על חשבון גלעד שליט קל לבנות פרנציפים

אילו היו 5 גלעד שליטים, אילו היו אפילו 2-3, הממשלה הייתה מתפשרת ונתניהו היה משחרר אלפי מרצחים, אולם זוהי הטרגדיה של היחיד

נדב איל | 4/7/2010 5:45

קרב אדירים מתחולל בתוכנו בין המחייבים עסקה בפרשת שליט והשוללים אותה. יש דרך אחרת לראות את העימות הזה - לא כעימות פנים-ישראלי בלבד, אלא כוויכוח שמייצג גישות אוניברסליות שונות. אירופה היא יבשת שצרובה ממלחמות המאה ה-20 ועייפה מעקרונות קשוחים. במקרים של חטיפות וטרור בכלל - בין אם מדובר בקולומביה או עיראק - האירופאים לעולם אינם שוללים עסקה.

לעתים קרובות, זו נעשית במחשכים. בשנת 2006 פרסם ה"טיימס" הבריטי איך ממשלות אירופה שחררו תשעה שבויים: הן שיחדו ושילמו כ-45 מיליון דולר. לאמריקאים יש גישה פשוטה בהרבה: ארצות הברית לא מנהלת מו"מ עם טרוריסטים. תמיד יש חריגות, אך הן מועטות מאוד.

מי שחושב שזה מוכיח שהאמריקאים הם אנשי עקרונות והאירופים ציניים וחלשי אופי - חוטא בפשטנות. ארצות הברית היא אימפריה של מאות מיליוני בני אדם. ערבות הדדית איננה מקור כוחה; בפשטות, היא "גדולה מכדי להיכשל". המדינות האירופאיות קטנות יותר, והציבורים שלהן מתייחסים בחשדנות גדולה יותר לסיסמאות. באירופה, בנוסף, מאמינים בסולידריות או לפחות במראית עין שלה. היחיד, הפרט, הוא החשוב ביותר. אמריקה, לעומת זאת, מחזיקה בקנאות ברעיונות אפיים על שליחות אוניברסלית.

ישראל קרועה בין העולמות. היא מוכנה לנהל מו"מ עם טרוריסטים, ועשתה זאת בעבר. אך היא לא רוצה לוותר על האתוס. בין הגישה האירופית והגישה האמריקנית, כלוא הסיפור של היחיד. הטרגדיה של היחיד. הטרגדיה של גלעד שליט.

העובדה הראשונית ביותר בפרשת גלעד שליט היא גם המשמעותית ביותר: גלעד שליט נחטף לבדו. הוא שבוי בודד. יש רק משפחה אחת בישראל שאחד מבניה נמק בצינוק החמאס, וזוהי משפחת שליט. הדיון הציבורי עוסק בסיפורו של אדם אחד וסביבתו הקרובה; בטרגדיה ובמחיר שישראל מוכנה או איננה מוכנה לשלם כדי שאחד מלוחמיה יינצל.

"כל ישראל ערבים זה לזה"

בשלושת העשורים האחרונים, ישראל שילמה מחירים עצומים כדי לפדות את שבוייה, גם אם המשמעות הייתה שחרור אלפי מחבלים. התקדים הכבד ביותר היה בעסקת שחרור ששת חיילי הנח"ל בלבנון. לאחר מכן בעסקת ג'יבריל, בעסקת טננבוים-חללי הר דב, ולאחרונה בפרשת החזרת גופותיהם של אלדד רגב ואודי גולדווסר. בכל המקרים הללו, דובר על שבויים ו/או גופות, תמיד בלשון רבים.

בפרשת שליט ניעורו המוחות הביטחוניים המזהירים, הפרשנים מרחיקי הראות וכל אלה שהסבירו לנו במשך שנים שאם עזה תקבל כוסברה, יתרגש עלינו אסון נורא. יחד עם ראש הממשלה הם טוענים בזכות אי שחרורו של שליט בשל המחיר הכבד והטרור שלבטח יבוא. מי שרוצה, יכול להאמין לטיעונים הללו.

מי שרוצה לגרד את פני השטח, ישאל את עצמו את השאלה הבאה: מה היה קורה אילו בידי החמאס לא היה חייל אחד, אלא חלילה שניים. לא שניים, אלא שלושה. לכאורה, הרי לא היחס המספרי בין האסירים הפלסטינים המשוחררים ובין גלעד שליט מטריד את בנימין נתניהו, אלא זהות רבי המרצחים שישוחררו

והסיכוי שישובו לבצע פיגועים שיגבו את חייהם של ישראלים רבים.

ועכשיו, שוב, שאלו את עצמכם: מה היה קורה אילו היו חלילה ארבעה גלעד שליטים בצינוק החמאס. הרי טיעונו של ראש הממשלה עודנו עומד. שחרור אלפי מחבלים עבורם היה מביא לטרור, והמסקנה היא שאסור לשחרר. ואילו היו עשרה? אז, מן הסתם, החמאס היה דורש יותר אסירים כבדים, שהיו יכולים לבצע יותר פיגועים. המסקנה המתבקשת היא שאם מדובר בעשרה שבויים ישראלים, אסור לבצע שום עסקה; אבסולוטית, היא הייתה מובילה ליותר פיגועים ומוות.

זה עיקרון קשיח. נודף ממנו סירחונו של השקר הפוליטי. אילו היו חמישה גלעד שליטים, אילו היו אפילו שניים-שלושה, ממשלת ישראל הייתה מתפשרת. כל מי שמכיר את התנהלותו של בנימין נתניהו (או כל ראש ממשלה אחר) יסכים עם ההערכה הזאת, שבסך הכל מבוססת על ניסיון העבר המוכח. ראש הממשלה היה נושא נאום לאומה ומסביר כי "כל ישראל ערבים זה לזה", וכי כוחנו נובע מהסולידריות הפנימית שלנו, ומשחרר רבי מרצחים במאות ואלפים.

חברה שמקדשת את "הביחד"

אין כמו אחד בבדידותו. היחידנות של גלעד שליט, האינדיבידואליות של השבי שלו, היא שהופכת אותו לבר הקרבה. הרי אצלנו האחד הוא פחות ממעט מאוד; האחד הוא לבד, ולעתים קרובות האחד יוקר - כשם שהדקות חלפו ומדחת יוסוף דימם למוות בקבר יוסף. בדומה לסירובה של ממשלת ישראל אחרי עסקת ג'יבריל להיענות לעסקה נוספת ולשחרר את רון ארד; הרי ארד הוא אחד, ואת עניינו של היחיד אפשר לדחות, לעכב ולסכל.

במקרה של היחיד, אפשר "לקוות ולצפות", לשלם "מחיר כבד, אך לא כל מחיר", " לעשות את כל השיקולים". כמו הבודדים האחרים, גם גלעד שליט הוא אחד, וכן, יש פה אכזריות. קל לנפח את שרירי העקרונות מול הראי ולומר לעצמנו בגאווה: לא נכנענו. בייחוד על חשבונו של היחיד.

בחברה שמקדשת את ה"ביחד", החברים, החבר'ה, להיות אחד זה מסוכן. די להביט בהיסטוריה שלנו ולשאול מי חזר ומי לא. מי הופקר ומי חולץ. את גופתו של מי פדו וגופתו של מי עודנה אבודה. הסולידריות מהבהבת כאן הבהובים של ספק. היחידים אינם מוקרבים תמיד, אך הם קלים יותר להקרבה. אצלנו, אחד איננו מחצית של שניים-אחד שווה עשירית של שניים. שניים הם כבר קבוצה, כוח פוליטי, הם "הבנים שצריך להחזיר הביתה" - לא רק יחיד חיוור.

זה עצוב מאוד. מבחנה של הערבות ההדדית הוא בהבטחה המפורשת של פעולת הפרטים כולם איש למען רעהו, אך תוקפה של הערבות נמדד דווקא בהקרבת הרוב למען פרט יחיד. עקרונות אינם נמדדים במקרים שבהם יש עשרה שבויים, כאשר ברור לגמרי שהלחץ הפוליטי יחייב להחזירם, אלא במקומות הקשים. מקומותיו של היחיד. כן, גלעד הוא רק בודד, אבל הרי כך גם כולנו. כולנו רק אחד.