זה שמאל, זה?
לשון סתרים פוסט-מודרניסטית המובנת לכותביה בלבד, ציניות מאוסה וטון אחיד ומפחיד. על תפיסת השמאל המעוותת של "העיר"
מקומון "העיר" התל אביבי לקח על עצמו להיות שופרו של השמאל, ויש לראות בכך מעשה של ברכה. לשם כך הוא צריך לעמוד בכמה קריטריונים: שפה ברורה המכבדת את קוראיה (גם את תושבי העיר הערבים), כתבות הנוגעות לעוולות במקומות עבודה, בעיות עלייה, חינוך, שחיתויות והעדר זיהוי פוליטי - שהרי הסובל, כל סובל, הוא אדם. אלא שהמקרה של "העיר" הוא דוגמה דווקא להתרחקות השמאל הסגולי ממקורותיו.
ההדיוט שקורא "העיר" מוצא שמדובר בעיתון מטעם עצמו: כתוב בלשון סתרים פוסט-מודרניסטית המובנת לכותביה בלבד (ומה עם הקוראים הערבים?); הראיונות נגועים בהגחכה מכוונת של המרואיין, מלווים בצילום לא מחמיא שלו ובציניות שמעוררת חשד כי הראיון נעשה במטרה להשפילו (איפה פה כבוד האדם? ) רק מפני שהוא בעל שררה כלשהי; הפרשנות לאירועי השבוע פוליטיים ברובם וחסרי עומק, כפי שמצופה מאינטלקטואלים מטעם עצמם; והגרוע מהכל: הטון הכללי הוא אחיד ומפחיד - טון הבוקע מקולה של שטיפת מוח סכמטית מסוימת מאוד ללא מבט קטן הצדה, שמסוגל לעורר דיון אמיתי וביקורתי, למשל על מערכת הניצול המתמיד בין עובדים למעביד. עולמם הצר הוא לב תל אביב ותו לא.
ציד המכשפות-הלא-נכונות נמשך על פני עשרות דפי הגיליון במשך כל שבוע ברציפות ובעקביות. כך, למשל, שולחים כתבי נוער לסקר אירועי תרבות - ואלו מחזירים בפרשנות פוליטית ובתהיות פוליטיות: איך ייתכן שמנהלת הבלט הישראלי המוערכת בעולם על אמנותה החליטה לסיים מופע סיום במארש צבאי כמחווה לנוער שמתגייס בקרוב? אחרים מתמוגגים מכך שאלון גרבוז, מנהל הסינמטק של תל אביב, מקרין סרטים נאציים. בורים, כבר אמרנו? סרטים נאציים מוקרנים בכל מקום, החל מ"יד ושם" ובכל כיתת בית ספר הלומדת על "ניצחון הרצון" של ריפנשטאל ומרעיה. בחירת מארש לסיום הופעת בלט היא טעם אישי של אמן אחד. ביקורת אמנותית היא משהו אחר.
על שער אחד הגיליונות האחרונים הופיעו ישראלים תומכי השייטת אוחזים בדגל ישראל בתנוחה לא מחמיאה בהפגנה ברחבת מוזיאון תל אביב, כשהם מוצגים כפאשיסטים. רקע הגיליון היה צהוב, כצבעה של בית"ר ירושלים
בעיתון "הארץ" פרסם השבוע אריאל הירשפלד את טורו הקבוע. הפעם כתב על טקס חלוקת פרסי כבוד באוניברסיטה העברית. הוא בחר להתמקד ברב אמן בינלאומי, הפסנתרן הרוסי (יהודי) יבגני קיסין, שעורר את תמיהתו של הכותב כשנשא דברים במבטא רוסי כבד בעד ישראל ואהבתו התנ"כית אליה. הכותב החסוד היה מוכן לסלוח לו, היות שקיסין הפליא בנגינה עם הסקרצו השני בסי במול מינור של שופן, וסיים את טורו במשפט: "בלי הנגינה, היו דבריו של קיסין מביכים. לצד הנגינה הם היו נועזים". כל האמור לעיל מחייב לשאול בלשון גששית (עממית, אלא מה) זה שמאל זה? זה עיתון זה?.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם