מה קורה אח שלי?
השפה של הצעירים מאפיינת התנהלות חפיפניקית וחלטוריסטית ופייסבוקית. אייל גפן מתגעגע לרגישות של פעם
בכל פעם שמישהו יורה לעברי את המנה הספרותית הזאת אני טיפה מבוהל וקצת מרגיש אשם, הנה ככה בלי להרגיש נוסף לי אח ולא עשיתי שום מאמץ קודם לחפש ולמצוא.
אחרי מחקר לא פשוט שעשיתי עם קבוצות מיקוד ומחקרי עומק, שכללו לא מעט מבחני פתע לכל מיני מבלים בטלנים באזור מועדון החתול והכלב, ואחרי שהפעלתי אמצעים אלקטרונים די מסובכים כדי לבדוק אחת ולתמיד מה זה ה"מה קורה אח שלי" הזה, הגעתי למסקנה לא מרנינה באופן מיוחד: איך שלא נסתכל או נקשיב למופע הדקדוקי הזה, אין בו חצי שביב של איזו בשורה או התעניינות אמיתית. מדובר על דקלום ריק מתוכן שלא מעיד על כמות של שכל עודף או רגישות שטוב לפעמים להשתמש בה.
ואז השקעתי עוד לא מעט שעות של תחקיר בלשני מפרך ומורט עצבים על אופי התשובה "הכל סבבה".
אף אחד לא משקיע יותר מחצי שנייה בשביל לשאול וחצי שנייה בשביל להקשיב, זורמים החבר'ה, זורמים אח שלי.
פעם, כשעוד היה פה עם מי לדבר היינו שואלים שוּ? "שו" פירושו מה נשמע? איך המשפחה? איך הפרנסה? איך האישה? איך הילדים? אתם באים בשבת לים? וכד'. משהו באחווה של השנים אז היה מאד הדוק ומאד מתעניין, וההתעניינות הייתה הרבה יותר מפורטת ואכפתית.
ה"מה קורה אח שלי", זה כמו איזה חרוז חסידי שאומרים אותו כשצריך או לא צריך.
לפני כמה ימים התעייף המצבר באוטו שלי, הכל בתוך המנוע נראה כמו שביתה איטלקית. אולי לא כיביתי את האור, אולי. יעל הנאמנה הזמינה נציג של חברה מאד גוררת שיניעו לי את האוטו, אחרי תיאומים והודעות ולא מעט רוגז, הגיע איש לא רגוע ושואל אותי, מה קורה אבא'לה? אני אומר לו שאין לי מי יודע מה מושג, והוא אומר לי: אבא'לה, אל תהיה בלחץ אח שלך ידליק לך את האוטו לשמיים.
שאלתי אותו בעדינות: תגיד, כשאתה
הפרשה הסתיימה בצורך מאד גדול שלו למכור לי מצבר, וכל מה שהיה צריך לעשות זה רק לחבר כבלים, וחצי דקה אחרי עלה המנוע לטורים.
כשנפרדנו הוא אמר לי אבא'לה, תביא איזו חתימה לילדים הם מתים עליך, ואני כבר שנים לא מופיע לילדים ואין סיכוי שמישהו מהם מכיר אותי. מה שכן, אני אבא'לה לילדה בת 27 שגמרה תואר שני בפסיכיאטריה.
למה אני אומר את כל זה? גם כי אני זקן, ואולי קצת בגלל שאני טרחן אבל בעיקר אני אומר את זה כי זה מאפיין בעיני איזו התנהלות חפיפניקית וחלטוריסטית ופייס בוקית. יש פה כמה מילים שצריך להגיד, אז בואו נגלגל אותן ויאללה נתקדם.
התנהלות מולידה שפה, וקיצורי שפה, ואינטונציה, ודיאלקט, ומקצב ורצינות. משהו בזרימה הזאת נדבק לנוהל החיים והעבודה, משהו בחפיפניקיות הזאת חודר לתוך סדר היום.
אני מבקש שהדברים לא ייתפסו באופן גורף, ושאף אחד מהנוגעים בדבר לא יתהפך עלי. את רוב זמני אני חי בעבודה שמקיפים אותה חברים צעירים, רובם נהדרים ומקסימים ומלאי כישרון, אבל מעל לכל התכונות הנהדרות האלה נשכחים דברים בסיסים שקשורים לדי.אן.אי. של קשר בסיסי.
בעיני נשכח החום, נשכח המגע, נשכח משהו בישראליות שבעיני לא מזדקנת אף פעם. באו עלינו במקום משפטים עם התכוונות ורוך, פולסים דיגיטליים שמורכבים מאור ניאון לא נוצץ.
אני יודע שהמשפטים האלה מושפרצים מתוך אינסוף חיים מאד תוססים מסביב, ואני יודע שזה חלק מקצב של זמן ותקופה, ואני יודע שאי אפשר ואולי לא צריך לשנות. אבל בא לי טיפה להצטער, וכן להישען אחורה ולהגיד לעצמי שזה מבאס את התחת להקשיב לילדים היפים האלה ולדעת שגם אלתרמן היה פעם ילד.
שבת שלום אחים שלי,
אייל גפן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם