לא בלי בתי: אמנון נדב בקרב הרשות השנייה
אילאיל נדב הבטיחה לנטוש את תפקידה כדי שאביה, אמנון נדב, יוכל לכהן כמנכ"ל מועצת הרשות השנייה. עכשיו הם מתחרטים ומדברים
הקרסול, מלווה אותה כבר תשע שנים, צרוב על העור וצרוב בתוך הלב, זיכרון מתמיד לבעליו המקורי - בן זוגה מלפני עשר שנים, עידו. תזכורת יומיומית לאהבת נעורים גדולה וסוחפת, שהביאה את אילאיל בת ה-19 לעזוב את הארץ ולנסוע לארצות הברית, כדי לחיות עם אהובה את החלום האמריקאי.
אבל שנה אחרי הנסיעה התנפץ החלום באחת בתאונת דרכים בה נהרגו עידו וחבר אחר. פס שחור עבה נמתח על החיים של לפני כן, והיא - היחידה ששרדה - נאלצה לחזור לארץ, פצועה פיזית ונפשית, כדי לשקם את חייה. זמן לא רב אחרי החזרה, הגיעה אילאיל למי שקעקע את הציור על רגלו של עידו, סיפרה לו את הסיפור וביקשה קעקוע זהה. אבל לא הייתה שום דרך לשחזר אותו. אחרי חיפוש ארוך, אילאיל הצליחה למצוא תמונה ישנה, מוכתמת בקפה שמישהו שפך עליה פעם בטעות. בתמונה רואים את עידו, מחייך, ועל רגלו השמאלית הקעקוע הצבעוני. את התמונה הזו היא הביאה למקעקע, שהצליח לצייר על רגלה בדיוק אותו ציור עם הבדל קטן. במרכזו של הציור הוא הוסיף מלאך.
זו אחת הדרכים שלה לזכור את החיים הישנים שבבת אחת התפוררו לאבק, אובדן ויגון. במשך שנה שלמה בקושי יצאה מהבית ותקשרה עם אנשים אחרים. "היו שלבים שחשבתי מה אני יכולה לעשות כדי לגמור עם זה, הייתי הולכת לבית קברות ונעמדת ליד הקבר ואומרת שגם אני צריכה להיות שם", היא מספרת. ואז, כשכבר נראה שאין פתרון, סידר לה אביה, איש הרדיו אמנון נדב, עבודה ברדיו 99FM.
היא התחילה ככלבויניקית ועשתה הכל. שמרה שלא יהיו תקלות בזמן תוכניות מוקלטות בשבע בבוקר בימי שבת, עבדה את כל המשמרות שאף אחד לא רצה ובסוף היום הייתה חוזרת הביתה ונכנסת שוב למיטה. לאט לאט העבודה, העניין והאדרנלין הצליחו לגרום לה לצאת מהבית ולתקשר עם אנשים. היום היא כבר המפיקה הראשית של התחנה, שעברה תהפוכות רבות (כולל בעלות של ארקדי גאידמק), עד שבגלגולה הנוכחי הפכה ל"אקו 99".
היום אילאיל חיה את חייה החדשים, ואף הגיעה למצב שהיא מסוגלת לספר את הסיפור שבמשך שנים נשמר עמוק בפנים. אלא שדווקא כשנדמה שהכל הסתדר-היא אפילו התחתנה בשנה האחרונה
באוגוסט 2009 עלה לראשונה שמו של אמנון נדב, לשעבר מנהל קול ישראל, כמועמד לתפקיד יושב ראש מועצת הרשות השנייה. שתי בעיות העיבו על המינוי: הראשונה הייתה התפקיד האחרון שמילא, יו"ר דירקטוריון תחנת הרדיו האזורית "רדיוס". כדי לפתור את זה נקבע כי נדב ימונה לתפקיד רק בתנאי שבחצי השנה הראשונה לכהונתו ימונה לו מחליף לענייני רדיו, ובמשך שנה הוא יימנע מעיסוק בכל הקשור לתחנת "רדיוס". הבעייתיות השנייה נגעה לבתו אילאיל, מפיקה ראשית בתחנת אקו 99, שנמצאת תחת פיקוח הרשות השנייה.
גם לכך נמצא פתרון: כשאילאיל הבינה שהמינוי של אביה תלוי בהתפטרות מתפקידה, היא שלחה מכתב להנהלת הרדיו ולוועדת שפניץ לאישור מינויים בשירות הציבורי, בו הודיעה כי היא מתפטרת לאלתר. לאחר מכן עידנה את הנוסח והתחייבה לעזוב את עבודתה אם וכאשר ימונה אביה לתפקיד. אלא שאחרי שנדב נכנס לתפקידו, אילאיל לא התפטרה.
בדיווחים בעיתונות נאמר כי נדב "חזר בו מהבטחתו", וכי פנה לוועדת שפניץ וביקש "לבחון מחדש" את הנושא. במכתב ששלח לוועדה הוא הודיע כי בתו חזרה בה מהודעתה כי תתפטר מתפקידה ויידע את חבריה כי בשל כך הוא אינו עומד במגבלות שהוטלו עליו. למרות תמיכת שר התקשורת וחברי מועצת הרשות השנייה, החליטה ועדת שפניץ כי נדב לא יוכל להמשיך לכהן כיושב ראש הרשות. על אף שהצהיר כי ימלא אחר דרישות הוועדה, הוא לא התפטר מהתפקיד אלא יצא לחופשה ארוכה.
בימים אלה הוגשה חוות דעת משפטית בעניינו לשולחנו של היועץ המשפטי לממשלה. התקופה מאז תחילת המאבק סבב מינויו של נדב מאופיינת בעיקר בקיפאון במועצת הרשות השנייה, שבולט במיוחד על רקע הפעלתנות של קודמתו בתפקיד, נורית דאבוש. המועצה היא גוף המורכב מאנשי ציבור שתפקידו לפקח על פעילות הזכייניות, אלא שבתקופה האחרונה, אפילו לוח השידורים של שתי זכייניות ערוץ 2 אושר רק בדיעבד, והתחושה הכללית היא שאין מי שאוחז בהגה הספינה.
מהרשות השנייה נמסר שהנושא נמצא בטיפול משרד התקשורת. גורם במועצת הרשות הסביר כי מדובר במצב מאוד לא נוח. "ברור שכל התהליך שנתקע עיכב את כניסת המועצה לתלם ואנחנו מקווים שהדברם יתבהרו בהקדם. מה שחשוב זה להגיע להחלטה ככמה שיותר מהר".
מוועדת שפניץ נמסר בתגובה: “הוועדה הגיעה למסקנה, שבמקרה שבתו של נדב או בעלה ימשיכו להיות מועסקים על ידי זכיין, לא ניתן לקבוע הסדר למניעת ניגוד ענינים. המדובר ביושב ראש של רשות בעלת סמכויות פיקוח וביצוע. ההסדר אמור למנוע מנדב לטפל, במהלך כהונתו )בהנחה שקרוביו ימשיכו להיות מועסקים ברדיו האזורי במשך כל התקופה,) בתחום מרכזי עליו ממונה הרשות.
"עבודת הוועדה מסתמכת על המידע שהיא מקבלת מהמועמדים ועל כך שיעמדו בהתחייבויות שהיא מקבלת מהם טרם הודעתה על כשירות המועמד, הוועדה אינה דורשת קיום תנאים עד שלא ברור שהמועמד אמנם מתמנה, כדי למנוע צעדים שאינם הפיכים אשר יכולים לגרום נזק למועמד או לקרוביו. לכן, במקרה זה, לא דרשה הוועדה את ההתפטרות טרם החלטת הממשלה, אולם היה ברור באופן חד משמעי, שאם ההתחייבות לא נכנסת לתוקף, חוות דעתה של הוועדה בעניין כשירותו של מר נדב אינה תקפה".
ההאשמות לפיהן הוא ובתו בעצם הונו את הוועדה שמאשרת את המינויים, מעמידות את נדב על הרגליים האחוריות. "פתאום כל הרמיזות כאילו חטאתי ופשעתי וניסיתי להסתיר את הנושא - זה מקומם, כל המשפטיזציה הזאת. נכון, יש חוקים, אבל היא עובדת שם כבר תשע שנים, זה לא שכרגע היא התחילה".
"הייתי בת 18 וחצי", מספרת אילאיל, היום בת 29, " מאוהבת מעל הראש. זו הייתה אהבת נעורים מדהימה וידעתי שאני רוצה להיות איתו. אז נסעתי בעקבותיו לארצות הברית במטרה ללמוד מחול, כי רקדתי כל השנים ולו היה עסק של עגלות. באותו יום חבר מהארץ בא לבקר אותנו ותכננו לנסוע למסיבה של חברים בלוס אנג'לס. לקחנו אוטו מהשותף שלנו, ובדרך חזרה מהמסיבה היינו נורא עייפים. בארבע בבוקר היה לנו פנצ'ר. הכ ביש ריק, אין אף אחד. אני הייתי גמורה מעייפות, רציתי רק לישון ולא עניין אותי כלום. עידו ועופר, החבר שלנו, יצאו מהאוטו להחליף גלגל ואמרו לי 'טוב, תישארי באוטו. נצליח להרים אותו איתך, יהיה בסדר'. ומשם אני כבר לא זוכרת הרבה, רק פלאשבקים ומה שסיפרו לי".
כמה דקות אחרי שיצאו מרכבם כדי לתקן את הפנצ'ר, נהג שיכור חתך את כל המסלולים ונכנס ברכב שעמד בצד הכביש. עידו ועופר נהרגו במקום. אילאיל ניצלה מכיוון שהייתה בתוך האוטו, אולם נפגעה בראשה ואיבדה את ההכרה. "התעוררתי בבית חולים בקליפורניה. אני לא יודעת כמה זמן הייתי בלי הכרה, אבל זמן קצר אחרי זה אמא שלי ואחותי הגיעו, מלוות בפסיכולוגית. אני זוכרת שאמרו לי שעברתי תאונה ועוד לא יודעים מה הנזק שנגרם לי. לא ראיתי את עצמי במראה אבל הרגשתי שאני חבולה ומחוברת למכשירים. לא משנה כמה שאלתי 'מה עם עידו? מה עם עופר? מה קורה?', אף אחד לא סיפר לי.
"העבירו אותי מבדיקה לבדיקה ורק אחרי כמה זמן אמרו לי: 'תשמעי, הייתה תאונה והם נהרגו במקום. הם לא נמצאים יותר. אנחנו ננסה לשקם אותך ולראות מתי אפשר להחזיר אותך לארץ'.
"אני זוכרת רסיסים: דיברו איתי מהארץ וסיפרו לי שהלוויה עוד מעט, אבא שלי אמר לי שעידו נקבר בבית הקברות הישן ברמת השרון ולא הבנתי על מה הוא מדבר. סבלתי מפגיעות ראש שלא ידעו מה חומרתן ועשו לי כל הזמן בדיקות סי.טי. ואם.אר.איי. הייתי גמורה, תשושה, ומהרגע שהודיעו לי על מות עידו, גם שבורה. לא קלטתי. נתנו לי כל הזמן מורפיום ולא יכולתי לחזור לארץ כי לא היה ברור מה מצבי.
"המון חברים שגרו שם, בארצות הברית, הגיעו לבית החולים ובכלל לא הבנתי מה הם עושים שם. כשחזרנו לארץ, חטפתי את הבום האמיתי כי פתאום ראיתי את כל החברים שלנו, שאצלם זה כבר התחיל לשקוע, ואני בכלל לא הספקתי להבין מה קורה. אחרי שחזרתי, גרתי אצל אמא של עידו כי לא יכולתי לעזוב אותה, ואז עברתי קצת לאחותי, לקח זמן עד שחזרתי הביתה. זו הייתה תקופה ארוכה וקשה של דיכאון. הייתי בטיפול של פסיכיאטר שליווה אותי ועזר לי להבין את הטראומה. זה כאילו סוגרים לך את האור, מעירים אותך ואומרים 'או.קיי., עכשיו החיים שלך השתנו. מה שהכרת עד עכשיו לא קיים יותר. את חוזרת לארץ, אין עידו, אין את כל מה שרצית וחלמת. נגמר'".
האור כבה גם עבור הוריה של אילאיל. "מבחינתי רק בטלנובלות ארגנטינאיות יש דברים כאלה", אומר נדב, "אנחנו גרים ברמת השרון, במקום שצופה על בית הקברות הישן שכבר אמור להיות סגור, אבל דווקא שם קברו את הבנים והיא כל היום הייתה יושבת על החלון ומסתכלת לשם, ולא מדברת ולא יוצאת".
אילאיל ממשיכה לחפור בפצע. "תכננו שם הרים וגבעות ואפילו התחתנו בחתונה אזרחית שבועיים לפני התאונה, כי רצינו שאהיה שם חוקית. בארץ לא מצאתי את עצמי. הייתי ישנה כל היום וערה כל הלילה, לא עשיתי כלום, לא רציתי לראות אנשים. הרחקתי את האנשים סביב שרצו לתמוך. הייתי על כל מיני כדורים פסיכיאטריים שניסו לאזן אותי. הרגשתי שאם לא הייתי מכריחה אותם ללכת למסיבה ואם לא הייתי נכנסת לאוטו אולי הייתי יכולה להזהיר אותם, המון תסריטים של אשמה שהייתי יכולה לעצור את זה. כשעזבתי לארצות הברית כל אחד חיפש את עצמו: זו עזבה, ההיא התגייסה ואני התנתקתי. הייתי בארצות הברית, חייתי את החיים שלי ופתאום אני חוזרת לארץ. ואז לחזר לפה ולנסות להבין מה אני הולכת לעשות, מה אני רוצה מהחיים שלי, ואיך איבדתי את האדם הכי קרוב אליי".
ואז אביה מצא את הפתרון. "אני ואשתי היינו מיואשים. ואז מאחד הספרים שקראנו או שאולי זה היה אחד המטפלים - הבנו שעבודה מספקת יכולה לגרום לה לצאת מהבית ולהכיר אנשים", מספר נדב, "ואז ג' ודי ניר-מוזס-שלום אמרה שיש לה חברה שבבעלותה תחנת רדיו ומפה לשם היא התחילה לעבוד ואחרי חודשיים היא השתלבה לכל דבר ועניין".
אילאיל: "זו הייתה תקופה קשה מאוד של עצב וכשפתאום הייתה לי הזדמנות לעבוד ברדיו שמחתי כי זה משהו שתמיד אהבתי בגלל אבא שלי. ממש התחלתי מכלום. עזרתי באינטרנט ושמרתי על סטים בכל מיני משמרות שאף אחד אחר לא רוצה ולמדתי שידור והפקה כשכסף זה לא העניין. זה העסיק אותי. כל הזמן היה את הלחץ הזה ואני, עם כל מה שעברתי, הלחץ לא מפחיד אותי. הפציעות לא השפיעו פיזית חוץ מצלקות על הראש ופתאום, אחרי שכלום לא עניין, אותי הרדיו סחף אותי למשהו שהיה בי אבל לא ידעתי. זה היה כל כך אינטנסיבי ומילא לי את החיים שהייתי מוכנה לעשות הכל. התמכרתי לתחנה, לאנשים ולמקצוע הזה שכל כך עניין אותי".
"אחרי שנה בערך שהיא עבדה ברדיו פתאום היא התחילה לחלוק איתי את החוויות של השידור ולספר לי דברים והבנתי שזהו, היא שם", אומר אביה. "זה היה חלק נכבד בתהליך השיקום שלה".
הכתבה המלאה מתפרסמת ב"סופשבוע" של "מעריב"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם