחשים שאם לא תרוצץ את ראשו, הוא תמיד יחזור להכיש אותך. הנה פתאום הוא שוב המסכן שרדפו אותו. הרי במדינה נורמלית האיש הזה היה יושב זמן רב מאוד בכלא. אצלנו כאן, אנחנו רחמנים. הבעיה שלי היא לא עם הרחמנים, אלא עם המסלפים והמעוותים, שלוקחים את המציאות והופכים אותה בלי בושה.
הרי כל מה שצריך לקרוא זה את פסק הדין. זה כתוב שם. יצה נעצר בדין, נשפט בדין. אני גאה על זה שלמרות שהוא איש המערכת, תת אלוף מקושר ומחובר עם כולם, כולל משפחות אצולה בישראל, למרות כל זה לא התכופפתי ולא עשיתי לו הנחות וטיפלתי בעניין הזה כמו שצריך, כפי שאני אמור לעשות כממונה על שמירת הסודות של המדינה".
caspit@maariv-n.co.il
אקו"ם