הסיפור שטרם סופר: סביבה, צדק ודמוקרטיה
הדרמה העיקרית אינה האיומים הסביבתיים, אלא התגובה להם. אל לוחמי הסביבה הצטרפו איגודים מקצועיים, סטודנטים ותנועות נשים
גם אצלנו התנועה הסביבתית מתפתחת וגדלה. מהגליל ועד לערבה, מנהריה, משעב ומסכנין ועד לבאר שבע, לרהט ולירוחם – אזרחים מתחילים לעשות מעשה: למחות, להתארגן, לחשוב על חלופות – ליצור תנועה. התנועה הסביבתית גדלה, ובו בזמן מעמיקה את החשיבה שלה ומגבשת יכולות מקצועיות, כאלה שכתב העת אקולוגיה וסביבה (בו פורסם במקור מאמר זה) בא לחזק. היא עוברת מהתנגדות לעצם הפיתוח, לוויכוח על טיבו של הפיתוח: איזה סוג פיתוח? על חשבון מי? על חשבון מה?
כיום, מה שמניע את הפיתוח הוא הרווח הפרטי. ההון הפרטי הוא הקובע את כיוון הנסיעה של רכבת המשק. התנועה הסביבתית מתנגדת לכיוון הזה, אבל היא לא רוצה יותר במעמד של זה שרק נובח מהצד על הרכבת הממשיכה לדהור. היא רוצה להשפיע על כיוון הנסיעה, על הקטר. את הביקורת שלנו לגבי הכיוון לא קיפלנו לאחור, אלא פרשנו קדימה. ארגוני הסביבה, בעולם וגם בארץ, מדברים כיום על מודל חלופי של פיתוח: שימוש נכון ויעיל במשאבי הסביבה תוך חלוקה צודקת של מה שהם באמת מאפשרים לייצר. כך הפך הצדק הסביבתי לרעיון מרכזי בתנועה הסביבתית החדשה.
תפישת הצדק הסביבתי אומרת שכולנו נפגעים מהרס הסביבה, אבל לא כולם נפגעים באותה מידה: מזיהום אוויר נפגעים יותר זקנים, חולים, ילדים, תושבי הערים הגדולות, תושבי הקריות במפרץ חיפה והבדואים ליד רמת חובב. המרחב הציבורי של כולנו הוא קטן וצפוף, אבל מי שיש לו מרחב פרטי גדול – זקוק פחות למרחב הציבורי. מצפון לבאר שבע ישראל צפופה פי שניים מאשר הולנד, ולכל ישראלי יש פחות מ-30 מילימטר של חוף רחצה ציבורי מוכרז.
בשבתות ובחגים הישראלים צפופים כל-כך בפארקים, בחורשות וגם בחופים. היה שר פנים בישראל שאמר לנו שבעצם אין בעיה, כי בעזרת כמה אלפי דולרים אפשר לראות פארקים נפלאים באפריקה או לבקר בחופים נפלאים בריביירה הצרפתית. לשאלה ומה יעשו אלה שאין להם כמה אלפי דולרים הוא ענה
ולכן כולם נפגעים מהרס הסביבה, אבל יש מי שנפגע יותר, ויש גם מי שמרוויח. התנועה הסביבתית נפרדה מהתמימות: אנחנו מבינים שהאיומים הסביבתיים אינם תולדה של טעות, שברגע שתתגלה, כולם יבינו וינסו לתקנה. אנחנו מבינים שהאיומים הסביבתיים נוצרים כתוצאה מאינטרסים. יש מי שמרוויח, למשל, מהקמת תחנת הכוח הפחמית החדשה, וכך יוצא לדרך עוד מפגע סביבתי גדול. המרחב הציבורי שלנו מצטמצם, כי יזמי הקרקעות, בעזרת מקורביהם במערכת השלטון, מרוויחים מהפיכתו לנדל"ן. ויש מי שמרוויח מהקמת יישובים וחוות בודדים בגליל, בגלבוע ובנגב, תוך פגיעה קשה גם בערכי הטבע ובנוף.
כדי להסיר את האיומים האלה על הסביבה, צריך להתמודד עם האינטרסים הכלכליים והפוליטיים שמולידים אותם. כך נפרדה התנועה הסביבתית גם מהתמימות הא-פוליטית שאפיינה אותה בעבר. בתחום הסביבתי אנחנו חשים היטב במחלותיה של הדמוקרטיה: עסקנות קטנה וחסרת עקרונות, אפליה לאומית ומגדרית, ערבוב בין הון לשלטון – באמירה אחת: פוליטיקה מושחתת. מהביקורת על הפוליטיקה הזו אסור להיפרד. אבל החלופה לפוליטיקה מושחתת איננה התנתקות מפוליטיקה, אלא פוליטיקה אחרת. דמוקרטיה היא גם כלי סביבתי. ככל שאנשים יודעים יותר, הם יכולים להשתתף יותר בתהליך. וככל שהם משתתפים יותר, הם יכולים להשפיע יותר. הם יכולים להגן טוב יותר על עצמם ועל הסביבה שלהם. התרופה למחלות הדמוקרטיה איננה פחות דמוקרטיה, אלא יותר דמוקרטיה.
השופט האמריקאי המנוח ברנדייס אמר שאתה יכול שתהיה לך דמוקרטיה פוליטית, ואתה יכול גם שיהיה לך ריכוז של העושר בידי מעטים, אבל לא ייתכן ששניהם יהיו בכפיפה אחת. כשרואים את השתלטות האוליגרכיה של בעלי ההון על הכלכלה, על החברה, על הסביבה ועל הפוליטיקה אצלנו, מבינים עד כמה הוא צדק.
המאבק על הסביבה הוא, לפיכך, גם מאבק על החברה, מאבק על השוויון ומאבק על הדמוקרטיה. לתנועה הסביבתית מגיעים יותר ויותר אנשים שלא ויתרו על החלום של מקום שטוב לחיות בו. זה חלום שלא קל להגשימו. הדרך איננה פשוטה, אבל למעננו ולמען ילדינו, זו הדרך שצריך להתחיל ללכת בה.
המאמר באדיבות "אקולוגיה וסביבה" - כתב עת למדע ולמדיניות הסביבה. "אקולוגיה וסביבה" נוסד מיוזמתם של האגודה הישראלית לאקולוגיה ומדעי הסביבה בשיתוף קק"ל, רשות הטבע הגנים, החברה להגנת הטבע והמשרד להגנת הסביבה. הגיליון השני הופץ בחודש מאי. פרטים נוספים באתר האינטרנט או בטלפון 03-6200025
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם