לא קלה דרכנו: צעדת שליט, מבט מבפנים
השמש הקופחת, הגרעין הקשה, הפוליטיקה, השירים, המפרסמים וקיר הציניות שהתמוטט. שלושה ימים בדרך עם משפחת שליט
אורנה מקריית ים בעצירה בקיבוץ כברי: "למה אני פה? כי זה רחמנות. רחמנות על הילד הזה, רחמנות על המשפחה. אי אפשר לסבול את זה. אני לא יכולה לסבול את המחשבה הזאת שהוא שם ושהוא חי. אין מה לעשות, שישחררו את מי שצריך לשחרר ויביאו אותו הביתה בעזרת השם. החיזבאללה האלה, אי אפשר לדעת מה הם יעשו איתו".
אבל הוא לא אצל החיזבאללה. הוא אצל החמאס.
"לא אצל החיזבאללה? ".לא . "וואלה".
המסע כעיסה
1,100 מעלות בצל. על השמש פחות חם. נחש של פליטים עושה את דרכו מצומת הצ'קפוסט לקיבוץ יגור. הקרניים לועסות את העור החשוף ואת החשק לחיות. הבת שלי, בת שלוש, נצלית בטיול המאורגן הכי גרוע שאפשר להעלות על הדעת. לאמא שלה יש - זה בדוק - שברי הליכה כבר מהיום הראשון. אנחנו אחרונות-אחרונות בין 3,000 צועדים . לפנינו חוסים ממעון טברייני ולפניהם תיכוניסטיות מתבכיינות נודניקיות. ניידת המשטרה צועקת לי בכריזה שאני יכולה לעלות על האוטובוס שמאחור.
אוטובוס המתפגרים
הברקה אמיתית של המארגנים שמשמעותה גם שיא ההשפלה. אוטובוס נוסע מאחורי השיירה לרווחת הצועדים שמתפגרים בדרך או סתם מרימים ידיים בפני החום והשלפוחיות ברגליים. הוא נוסע בקצב 4 )ארבעה קילומטרים בשעה( ונושף נשיפות בלימה בכל כמה מטרים.נזקקתי לו ביום השני והייתי משוכנעת שאמצא את עצמי מוקפת בקשישים - חותמת אישור "פדלאה". לא . גם האוטובוס מלא בתיכוניסטיות מתבכיינות שרוצות מזגן.
בראש, לפני כולם ובמהירות בלתי נסבלת - נועם שליט. הוא נחוש, הוא בכושר, זה הילד שלו והצעדה שלו. אילו היו נותנים לו, הוא היה מגיע לירושלים כבר ביום הראשון בריצה. המארגנים מדי פעם צועקים להאט את הקצב, וברור שהם מתכוונים אליו. אביבה ויואל, כשהם צועדים הם לידו.
אחריהם בשורות הראשונות אפשר למצוא את בועז, מהמארגנים, בחור צעיר שמסוגל אחרי 12 קילומטר בשיא החום לרוץ קדימה עד לצומת הבא רק כדי לבקש מהממתינים שיצטרפו לצעדה מאחורי המשפחה ולא לפניה. לידו אפשר למצוא את נציגי התקשורת המשתנים, הנושרים בזה אחר זה, ולידם אנשים טריים ורעננים שהצטרפו לצעדה ממש עכשיו ועוד לא הבינו כמה שזה קשה וכמה שהקדמיים הולכים מהר.
עוד רגע יידרסו על ידי ההמון וימצאו את עצמם מאחור, קרובים מאוד לאוטובוס המתפגרים. אפשר לזהות את הטריים כי החולצות שלהם נקיות והם עוד לא אדומים ממאמץ. בין כל הקדמיים מסתובב ה"גרעין הקשה". קומץ קטן מאוד, כ-50 איש , שהולכים כל יום
מאחוריהם צועדת המסה הגדולה: המצטרפים למקטעים, כאלו שבאים לחצי יום או מצומת לצומת, ויש להם עוד כוח. התיכוניסטים )זכר, רבים(, הלפני-גיוס עם החולצות הגזורות, הבני-עקיבאיות והאנשים שבכושר. כשהם עוברים אפשר לראות את ההורים החזקים שלוקחים את הילדים והתינוקות בכל מיני מנשאים. לצדם תראו גם את הנכים בקלנועיות שיכלו להתברג בשורות הראשונות, אבל לא נוח לתמרן בתוך המון צפוף ועדיף להישאר היכן שמרווח יותר.
אחריהם, כמעט בסוף, הורים שהגיעו עם תוכנית גרועה מחזיקים ידיים לפעוט אומלל שצועד בלי עגלה. את ההורים האלו אפשר למצוא לפעמים גם בשוליים, בצל איזו יבלית, מכריחים פעוט לשתות.
בסוף בסוף יש עשרות או אפילו מאות תיכוניסטיות. הן הולכות לאט. מדברות הרבה שטויות. אבל, וזה אבל גדול, הן פה. אף אחד לא הכריח אותן.
המצעד לא פוליטי, מבקשים כולם להדגיש. יש בקהל הרבה ימנים והרבה שמאלנים. באירוע הגדול בקריית מוצקין מישהו טען למיקרופון דברים עם ארומה מפלגתית והורידו אותו מהבמה. בכל פעם שאני שואלת "לאיזו מפלגה הצבעת בבחירות האחרונות?" אני זוכה במבט של מישהו שהוטרד כאילו שאלתי כמה אתה מרוויח.
הגוש בגרון, שתוקף אותך נוכח המחשבה על הבחור הצנום הזה מול בכירי החמאס, או על הלילות של אביבה, חוצה מפלגות והוא חלק בלתי נפרד מהמין האנושי. הסטריליות הא-פוליטית הזו נחמדה. היא נועדה לאפשר לכולם לצעוד. גם לאוכלוסייה שעל פניו עלולה להיות להתנגד לשחרור אסירים.
אוכלוסייה זו נחשבת אקטיביסטית, פעילה, ערכית, מתגייסת. מהצד השני של המתרס נמצאת האוכלוסייה שכביכול זורמת עם שחרור האסירים מבחינה פוליטית, אבל היא מעדיפה לשבת במזגן ולנסח אג'נדות שיחסכו ממנה יציאה לשטח באשר הוא. המארגנים בחרו לשמור על עמימות ואני אשתף איתם פעולה. אני נוטה להאמין שכמוני, ובלי קשר לעמדות פוליטיות, רוב הציבור מתייסר עד חנק כשהוא חושב על נועם שחושב על הילד שלו נמק בלי שאבא שלו מציל אותו.
אחד החלקים היפים בצעידה הוא הכניסה לצומת ראשי. בכברי, בכניסה לנהריה, במסריק, בנשר: מאות אנשים עם בלונים צהובים המתינו לשיירה. רבים אלתרו דוכנים קטנים עם פירות או ואפלים, מים קרים ולימונדה, פחיות שתייה או קרטיבים.
בסוף היום הראשון נועם היה עם קילוגרם עודף רק בגלל הדברים שדחפו לו בדרך האנשים שבשוליים. והוא בנימוס לקח, לגם, נתן ביס, חייך ואמר תודה, לחץ ידיים לכל מי שביקש, אבל לרגע לא הפסיק ללכת. הנהגים צופרים, הממתינים מוחאים כפיים והקיטש כה חזק שהוא מצליח למוטט את קיר הציניות שהגן עליי. בנשר, אחרי יומיים וחצי של צעדה, קשרתי סרט צהוב ראשון.
עובדי רפאל
אסרו עליהם להשתתף בצעידה באופן מאורגן. כלומר: להדפיס חולצות או דגלים או לארגן שתייה כמו שעשו חברות אחרות. אסרו עליהם להביע הזדהות עם המאבק של משפחת שליט. משהו בעובדה שהם תעשייה ביטחונית ועובדי ציבור הפריעה שם למישהו. אבל הרשו להם לצאת באופן אישי להביע תמיכה. אז הם יצאו.
כמעט 300 מהם עמדו בצומת וחיכו. גם בלי חולצות ושלטים ושתייה, תנו להסיר בפניהם את הכובע. לא צריך חולצות מודפסות בשביל להתארגן. מתברר שאפשר להתארגן סתם ככה, עם הרגליים.
כמו בכל מקום שדורש מתנדבים, גם כאן יש הרבה כיפות סרוגות. הם כבר יודעים להפוך את הצעדה לטיול שנתי-פינוי מאחזהכל כיף-כל עוד אנחנו כאן שרים. השירים הבולטים: "כל העולם כולו גשר צר מאוד" והלהיט המזרחי-מאומני האחרון "מי שמאמין לא מפחד".
יאיר מספר בעיניים בורקות כמה התרגש לשמוע שירים של הסדרניקים במצעד. אני עונה לו שאותי זה מעצבן. זה לא אמונה ואין פה עניין לאלוהים. לא בעזרת השם, לא להתפלל שיחזור, לא לפנות בתחינה בכל הדלקת נרות. יש פה ממשלה עם הרבה סמכויות שהכל תלוי בה כרגע. אם אמונה ודת, אז אולי הצעדה הזו בעזרת השם תכפכף אותם שיפסיקו לחבק ולנחם ולהצטער ויחתמו על עסקה. עד אז, נראה שהשיר היחיד שמתאים למעמד הוא: "אתה לא רצית להיות שם בכלל, אבל אותך אף אחד לא שאל"
מרצ'נדייזינג
חולצות, יש כמה סוגים, וכובעים, מדבקות, שלטים, דגלים, בלונים, עם הליום או סרט, סרטים צהובים בכמה גוונים, בקבוקי מים, צמידים צהובים וצמידים כחולים )נדירים! ( וגולת הכותרת: דיסק און קי שחילקה איזו חברת היי-טק ליד נהריה, פריט אספנים שאנשים היו מוכנים להרוג בשביל להשיג.
קפיטליסט צועדיסט
ניצול ציני. הרי זאת המומחיות שלנו. זה התחיל בחגיגה התקשורתית סביב המצעד, שנועדה למכור עיתונים ולא רק לקדם אג'נדה. זה המשיך בניצולים ציניים פעוטים: חברות גדולות התארגנו עם דוכנים של שתייה ונשנוש חינם לצועדים על מסלול הצעידה, אבל הקפידו למתג את הדוכן כך שלא יהיה ספק לשום צועד ולשום עדשת מצלמה מי הפילנתרופ שמאחורי המיזם.
דגלים, שלטים, חולצות. פרסומות, מתברר, קל מאוד להסוות בתוך מחאה. בארץ זאת ממש נישה. חברת סופרמרקטים מצדיעה ללוחמי השייטת. חברת כלי כתיבה עם תושבי הצפון. זאת לא פרסומת חלילה, זאת סולידריות. ציונות. בואו ציונים בהמוניכם ותיקנו את הסחורה הציונית שלנו. בסוף היום השלישי כבר הגיעו רוכלים קטנים שמכרו מים וקרטיבים במחיר מלא בנקודות אסטרטגיות. דוחה, אבל לפחות כן וישיר. אולי עדיף ככה.
אורנה מקריית ים ניסחה זאת הכי טוב.
"מי יודע מה החיזבאללה יעשו לו. אה, הוא אצל החמאס? וואללה".
תרחישי האימה ששטפו אותנו בימים האחרונים באמת מרתקים, אבל איפה היו תרחישי האימה והתחזיות של אמ"ן וכו' לפני הפשיטה על המרמרה, למשל? דווקא שם היינו זקוקים להם. ואיך נראים התרחישים האלה נוכח שאלות קשות כמו כמה מחבלים נולדים מדי יום במחסומים? כמה מחבלים התגייסו לשורות המחבלים בעופרת יצוקה? כמה אחים ובני דודים וילדים של אסירים הפכו למחבלים בגלל שקרוביהם אסורים בארץ?
אנחנו יודעים לייצר מחבלים בשפע ולא תמיד עוצרים לשאול שאלות על תרחישי אימה. או במילים אחרות, אנחנו מוכנים לבצע פעולות שנראות לנו הכרחיות גם במחיר של חיזוק תשתית הטרור. ארבעה שרי ביטחון בעבר ובהווה מסכימים עם העסקה ומודים בעצמם שהטרור לא תלוי במחבלים שנשחרר בשביל שליט.
על הפסימיות
אם ביבי ישחרר עכשיו את גלעד שליט, בעקבות הלחץ של המצעד, הוא ייצא אידיוט ואולי יחרוץ את דינו. אם עכשיו, אז למה לא לפני שנתיים? או אפילו קודם. אם הוא יסגור את הדלת לעסקה ומשהו יקרה לגלעד, הציבור, שיסבול מטראומה איומה, לא יסלח לו.
אם החמאס ישחרר את גלעד עכשיו וכל העולם ישמע סיפורים על ארבע שנים בשבי בספר שוודאי ייכתב ויתורגם לכמה שפות, החמאס ינעץ עוד מסמר בשלט ה"אני ארגון טרור" שלו. אם חלילה יפגע בו, יתקע עוד אלף מסמרים בשלט הזה. לשתי ההנהגות עדיף לשבת על העץ כרגע. לעם משני הצדדים, לעומת זאת, עדיפה עסקה. בואו נקווה שמישהו על העץ סופר אותנו.
הוא לא היה הילד הכי מקובל. הוא לא הרבה לצחוק. הוא לא היה בולט בכיתה או מלא בחברים. ההורים שלו מעולם לא ניסו לשרטט את דמותו כגיבור גדול, כזה שרץ לעמוד בחזית.הוא לא היה ביחידת עלית.לא חלם על קצונה. הוא, למען האמת, הכי דומה לנו.
ילד צנום, בוודאי מבוהל, רחוק מלהיות באר של מידע מודיעיני. רובנו כאלה, קצת אפורים, קצת אנטי-גיבורים. ועם זה אי אפשר להתמודד. בן כספית כתב לפני כמה ימים שגלעד לא ילד, שאנחנו שוכחים שהוא חייל בשריון. זה לא ילד? תסתכל עליו. זה לא ילד? ונניח שהנחנו את הפוליטיקה בצד, וזה בסדר.
האם כשביבי נבחר בבחירות האחרונות לא חשבתם, קיוויתם שהוא יחזור לזירה שונה, אמיץ יותר, מפוכח? קיבלתם אותו כמו תמיד, מקופל, מבוהל, נכנע ומתרפס מול כוח וכסף. השאלה שצריך לשאול אותו היום היא לא "ביבי, מה היית עושה אילו זה היה הילד שלך? ", אלא "מה היית עושה אילו זה היה הבן של איל ההימורים שלדון אדלסון?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם